רקעו הספרותי הקדום של המבול המקראי

09/03/2007 בשעה 07:38 | פורסם במעולם המקרא, על מדף הספרים | סגור לתגובות על רקעו הספרותי הקדום של המבול המקראי

סיפור המבול מצוי במיתוס 'אתרח'סיס' וב'עלילות גלגמש', ומקווי הדמיון בין המתואר בהם לבין המסופר בספר בראשית, ניתן ללמוד כי ערש העלילה המקראית הוא מסופוטמיה. מחברי התנ"ך שאבו, אפוא, את הפרטים ממסורות של עמים שכנים, והכניסו בהם שינויים קלים ואת ההנמקות הדתיות והמוסריות להבאת המבול על העולם.


סיפור המבול המסופוטמי, 'אתרח'סיס', כפי שהוא מכונה על שם הגיבור, נכתב באכדית ונשתמר מן המאה ה-18 לפנה"ס. הסיפור מתחיל בבריאת האדם ומסתיים במבול ובהצלת האנושות מכיליון. העלילה מתמודדת עם שאלות אנושיות מרכזיות: איך ולאיזו תכלית נברא האדם, ולמה האדם הוא בן תמותה. לא במקרה שימש סיפור המבול, המסופר בלוח השלישי של אתרח'סיס, מקור ללוח האחד-עשר של 'עלילות גלגמש', אשר חידת מות האדם עומדת במרכזו. ב'עלילות גלגמש' מכונה אתרח'סיס בשם אותנפישתים.

על פי 'אתרח'סיס', לא הוגבלה תוחלת חייהם של בני האדם הראשונים, ולפיכך הלכה והתרבתה אוכלוסיית העולם. שאונם והמולתם של בני האדם הפריעו את מנוחת האל אנליל, ועל כן החליט להביא כליה על האנושות. לאחר המבול נוצר סדר עולמי חדש, והתרבותם של בני האדם הוגבלה באמצעים שונים, בעיקר בקיצור תוחלת חייהם.

קיימת בסיפור המבול המקראי זיקה הדוקה לסיפור המבול המסופוטמי כפי שהוא מתואר ב'אתרח'סיס' וב'עלילות גלגמש'. הדמיון איננו כללי בלבד, אלא מתמצה בפרטים רבים שלא יתכן שגובשו באופן בלתי תלוי זה בזה:

1. גיבור המבול הוא העשירי בשלשלת אבות העולם
2. צדקתו של גיבור המבול.
3. הכפר המשמש להכנת התיבה
4. התקנת מכסה ופתח לתיבה וכן חלוקתה לקומות.
5. כנוס בעלי החיים בתיבה.
6. סגירת פתח התיבה עם תחילת המבול ופתיחת החלון אחר המבול.
7. חניית התיבה על הר גבוה.
8. שילוח העופות וזהותם: עורב ויונה, וכן זמן השילוח: ביום השביעי אחר החנייה.
9. הקרבת קורבנות לאחר המבול וריח הקורבנות העולה באף האל.
10. הברכה לגיבור שניצל מן המבול
11. אות לזיכרון שהמבול לא ישוב.

בראשית פרק ו'

ה. וירא יהוה, כי רבה רעת האדם בארץ, וכל-יצר מחשבות ליבו, רק רע כל-היום.

–#– אומנם לא נאמר מהי הרעה שזומם האדם, אך נראה שהכוונה למחשבות מרי ופריקת עולו של אלוהים, דבר המציין גם את חטאו של אדם הראשון בגן עדן. גם בסיפור המסופוטמי הסיבה למבול היא פריקת עול. האלה נינתו, הבוראת את האנשים אומרת לאלים: "עבודתכם הכבדה סילקתי, סבלכם שמתי על האדם". אחר כך מסופר כי "האנשים בונים את המקדשים באת ובמעדר ובונים את התעלות הגדולות… הארץ גדלה, האנשים רבו… הארץ זעקה ורעשה… האם ישימו עלינו סבל לעולם?". בעקבות מרידות אלה משלחים האלים בהם פורענויות שונות, ובסופו של דבר גם את המבול.

ו. ויינחם יהוה, כי-עשה את-האדם בארץ; ויתעצב, אל-ליבו.
ז. ויאמר יהוה, אמחה את-האדם אשר-בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד-בהמה, עד-רמש ועד-עוף השמיים:  כי ניחמתי, כי עשיתים. 
ח. ונח, מצא חן בעיני יהוה.
ט. אלה, תולדות נח–נח איש צדיק תמים היה, בדורותיו:  את-האלוהים, התהלך-נח.

