סיפור הבריאה הבבלי וההדים לו במקרא

24/02/2007 בשעה 09:18 | פורסם במעולם המקרא, על מדף הספרים | סגור לתגובות על סיפור הבריאה הבבלי וההדים לו במקרא

התורה ניתנה למשה רבנו בהר סיני מידי אלוהים, מספרת המסורת היהודית, וכך הפך הפרק הראשון בספר בראשית לתיאור הבריאה היחיד שנתקבל אצל אינספור מאמינים בדתות שונות. במשך מאות שנים איש לא פקפק באמינות הסיפור המקראי, וכמובן, אף אחד גם לא הרהר או ערער בדבר מקוריותו. והנה נתברר, לאחר שורת גילויים ארכיאולוגיים באזור הסהר הפורה, כי זה הושפע ממסורות של תרבות עתיקה שקדמה להתיישבות העברית בארץ ישראל.


שאלת אופן היווצרות העולם העסיקה את האדם מאז ומתמיד והצמיחה מיתוסים קוסמוגניים שונים. במיתוסים הללו תמיד קיים לפני היווצרות העולם חומר קדמון כלשהו שלמוצאו אין שואלים ושממנו נוצרו האלים, העולם ובני האדם. במיתוסים רבים חומר קדמון כזה הוא המים. במיתוסים אחרים מתוארים השמיים והארץ כזכר ונקבה המצויים כבר במחובר. הבנים הנולדים מהזדווגותם מפרידים בין ההורים ובוראים בחלל שנותר את עולם החי והצומח ואת בני האדם. גם למוטיב זה נוסחים רבים ויתכן שגם האפוס הבבלי צמח מרעיונות דומים.

אפוס הבריאה הבבלי כונה בפי הסופרים הקדמונים בשם "אנומה אליש" (בעת ממעל) על פי שתי מילותיו הראשונות. הוא נכתב בלשון אכדית וכולל יותר מאלף שורות הפרושות על שבעה לוחות. משערים כי נתחבר במאה ה-18 לפנה"ס. באפוס כלולים שלושה חלקים: פרולוג קצר אשר מתאר את התהוות יסודות הטבע בעולם מן הים הקדמון, בדרך של הולדת חמישה דורות אלים; הפרק המרכזי אשר מתאר את מלחמות האלים שהביאו לבריאת העולם והאדם; ואפילוג אשר מתאר על דרך המדרש את חמישים שמותיו של מרדוך, בהם מתגלות גדולתו ועליונותו כאל בורא ומנהיג.

תוהו ובוהו

האפוס נפתח בתיאור המצב שבו שרוי היה העולם בטרם הבריאה, ומספר על אפסו (אל מי התהום המתוקים) ועל בת זוגו, תיאמת (אלת מי התהום המלוחים) שעומדת בראש האלים הרעים.

בעת ממעל, לא נקרא רקיע (בשם)
מתחת, ארץ בשם לא נזכרה.
רק אפסו האב מזריעם
והאם תיאמת יולדת כולם –
מימיהם נבללו יחדיו.
עוד לא נקשרו קני האחו, עוד לא נראה הגמא. (לוח ראשון 1-6)

לנוכח תיאור ההוויה הכאוטית באפוס הבריאה הבבלי, מתבקשת ההשוואה לפתיחת ספר בראשית:

בראשית ברא אלוהים השמיים ואת הארץ.
והארץ היתה תוהו ובוהו, וחשך על פני תהום,
ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. (בראשית א' א-ב)
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח (בראשית ב' ה)

יש המפרשים כי את התוהו ובוהו ברא גם כן אלוהים, אך דבר שכזה אינו מתקבל על הדעת, כי מדוע יברא האל הוויה כאוטית אם הוא עומד מיד לסלקה. הפירוש הנכון הוא שבתחילת הבריאה היו בעולם מים ותהום השרויים בחושך, והם היו מעורבבים זה בזה. המים והתהום היו הלכה למעשה, מיזוג של אלים קדמונים עם כוחות הטבע השולטים בעולם, ואין משמעותם על פי המינוח המודרני.

דרכי הנתינים אינן טובות בעיני אלת התהום

שאר האלים מרגיזים את תיאמת:

נבאשו מעשיהם בעיניה
לא טובות ארחותם – (אפס) עליהם תחוס (לוח ראשון 27-28)

תיאמת שואפת לשמר את העולם במצב של תוהו ובוהו. לפי גרסת ספר כהנים, המבול הוא תוהו ובוהו חדש שהביא אלוהים על העולם, בגלל מעשיהם הרעים של נתיניו:

ויאמר אלוהים לנח, קץ כל-בשר בא לפניי-כי-מלאה הארץ חמס, מפניהם; והנני משחיתם, את-הארץ. (בראשית ו' יב)

בריאת השמיים והארץ

מחמת החרדה מפני תיאמת, לא מוצא אף אחד מן האלים הטובים עוז ברוחו לצאת כנגדה. איא, אל החוכמה, מציע לשלוח את מרדוך, האל של העיר בבל, להילחם בה. מרדוך מסכים לכך, ובתנאי שיועלה לדרגת ראש האלים. בלית ברירה, הסכימו האלים להצעתו. מרדוך שניצח אותה ואת כל בני לווייתה, עולה למעמד של האל הראשי בארץ כולה. לאחר שמרדוך הורג את תיאמת, הוא חוצה את גופתה לשניים. מן החצי האחד הוא בורא את השמיים וקובע בהם את הכוכבים, ומן חצי השני הוא בורא את הארץ.

