המיתוסים המשוקעים בסיפור גן עדן

07/03/2007 ב- 08:23 | פורסם במעולם המקרא, על מדף הספרים | סגור לתגובות על המיתוסים המשוקעים בסיפור גן עדן

האמונה בקיום גן עדן בצורה כלשהי היא משותפת לעמי תבל בכל הדורות. ניתן להניח כי ציפיית האדם לחיים טובים יותר אי שם במרחקים לאחר מותו, התפתחה בשל סירובו להכיר באפשרות של חידלון גמור בסיום שהותו עלי אדמות. האדם רצה לשכנע את עצמו שבעקבות תלאותיו בעולם הגשמי יזכה בפיצוי נאות כלשהו באחריתו.


גן עדן הוא מושג אוניברסאלי באמונה, במיתולוגיה ובפולקלור של עמי העולם. זהו המקום שבו חיו בני אדם בנעימים בימי בראשית, לפני ששירכו דרכיהם, וכן מקום שאליו עשויים להגיע לאחר מותם. בגרסה המקראית שלובים מעשי הבריאה בתיאור חטאו של האדם והגירוש מגן עדן. בתוך כך באים הסברים לתופעות יסוד בחיי האדם: הדעת שבה חונן האדם, תחושת העירום וההכרה המינית, האשה והתא המשפחתי, המוות, יצר הרע המסית, האיבה שבין הנחש לאדם, צער ההיריון והלידה, ועבודת האדמה הקשה. הסיפור הוא אומנם יצירה עברית מובהקת שכן במרכזו עומדת בעיית הציות לדבר אלוהים ולמצוותו, אולם החומר המשוקע לקוח מאוצר הסיפורים של המזרח הקדמון, ובעיקר המוטיבים של רכישת הדעת והנחש הערום.

ועץ הדעת טוב ורע

רכישת הדעת היא בעוכריו של האדם. אילולא היה אוכל מעץ הדעת היה ממשיך לחיות חיים מאושרים בגן עדן. האדם שהוענקה לו דעת אינו מסתפק בכך וחורג מהגבול שנקבע לו. הוא שואף אל על ומנסה להשתוות לאלוהים, ואת זאת הוא מבטא באמצעות מרי ואי ציות, .ובסופו של דבר הוא נענש על חריגה זו. ידיעת טוב ורע ניתנת להתפרש בשני דרכים:

החוויה המינית – זאת ניתן ללמוד מן העובדה שלאחר אוכלם מעץ הדעת נודע לאדם ולחוה כי הם ערומים, וכן מהכתובים שבהם מדובר בילדים קטנים שאינם יודעים טוב ורע (דברים א לט, ישעיה ז טו-טז) או להיפך באנשים זקנים מאד שאינם כשירים עוד לחיי מין (שמואל ב יט לו).

ידיעת הכול כשטוב ורע מבטאים את שני הקצוות – מדובר בידיעה כללית הקשורה בהתנסות בחיים שעדיין אינה נחלת הילדים מחד גיסא, ושאינה מצויה עוד אצל הזקנים מאידך גיסא. רגש הבושה ותודעת העירום אף הם תוצאה מבגרות שכלית. עם זאת ברור שידיעת הכול כוללת גם את הידיעה המינית.

והנחש היה ערום מכול חית השדה

הנחש מסמל את יצר הרע המסית את האדם לחטא. יצר הרע שבתוך האשה מעלה בה הרהורים מרדניים. הוא אומר לה: האיסור לא בא מחמת הסכנה, אלא מחמת קנאתו של האל החושש שמא יתעלו יצוריו לדרגתו על ידי אכילה מעץ הדעת. לגילום דמותו של יצר הרע המסית נבחר הנחש שבדומה לרעיו התנין וליוויתן נחשב ליצור דמוני, שהתמרד נגד אלוהיו בשעת הבריאה.

ספר בראשית פרק ב

ד. אלה תולדות השמיים והארץ, בהיבראם: ביום, עשות יהוה אלוהים – ארץ ושמיים.

ה. וכול שיח השדה, טרם יהיה בארץ, וכל-עשב השדה, טרם יצמח: כי לא המטיר יהוה אלוהים, על-הארץ, ואדם אין, לעבוד את-האדמה.