–#– בדומה לכך נכתב בספר בראשית פרק ה' כד: "ויתהלך חנוך את האלוהים – ואיננו, כי לקח אותו אלוהים". גם גיבור המבול המסופוטמי זכה לחיי נצח בדומה לחנוך. בסיפור המסופוטמי נכתב כי הגיבור בענווה, ביושר וביראה עמד יום יום (לפני אלוהיו).

י. ויולד נח, שלושה בנים–את-שם, את-חם ואת-יפת.
יא. ותישחת הארץ, לפני האלוהים; ותימלא הארץ, חמס.
יב. וירא אלוהים את-הארץ, והנה נשחתה:  כי-השחית כל-בשר את-דרכו, על-הארץ.
יג. ויאמר אלוהים לנח, קץ כל-בשר בא לפניי-כי-מלאה הארץ חמס, מפניהם; והנני משחיתם, את-הארץ.

–#– גם בסיפור המסופוטמי מודיע האל לגיבור על המבול הקרב, ונותן לו הוראות בקשר לבניית התיבה.

יד. עשה לך תיבת עצי-גופר, קינים תעשה את-התיבה; וכפרת אותה מבית ומחוץ, בכופר.

–#– המילים קינים אולי כוונתה לקנים, כפי שמופיע בסיפור המסופוטמי: "בנה ספינה גדולה, עשה אותה כולה מקנים…". המילה כופר מופיעה גם היא בסיפור המסופוטמי. עם זאת, הסיפור המקראי מנוגד  לסיפור המסופוטמי, ששם מסופר על קברניט המנווט את הספינה. במקרא נחשב אלוהים כאחראי לניווט התיבה, ולא בני אנוש כלשהם.

טו. וזה, אשר תעשה אותה:  שלוש מאות אמה, אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, ושלושים אמה קומתה. 
טז. צוהר תעשה לתיבה, ואל-אמה תכלנה מלמעלה, ופתח התיבה, בצידה תשים; תחתיים שניים ושלישים, תעשה.

–#– צוהר לפי הפירוש הנסמך על אכדית ואוגריתית הוא מכסה. ואמנם גם בסיפור המסופוטמי מתבקש גיבור המבול לסגור את הספינה במכסה חזק. שם מדובר בעשיית שש רצפות. נראה כי גם במקרא מדובר בשלוש קומות.

יז. ואני, הנני מביא את-המבול מים על-הארץ, לשחת כל-בשר אשר-בו רוח חיים, מתחת השמיים:  כול אשר-בארץ, יגווע. 
יח. והקימותי את-בריתי, איתך; ובאת, אל-התיבה–אתה, ובניך ואשתך ונשי-בניך איתך. 
יט. ומכל-החי מכל-בשר שניים מכול, תביא אל-התיבה–להחיות איתך:  זכר ונקבה, יהיו. 
כ. מהעוף למינהו, ומן-הבהמה למינה, מכול רמש האדמה, למינהו–שניים מכול יבואו אליך, להחיות. 
כא. ואתה קח-לך, מכל-מאכל אשר ייאכל, ואספת, אליך; והיה לך ולהם, לאוכלה. 
כב. ויעש, נח:  ככול אשר ציווה אותו, אלוהים–כן עשה.

בראשית פרק ז'

א. ויאמר יהוה לנח, בוא-אתה וכל-ביתך אל-התיבה:  כי-אותך ראיתי צדיק לפניי, בדור הזה.
ב. מכול הבהמה הטהורה, תיקח-לך שבעה שבעה–איש ואשתו; ומן-הבהמה אשר לא טהורה היא, שניים–איש ואשתו.

–#– בסיפור המסופוטמי נכתב: (בהמות) טהורות הכניס.. (עוף) שמיים מעופף… בהמות… וחיות השדה.

ג. גם מעוף השמיים שבעה שבעה, זכר ונקבה, לחיות זרע, על-פני כל-הארץ.
ד. כי לימים עוד שבעה, אנוכי ממטיר על-הארץ, ארבעים יום, וארבעים לילה; ומחיתי, את-כל-היקום אשר עשיתי, מעל, פני האדמה.
ה. ויעש, נח, ככול אשר-ציווהו, יהוה.
ו. ונח, בן-שש מאות שנה; והמבול היה, מים על-הארץ.
ז. ויבוא נח, ובניו ואשתו ונשי-בניו איתו–אל-התיבה:  מפני, מי המבול.
ח. מן-הבהמה, הטהורה, ומן-הבהמה, אשר איננה טהורה; ומן-העוף–וכול אשר-רומש, על-האדמה.
ט. שניים שניים באו אל-נח, אל-התיבה–זכר ונקבה:  כאשר ציווה אלוהים, את-נח.
י. ויהי, לשבעת הימים; ומי המבול, היו על-הארץ.
יא. בשנת שש-מאות שנה, לחיי-נח, בחודש השני, בשבעה-עשר יום לחודש–ביום הזה, נבקעו כל-מעיינות תהום רבה, וארובות השמיים, נפתחו.