נח האדון (מרדוך), בגווייתה התבונן,
שיסע את הפגר למען בריאת נפלאות,
ויפלחנה כצדפה לשניים:
חציה כונן ויקרה שמיים (לוח רביעי 135-139)

(חציה השני) קרה, ארץ כונן (לוח חמישי 63)

חצייה זו של המים מצויה גם במקרא:

ויאמר אלוהים: יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים.
ויעש אלוהים את הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע.
ויקרא אלוהים לרקיע שמיים. (בראשית א' ו-ח)

הנה, גם בספר בראשית, בדומה לאנומה אליש, מסופר שהמים העליונים נמהלו במים התחתונים, ואלוהים החליט להפריד ביניהם. כיצד הוא עושה זאת? הוא חוצה את אלי המים לשניים ובורא את הרקיע. רק אז הוא מעניק שם לרקיע, וקורא לו שמיים. גם בפתיחת אנומה אליש מסופר כי לרקיע, בטרם הבריאה, לא היה עדיין שם.

קרוב לוודאי שבדומה לבבלים, גם אצל בני ישראל היה קיים מיתוס המספר על מאבק איתנים בין האל הישראלי לבין האלה תהום, וה' הכניעה. במקרא נשתמר זכר למיתוס זה:

הלא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין.
הלוא את היא המחרבת ים, מי תהום רבה;
השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים (ישעיהו נ"א ט-י)

הנביא ישעיהו השני מקשר אף בין ניצחונו של ה' את תהום בזמנים קדומים, לבין בקיעת ים סוף, שבו עברו העברים שנגאלו מעבדות. דהיינו, המלחמה בין אלוהי ישראל לאלת הים הקדמון נמשכה גם לאחר הבריאה, ושוב ניצח ה'.

הירח ימשול על הלילה

באנומה אליש מסופר כי מרדוך הפקיד את הירח על הלילה:

הזריח ירח, על הלילה הפקידו (לוח חמישי 12)

וזאת בדומה לאלוהים:

ויעש אלוהים… את המאור הקטן לממשלת הלילה (בראשית א' טז).

קביעת קשת בענן כאות ברית

לאחר נצחונו קבע מרדוך בשמיים את הקשת ששימשה לו נשק בקרב:

לקח האדון את הקשת, נשקו, הציב לפניהם,
את הרשת אשר עשה, ראו האלים אבותיו.
ראו את הקשת, ומה נפלאתה דמותה –
הללו אבותיו את המעשה (אשר) עשה. (לוח שישי 82-85)

בסיפור המבול המקראי מבטיח אלוהים שלא יביא עוד מבול על הארץ, וכאות ברית בינו לבין האנושות תהיה הקשת בשמיים:

את קשתי נתתי בענן, והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ (בראשית ט' יג)

בריאת האדם

בלוח שישי של אנומה אליש מסופר כי מרדוך התייעץ עם שאר האלים בנוגע לבריאת אדם, כי בריאת יצור כזה מחייבת החלטה במועצת האלים.

גם בספר בראשית אלוהים מדווח לשאר האלים תחת חסותו על החלטתו. ההיוועצות בפמליה של מעלה בקשר לבריאת האדם (נעשה אדם)

ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א' כו)

הכרזת המנוחה

בסיום מעשי הבריאה של מרדוך, בונים מקדש המשמש מקום מנוחה לאלים

נקים במקום ההוא משכן, מכון,
ביום בואנו בו, ננוח נא בקרבו. (הלוח השישי 53-54)

נראה כי גם בישראל יש קשר בין שבת כיום מנוחה לבין המקדש שהוא מקום מנוחתו של האל (תהלים קל"ב ח, יד)

עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב.
הנה שמענוך באפרתה מצאנוה בשדי יער.
נבואה למשכנותיו נשתחווה להדם רגליו
קומה, ה', למנוחתך, אתה וארון עזך. (תהלים קל"ב ה-ח)

ואומנם, גמר מלאכת המשכן מזכיר לנו בניסוחו את גמר מלאכת הבריאה:

וירא משה את כל המלאכה
והנה עשו אותה, כאשר ציווה ה' כן עשו (שמות ל"ט מג)
ותכל כל עבודת משכן אהל מועד (שמות ל"ט לב)
ויכל משה את מלאכה (שמות מ' לג)
ויברך אותם משה (שמות ל"ט מג)
וקידשת אותו ואת כל כליו (שמות מ' ט)

וירא אלוהים את כל אשר עשה
והנה טוב מאד (בראשית א' לא)
ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם (בראשית ב' א)
ויכל אלוהים… מלאכתו אשר עשה (בראשית ב' ב)
ויברך… אלוהים… (בראשית ב' ג)
ויקדש אותו (בראשית ב' ג)

ראו גם:

התוקף המדעי של סיפור הבריאה
המיתוסים המשוקעים בסיפור גן עדן
רקעו הספרותי הקדום של המבול המקראי

מילות מפתח: סיפור הבריאה, אנומה אליש, בריאת העולם

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.