ו. ואד, יעלה מן-הארץ, והשקה, את-כל-פני האדמה.

–#– אד היא מילה שאולה מאכדית ופירושה זרם מים. גם במיתוס השומרי אנכי ונינח'ורסג מופיעה העלאת מי התהום ממעמקי האדמה והפיכתה של זירת העלילה למקום הפורה ביותר עלי אדמות.

ז. וייצר יהוה אלוהים את-האדם, עפר מן-האדמה, וייפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה.

–#– יצירת האדם מן העפר או מטיט היא רעיון רווח בספרות המזרח הקדמון, למשל במיתוס השומרי אנכי ונינמח'. מתן נשימת חיים לנבראים אופיינית מאד לתיאורי בריאה מצריים. למשל, חכמת מריכרע: "הוא נפח באנשים רוח חיים", וכן הציור על האל חנום, היוצר בני אדם בשבתו ליד האבנים ובת זוגו מגישה לאפיהן של הנוצרים את סימן רוח החיים (ענח'). הפעל יצר בניגוד לברא קשור למעשה אומן יוצר ומעצב.

ח. וייטע יהוה אלוהים, גן-בעדן–מקדם; וישם שם, את-האדם אשר יצר.

–#– עדן היא מילה שאולה מן האכדית מבוססת על מילה Edin השומרית, שפירושה מדבר או ערבה. הכוונה אפוא לנווה פורה בתוך מדבר. במרוצת הזמן נשתכח משמעו המקורי של עדן כמדבר או ערבה והוא הובן כארץ ברוכה ופורייה. במסורת השומרית, היה מקומו של דילמון, "ארץ החיים" בקרבת המפרץ הפרסי: "מקום אשר לא ידע חולי ומוות, אשר בו אריה לא יטרוף וזאב לא יחטוף כבשה".

ט. ויצמח יהוה אלוהים, מן-האדמה, כל-עץ נחמד למראה, וטוב למאכל-ועץ החיים, בתוך הגן, ועץ, הדעת טוב ורע.

–#– בעלילת גלגמש יש תיאור של גן האלה סידורי, שבו מצויים עצים המגדלים גם אבנים טובות ומרגליות. בתיאור נאמר: (עץ) האודם ישא פירותיו, אשכולות (מאבן יקרה) תלויים בו, טובים להסתכל, תבואתה שוהם, נושאת פרי, נחמד למראה (לוח ט, 250). בספר יחזקאל כח, יב-יט, נשתמרה מסורת זו. שם מסופר על גן בהר אלוהים, המצמיח אבנים טובות ומתכות יקרות. בתוך הגן יושב בן אלוהים החוטא ברוב גאוותו, ועל כן מושלך על הארץ. האבנים היקרות שבגן עדן זהות לאבני המילוי שבחושן.

י. ונהר יוצא מעדן, להשקות את-הגן; ומשם, ייפרד, והיה, לארבעה ראשים.

יא. שם האחד, פישון-הוא הסובב, את כל-ארץ החווילה, אשר-שם, הזהב.

יב. וזהב הארץ ההיא, טוב; שם הבדולח, ואבן השוהם.

יג. ושם-הנהר השני, גיחון-הוא הסובב, את כל-ארץ כוש.

–#– נהגו לחפש את פישון וגיחון בהודו או במצרים, אולם אפשר כי ארץ כוש היא בבל ונקראת כך על שם הכושים (תעודות נוזי) שמשלו בה במאות ה-16-12 לפנה"ס. על סמך זאת, גיחון ופישון הם כרכה ודיאלה, הנהרות שממזרח לחידקל, ואשר דרך זרימתם היתה במקומות המפורסמים באבן יקרה שלהם.

יד. ושם הנהר השלישי חידקל, הוא ההולך קדמת אשור; והנהר הרביעי, הוא פרת.

טו. וייקח יהוה אלוהים, את-האדם; ויניחהו בגן-עדן, לעובדה ולשומרה.

–#– גם לפי מסורות הבריאה המסופוטמית הוטלה על האדם עבודה למען האלים.

טז. ויצו יהוה אלוהים, על-האדם לאמור: מכול עץ-הגן, אכול תאכל.

