סיפור הבריאה הבבלי וההדים לו במקרא

24/02/2007 ב- 09:18 | פורסם במעולם המקרא, על מדף הספרים | סגור לתגובות על סיפור הבריאה הבבלי וההדים לו במקרא

התורה ניתנה למשה רבנו בהר סיני מידי אלוהים, מספרת המסורת היהודית, וכך הפך הפרק הראשון בספר בראשית לתיאור הבריאה היחיד שנתקבל אצל אינספור מאמינים בדתות שונות. במשך מאות שנים איש לא פקפק באמינות הסיפור המקראי, וכמובן, אף אחד גם לא הרהר או ערער בדבר מקוריותו. והנה נתברר, לאחר שורת גילויים ארכיאולוגיים באזור הסהר הפורה, כי זה הושפע ממסורות של תרבות עתיקה שקדמה להתיישבות העברית בארץ-ישראל.


שאלת אופן היווצרות העולם העסיקה את האדם מאז ומתמיד והצמיחה מיתוסים קוסמוגוניים שונים. במיתוסים הללו קיים תמיד לפני היווצרות העולם חומר קדמון כלשהו שלמוצאו אין שואלים ושממנו נוצרו האלים, העולם ובני האדם. במיתוסים רבים חומר קדמון כזה הוא המים. במיתוסים אחרים מתוארים השמיים והארץ כזכר ונקבה המצויים כבר במחובר. האלים הנולדים מהזדווגותם מפרידים בין ההורים ובוראים בחלל שנותר את עולם החי והצומח ואת בני האדם. גם למוטיב זה נוסחים רבים ויתכן כי אף האפוס הבבלי צמח מרעיונות דומים.

אפוס הבריאה הבבלי כונה בפי הסופרים הקדמונים בשם 'אנומה אליש' (כאשר במרומים) על פי שתי מילותיו הראשונות. הוא נכתב בלשון אכדית וכולל יותר מאלף שורות הפרושות על שבעה לוחות. משערים כי כמה מקטעי עלילתו נתחברו לפני המאה ה-12 לפנה"ס. באפוס כלולים שלושה חלקים: פרולוג קצר אשר מתאר את התהוות יסודות הטבע בעולם מן הים הקדמון בדרך של הולדת חמישה דורות אלים; הפרק המרכזי אשר מתאר את מלחמות האלים שהביאו לבריאת העולם והאדם; ואפילוג אשר מתאר על דרך המדרש את חמישים שמותיו של מרדוך, בהם מתגלות גדולתו ועליונותו כאל בורא ומנהיג.

תוהו ובוהו

האפוס נפתח בתיאור המצב שבו שרוי היה העולם בטרם הבריאה, ומספר על אפסו (אל מי התהום המתוקים) ועל בת זוגו, תיאמת (אלת מי התהום המלוחים) שעומדת בראש האלים הרעים:

כאשר המרומים, לא נקרא רקיע (בשם)
מתחת, ארץ בשם לא נזכרה.
רק אפסו האב מזריעם
והאם תיאמת יולדת כולם –
מימיהם נבללו יחדיו.
עוד לא נקשרו קני האחו, עוד לא נראה הגומא (לוח ראשון 1-6)

לנוכח תיאור ההוויה הכאוטית באפוס הבריאה הבבלי, מתבקשת ההשוואה לפתיחת ספר בראשית:

בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.
והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום,
ורוח אלוהים מרחפת על פני המים (בראשית א' א-ב)
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח (בראשית ב' ה)

תוהו הוא מי תהום הקדמוניים, ובוהו – על פי סיפור הבריאה אצל פילון מגבל – הוא לילה. המילה העברית "תהום" והמילה הבבלית "תיאמת" מקורן מאותה מילה קדומה. תיאמת קרויה במיתוסי הלבנט בשם "ים" ופירושו הוא כבלשון העברית.