–#– בסיפור המסופוטמי מצויים ביטויים דומים: "ממעל הוקיר (כלא) אדד (אל הסערה והגשם) את גשמו, מתחת נסכרו ולא גבהו מעיינות תהום.

יב. ויהי הגשם, על-הארץ, ארבעים יום, וארבעים לילה.
יג. בעצם היום הזה בא נח, ושם-וחם ויפת בני-נח; ואשת נח, ושלושת נשי-בניו איתם–אל-התיבה.
יד. המה וכל-החיה למינה, וכל-הבהמה למינה, וכל-הרמש הרומש על-הארץ, למינהו; וכל-העוף למינהו, כול ציפור כל-כנף.
טו. ויבואו אל-נח, אל-התיבה, שניים שניים מכל-הבשר, אשר-בו רוח חיים.
טז. והבאים, זכר ונקבה מכל-בשר באו, כאשר ציווה אותו, אלוהים; ויסגור יהוה, בעדו.

–#– בניגוד לסיפור המסופוטמי, ששם הכול נעשה ביוזמת האדם, וגיבור המבול עצמו סוגר את הספינה, הרי שבמקרא הנהיגה וההשגחה נתונות בידי אלוהים, ועל כן הוא הסוגר את התיבה.

יז. ויהי המבול ארבעים יום, על-הארץ; וירבו המים, וישאו את-התיבה, ותרם, מעל הארץ.
יח. ויגברו המים וירבו מאוד, על-הארץ; ותלך התיבה, על-פני המים.
יט. והמים, גברו מאוד מאוד–על-הארץ; ויכוסו, כל-ההרים הגבוהים, אשר-תחת, כל-השמיים.
כ. חמש עשרה אמה מלמעלה, גברו המים; ויכוסו, ההרים.
כא. ויגווע כל-בשר הרומש על-הארץ, בעוף ובבהמה ובחיה, ובכל-השרץ, השורץ על-הארץ–וכול, האדם.
כב. כול אשר נשמת-רוח חיים באפיו, מכול אשר בחרבה–מתו.
כג. ויימח את-כל-היקום אשר על-פני האדמה, מאדם עד-בהמה עד-רמש ועד-עוף השמיים, ויימחו, מן-הארץ; ויישאר אך-נח ואשר איתו, בתיבה.
כד. ויגברו המים, על-הארץ, חמישים ומאת, יום.

בראשית פרק ח'

א. ויזכור אלוהים, את-נח, ואת כל-החיה ואת-כל-הבהמה, אשר איתו בתיבה; ויעבר אלוהים רוח על-הארץ, וישוכו המים.
ב. וייסכרו מעיינות תהום, וארובות השמיים; וייכלא הגשם, מן-השמיים.

–#– הפסקת המבול תוארה באופן דומה בסיפור המסופוטמי: וינח הים (מזעפו), שככה הסערה, והמבול נכלא.

ג. וישובו המים מעל הארץ, הלוך ושוב; ויחסרו המים–מקצה, חמישים ומאת יום.
ד. ותנח התיבה בחודש השביעי, בשבעה-עשר יום לחודש, על, הרי אררט.

–#– הרי אררט הם חבל ארץ הררי מצפון לאשור. לפי הסיפור המסופוטמי נעמדה הספינה על הר ניציר, שהוא מדרום לאררט.

ה. והמים, היו הלוך וחסור, עד, החודש העשירי; בעשירי באחד לחודש, נראו ראשי ההרים.
ו. ויהי, מקץ ארבעים יום; ויפתח נח, את-חלון התיבה אשר עשה.
ז. וישלח, את-העורב; ויצא יצוא ושוב, עד-יבושת המים מעל הארץ.

–#– בעולם העתיק נהגו המלחים לשלח ציפורים מאוניותיהם כדי לדעת אם מצויה יבשה בקרבת מקום. בסיפור המסופוטמי מסופר על שילוח שלושה סוגי עופות: היונה, הסנונית והעורב. העורב אינו שב בחזרה, ובכך משמש סימן לגיבור המבול שיש לצאת מן הספינה. תרגום השבעים גורס לגבי העורב "ולא שב" במקום "ויצא יצוא ושוב", ובכך הוא מקורב לגרסה המסופוטמית.

ח. וישלח את-היונה, מאיתו–לראות הקלו המים, מעל פני האדמה.
ט. ולא-מצאה היונה מנוח לכף-רגלה, ותשב אליו אל-התיבה–כי-מים, על-פני כל-הארץ; וישלח ידו וייקחה, ויבא אותה אליו אל-התיבה.