יז. ומעץ, הדעת טוב ורע–לא תאכל, ממנו: כי, ביום אכולך ממנו-מות תמות.

–#– בספרות המסופוטמית קיים סיפור על אדפה (במקור אחד מפורש אדפה "אדם") אשר האלים הואילו להעניק לו חוכמה ודעת אך מנעו ממנו חיי נצח. הוא עולה לשמיים כדי להשיג אלמוות, אך האל אא מכשיל אותו, במונעו ממנו לאכול את מאכל האלים. אדפה הוא אם כך, דמות מקבילה לאדם הראשון אשר לפי המקרא אכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו לדעת טוב ורע כאלוהים, וכדי למנוע ממנו לאכול מעץ החיים ולזכות בחיי נצח גורש מגן עדן.

יח. ויאמר יהוה אלוהים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו.

–#– בעלילת גלגמש מסופר על אנכד שצריך לשמש עזר כנגד גלגמש: אשים אותו נגדך, תתרפק עליו כעל אשה, יהיה ל כרע המציל את חברו (לוח א). שם האשה משמשת משל ל"עזר כנגד", ואילו במקרא היא משמשת כך במציאות, ואכן לאדם משמשת חוה רע יחיד בעולם.

יט. וייצר יהוה אלוהים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף השמיים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יקרא-לו; וכול אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו.

כ. ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמיים, ולכול, חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו.

–#– במיתוס השומרי אנכי ונינח'ורסג מופיעה גם קריאת שמות לצמחים ולבעלי החיים, ואכילת הצומח המביאה את הגיבור אל סף המוות.

כא. ויפל יהוה אלוהים תרדמה על-האדם, ויישן; וייקח, אחת מצלעותיו, ויסגור בשר, תחתנה.

כב. וייבן יהוה אלוהים את-הצלע אשר-לקח מן-האדם, לאישה; ויביאהא, אל-האדם.

–#– במיתוס השומרי אנכי ונינח'ורסג מופיעה הולדת שמונה האלים הזוטרים, כנגד שמונת איבריו החולים של האל, ונראית כגרסה מיתולוגית עתיקה של סיפור בריאת האשה מצלע האדם במקרא.

כג. ויאמר, האדם, זאת הפעם עצם מעצמיי, ובשר מבשרי; לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה-זאת.

כד. על-כן, יעזוב-איש, את-אביו, ואת-אימו; ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.

כה. ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו; ולא, יתבוששו.

ספר בראשית פרק ג

א. והנחש, היה ערום, מכול חית השדה, אשר עשה יהוה אלוהים; ויאמר, אל-האישה, אף כי-אמר אלוהים, לא תאכלו מכול עץ הגן.

ב. ותאמר האישה, אל-הנחש: מפרי עץ-הגן, נאכל.

ג. ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן–אמר אלוהים לא תאכלו ממנו, ולא תיגעו בו: פן-תמותון.

ד. ויאמר הנחש, אל-האישה: לא-מות, תמותון.

–#– בעיית האלמוות התופסת מקום מרכזי בסיפור גן עדן המקראי מונחת למעשה ביסוד עלילת גלגמש שמקורה אצל השומרים. גלגמש הגיבור האלוהי רוצה להשיג חיי נצח. לאחר מסעות מייגעים הוא מצליח להשיג את סם החיים אך זה נגנב ממנו על ידי הנחש.

ה. כי, יודע אלוהים, כי ביום אכולכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם, כאלוהים, יודעי, טוב ורע.

–#– הקשר בין "הדעת" ותודעת המיניות, הבולט בסיפור גן עדן, אף הוא בא לידי ביטוי בעלילת גלגמש. אנכד, איש פרא, שנועד להיות חברו של גלגמש, נפגש עם אשת עגבים המזדווגת איתו. כתוצאה מכך קונה הוא דעת ותבונה אנושית, ואף נאמר עליו שבעקבות ההזדווגות "נהיה כאלוהים".

ו. ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה-הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו, ותאכל; ותיתן גם-לאישה עימה, ויאכל.

ז. ותיפקחנה, עיני שניהם, ויידעו, כי עירומים הם; ויתפרו עלי תאנה, ויעשו להם חגורות.