יש המפרשים שהתוהו ובוהו נברא גם כן בידי אלוהים, אך דבר זה אינו מתקבל על הדעת, כי מדוע יברא האל הוויה כאוטית אם עומד הוא מיד לסלקה. הפירוש הנכון הוא שבתחילת הבריאה היו המים המתוקים והמים המלוחים מעורבבים זה בזה ושרויים בחושך (תוהו היה מצוי באי-סדר בתוך חשכת הבוהו). הים המלוח והמים המתוקים היו מיזוג הלכה למעשה של אלים קדמונים עם כוחות הטבע השולטים בעולם, ואין משמעותם פשוטה כפי שהיא במינוח המודרני.

דרכי הנתינים אינן טובות בעיני אלת התהום

שאר האלים מרגיזים את תיאמת:

נבאשו מעשיהם בעיניה
לא טובות אורחותם – (אפס) עליהם תחוס (לוח ראשון 27-28)

תיאמת שואפת לשמר את העולם במצב של תוהו ובוהו (אי-סדר בין המים לסוגיהם בחושך). לפי גרסת ספר כוהנים, המבול הוא תוהו ובוהו חדש שהביא אלוהים על העולם, בגלל מעשיהם הרעים של נתיניו:

ויאמר אלוהים לנח, קץ כל בשר בא לפניי כי מלאה הארץ חמס, מפניהם; והנני משחיתם, את הארץ (בראשית ו' יב)

בריאת השמיים והארץ

מחמת החרדה מפני תיאמת, לא מוצא אף אחד מן האלים הטובים עוז ברוחו לצאת כנגדה. אאה, אל החוכמה, מציע לשלוח את מרדוך, האל של העיר בבל, להילחם בה. מרדוך מסכים לכך, ובתנאי שיועלה לדרגת ראש האלים. בלית ברירה, הסכימו האלים להצעתו. מרדוך שניצח אותה ואת כל בני לווייתה, עולה למעמד של האל הראשי בארץ כולה. לאחר שמרדוך הורג את תיאמת, הוא חוצה את גופתה לשניים. מן החצי האחד הוא בורא את השמיים וקובע בהם את הכוכבים, ומן חצי השני הוא בורא את הארץ:

נח האדון (מרדוך), בגווייתה התבונן,
שיסע את הפגר למען בריאת נפלאות,
ויפלחנה כצדפה לשניים:
חציה כונן ויקרה שמיים (לוח רביעי 135-139)

(חציה השני) קרה, ארץ כונן (לוח חמישי 63)

חצייה זו של המים מצויה גם במקרא:

ויאמר אלוהים: יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.
ויעש אלוהים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע.
ויקרא אלוהים לרקיע שמיים (בראשית א' ו-ח)

הנה, גם בספר בראשית, בדומה לאנומה אליש, מסופר שהמים היו מהולים אלה באלה, ואלוהים החליט להפריד ביניהם למים עליונים ולמים תחתונים. כיצד עשה זאת? הוא ברא את הרקיע כדי שיחצה את אלי המים לשניים. רק אז הוא מעניק שם לרקיע ואשר מעליו (המכיל מים), וקורא לו שמיים. גם בפתיחת אנומה אליש מסופר כי לרקיע, בטרם הבריאה, לא היה עדיין שם.

מאבק איתנים בין האלים

מרדוך הקיף את תיאמת ברשת והציב את ארבע רוחותיו סביבה פן תימלט:

הכין את הרשת כדי להקיף את קרבי תיאמת,
ואת ארבע הרוחות הציב, לבל יצא ממנה (דבר),
את רוח דרום, רוח צפון, רוח מזרח, רוח מערב,
לצדו את הרשת הצמיד, מתנת אביו אנו (לוח רביעי 41-44)

נצמדו תיאמת ומרדוך החכם באלים –
(ובעודם) אוחזים זה בזה בקרב, מחזיקים זה את זה במלחמה,
פרש האדון רשתו והקיפה,
ושחרר את (רוח) אמח'לו, שומרת עקביו על פניה (לוח רביעי 93-96)

בדומה לבבלים, גם אצל בני ישראל התקיים מיתוס המספר על מאבק איתנים בין האל הישראלי לבין האלה תהום, וה' הכניעה. במקרא נשתמר זכר למיתוס זה:

ברוחו שמים (שם ים) שפרה, חוללה ידו נחש בריח (איוב כ"ו יג)

המילה האכדית saparru משמעותה רשת. שפרה מתפרשת רשת על דרך זו. נפתלי הרץ טור-סיני הציע אפוא כי המילה "שמים" בפסוק היא התלכדות בתעתיק של שתי מילים "שם ים", ולפיכך כוונת הכתוב היא שאלוהי ישראל שם את ים ברשתו באמצעות רוחותיו. דרך פירוש אחרת של "ברוחו שמים שפרה" איננה קיימת.

הנביא ישעיהו השני אף מקשר בין ניצחונו של ה' את תהום בזמנים קדומים, לבין בקיעת ים סוף, שבו עברו העברים שנגאלו מעבדות. דהיינו, המלחמה בין אלוהי ישראל לאלת הים הקדמון נמשכה גם לאחר הבריאה, ושוב ניצח ה':

הלא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין.
הלוא את היא המחרבת ים, מי תהום רבה;
השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיהו נ"א ט-י)

הירח ימשול על הלילה

באנומה אליש מסופר כי מרדוך הפקיד את הירח על הלילה:

הזריח ירח, על הלילה הפקידו (לוח חמישי 12)

וזאת בדומה לאלוהים:

ויעש אלוהים… את המאור הקטן לממשלת הלילה (בראשית א' טז)

קביעת קשת בענן כאות ברית

לאחר נצחונו קבע מרדוך בשמיים את הקשת ששימשה לו נשק בקרב:

לקח האדון את הקשת, נשקו, הציב לפניהם,
את הרשת אשר עשה, ראו האלים אבותיו.
ראו את הקשת, ומה נפלאתה דמותה –
הללו אבותיו את המעשה (אשר) עשה (לוח שישי 82-85)

בסיפור המבול המקראי מבטיח אלוהים שלא יביא עוד מבול על הארץ, וכאות ברית בינו לבין האנושות תהיה הקשת בשמיים:

את קשתי נתתי בענן, והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ (בראשית ט' יג)

בריאת האדם

בלוח שישי של אנומה אליש מסופר כי מרדוך התייעץ עם שאר האלים בנוגע לבריאת אדם, כי בריאת יצור כזה מחייבת החלטה במועצת האלים.

גם בספר בראשית אלוהים מדווח לשאר האלים תחת חסותו על החלטתו. ההיוועצות בפמליה של מעלה בקשר לבריאת האדם (נעשה אדם).

ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א' כו)

הכרזת המנוחה

בסיום מעשי הבריאה של מרדוך, בונים מקדש המשמש מקום מנוחה לאלים:

נקים במקום ההוא משכן, מכון,
ביום בואנו בו, ננוח נא בקרבו (הלוח השישי 53-54)

נראה כי גם בישראל יש קשר בין שבת כיום מנוחה לבין המקדש שהוא מקום מנוחתו של האל:

עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב.
הנה שמענוך באפרתה מצאנוה בשדי יער.
נבואה למשכנותיו נשתחווה להדם רגליו
קומה, ה', למנוחתך, אתה וארון עזך (תהלים קל"ב ה-ח)

זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה (תהלים קל"ב יד)

ואמנם, גמר מלאכת המשכן מזכיר לנו בניסוחו את גמר מלאכת הבריאה:

וירא משה את כל המלאכה
והנה עשו אותה, כאשר ציווה ה' כן עשו (שמות ל"ט מג)
ותכל כל עבודת משכן אהל מועד (שמות ל"ט לב)
ויכל משה את מלאכה (שמות מ' לג)
ויברך אותם משה (שמות ל"ט מג)
וקידשת אותו ואת כל כליו (שמות מ' ט)

וירא אלוהים את כל אשר עשה
והנה טוב מאד (בראשית א' לא)
ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם (בראשית ב' א)
ויכל אלוהים… מלאכתו אשר עשה (בראשית ב' ב)
ויברך… אלוהים… (בראשית ב' ג)
ויקדש אותו (בראשית ב' ג)

ראו גם:

האם אנומה אליש נברא בכנען?
התוקף המדעי של סיפור הבריאה
המיתוסים המשוקעים בסיפור גן העדן
רקעו הספרותי הקדום של המבול המקראי

מילות מפתח: סיפור הבריאה, אנומה אליש, בריאת העולם

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.