ח. וישמעו את-קול יהוה אלוהים, מתהלך בגן-לרוח היום; ויתחבא האדם ואשתו, מפני יהוה אלוהים, בתוך, עץ הגן.

ט. ויקרא יהוה אלוהים, אל-האדם; ויאמר לו, אייך.

י. ויאמר, את-קולך שמעתי בגן; ואירא כי-עירום אנוכי, ואיחבא.

יא. ויאמר-מי הגיד לך, כי עירום אתה; המן-העץ, אשר ציוויתיך לבלתי אכול-ממנו-אכלת.

יב. ויאמר, האדם: האישה אשר נתת עימדי, היא נתנה-לי מן-העץ ואוכל.

יג. ויאמר יהוה אלוהים לאישה, מה-זאת עשית; ותאמר, האישה, הנחש השיאני, ואוכל.

יד. ויאמר יהוה אלוהים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכול חית השדה; על-גחונך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך.

–#– סוגיית היעדר גפיים אצל נחשים שהגה בה האדם באה על פתרונה לאור העונש שהטיל אלוהים.

טו. ואיבה אשית, בינך ובין האישה, ובין זרעך, ובין זרעה: הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב.

–#– סוגיית התיעוב המיוחד שרוחש האדם לנחשים באה על פתרונה לאור העונש שהטיל אלוהים.

טז. אל-האישה אמר, הרבה ארבה עיצבונך והרונך-בעצב, תלדי בנים; ואל-אישך, תשוקתך, והוא, ימשול-בך.

–#– סוגיית הקושי הכרוך בלידה שהגה בה האדם באה על פתרונה לאור העונש שהטיל אלוהים.

יז. ולאדם אמר, כי-שמעת לקול אשתך, ותאכל מן-העץ, אשר ציוויתיך לאמור לא תאכל ממנו-ארורה האדמה, בעבורך, בעיצבון תאכלנה, כול ימי חייך.

–#– סוגיית עבודת האדמה הקשה שהגה בה האדם באה על פתרונה לאור העונש שהטיל אלוהים.

יח. וקוץ ודרדר, תצמיח לך; ואכלת, את-עשב השדה.

יט. בזיעת אפיך, תאכל לחם, עד שובך אל-האדמה, כי ממנה לוקחת: כי-עפר אתה, ואל-עפר תשוב.

כ. ויקרא האדם שם אשתו, חווה: כי היא הייתה, אם כל-חי.

כא. ויעש יהוה אלוהים לאדם ולאשתו, כותנות עור–וילבישם.

–#– במסורת הפניקית לפי פילון מגבל, מסופר על ראשית העולם בתוך שאר החידושים של התרבות האנושית על שימוש בעורות בהמה להכנת לבוש.

כב. ויאמר יהוה אלוהים, הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע; ועתה פן-ישלח ידו, ולקח גם מעץ החיים, ואכל, וחי לעולם.

–#– בעלילת גלגמש מדובר על מתן חיי נצח לאותנפישתים: יהיה כאלים כמונו (לוח יא).

כג. וישלחהו יהוה אלוהים, מגן-עדן–לעבוד, את-האדמה, אשר לוקח, משם.

כד. ויגרש, את-האדם; וישכן מקדם לגן-עדן את-הכרובים, ואת להט החרב המתהפכת, לשמור, את-דרך עץ החיים.

–#– סוגיית המוות שהגה בה האדם באה על פתרונה לאור העונש שהטיל אלוהים. בני אנוש מתים כי כבר אינם יכולים לאכול מפרי עץ החיים. הגירוש מגן העדן, אם כך, בא לשם שתי מטרות: האחת היא למנוע מן האדם את האכילה מעץ החיים, ועל ידי כך לא לזכותו בחיי נצח. השנייה היא לממש את הקללה אשר נגזרה על האדם. לאכול את לחמו בזיעת אפיו. ביצוע הגזרה אינו יכול להתקיים בגן העדן, כי אדמת גן העדן מבורכת. התפישה המקובלת עלינו למושג 'מות' נקבעה בתודעתנו על יסוד מעשה הגירוש מגן-עדן.

ראו גם:

סיפור הבריאה הבבלי וההדים לו במקרא
רקעו הספרותי הקדום של המבול המקראי

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.