–#– בסיפור המסופוטמי נאמר שהיונה לא מצאה מקום לעמוד עליו.

י. ויחל עוד, שבעת ימים אחרים; ויוסף שלח את-היונה, מן-התיבה.
יא. ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה-זית טרף בפיה; ויידע נח, כי-קלו המים מעל הארץ.
יב. וייחל עוד, שבעת ימים אחרים; וישלח, את-היונה, ולא-יספה שוב-אליו, עוד.
יג. ויהי באחת ושש-מאות שנה, בראשון באחד לחודש, חרבו המים, מעל הארץ; ויסר נח, את-מכסה התיבה, וירא, והנה חרבו פני האדמה.
יד. ובחודש, השני, בשבעה ועשרים יום, לחודש–יבשה, הארץ.
טו. וידבר אלוהים, אל-נח לאמור.
טז. צא, מן-התיבה–אתה, ואשתך ובניך ונשי-בניך איתך.
יז. כל-החיה אשר-איתך מכל-בשר, בעוף ובבהמה ובכל-הרמש הרומש על-הארץ–היצא איתך; ושרצו בארץ, ופרו ורבו על-הארץ.
יח. וייצא-נח; ובניו ואשתו ונשי-בניו, איתו.
יט. כל-החיה, כל-הרמש וכל-העוף, כול, רומש על-הארץ–למשפחותיהם, יצאו מן-התיבה.
כ. וייבן נח מזבח, ליהוה; וייקח מכול הבהמה הטהורה, ומכול העוף הטהור, ויעל עולות, במזבח.
כא. וירח יהוה, את-ריח הניחוח, ויאמר יהוה אל-ליבו לא-אוסיף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו; ולא-אוסיף עוד להכות את-כל-חי, כאשר עשיתי.

–#– גם בסיפור המסופוטמי נאמר כי "האלים הריחו את הריח הטוב" של הקרבנות שהועלו לכבודם לאחר המבול, והם מתקהלים כזבובים אליהם.

כב. עוד, כל-ימי הארץ:  זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף, ויום ולילה–לא ישבותו.

בראשית פרק ט'

א. ויברך אלוהים, את-נח ואת-בניו; ויאמר להם פרו ורבו, ומלאו את-הארץ.

–#– גם בסיפור המסופוטמי ניתנת הברכה לגיבור המבול עם צאתו מן התיבה: "(אנליל) אחז בידי והעלה אותי (על הספינה ) והבריך את אשתי לידי, נגע במצחנו, ובעומדו בינינו ברכנו".

ב. ומוראכם וחיתכם, יהיה, על כל-חית הארץ, ועל כל-עוף השמיים; בכול אשר תרמוש האדמה ובכל-דגי הים, בידכם ניתנו.
ג. כל-רמש אשר הוא-חי, לכם יהיה לאוכלה:  כירק עשב, נתתי לכם את-כול.
ד. אך-בשר, בנפשו דמו לא תאכלו.
ה. ואך את-דמכם לנפשותיכם אדרוש, מיד כל-חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו–אדרוש, את-נפש האדם.
ו. שופך דם האדם, באדם דמו יישפך: כי בצלם אלוהים, עשה את-האדם.
ז. ואתם, פרו ורבו; שרצו בארץ, ורבו-בה.
ח. ויאמר אלוהים אל-נח, ואל-בניו איתו לאמור.
ט. ואני, הנני מקים את-בריתי איתכם, ואת-זרעכם, אחריכם.
י. ואת כל-נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל-חית הארץ איתכם; מכול יוצאי התיבה, לכול חית הארץ.
יא. והקימותי את-בריתי איתכם, ולא-ייכרת כל-בשר עוד ממי המבול; ולא-יהיה עוד מבול, לשחת הארץ.
יב. ויאמר אלוהים, זאת אות-הברית אשר-אני נותן ביני וביניכם, ובין כל-נפש חיה, אשר איתכם–לדורות, עולם.

–#– בסיפור המסופוטמי נכתב כי לאחר המבול הרימה האלה אשתר את הענק שעל צווארה, ואמרה שכשם שלא תשכח את ענק הספיר שעל צווארה, כך לא ישכחו ימי המבול: "לא אשכח את הענק שעל צווארי, את הימים האלה אזכור, לעולם לא אשכח".

יג. את-קשתי, נתתי בענן; והייתה לאות ברית, ביני ובין הארץ.
יד. והיה, בענני ענן על-הארץ, ונראתה הקשת, בענן.
טו. וזכרתי את-בריתי, אשר ביני וביניכם, ובין כל-נפש חיה, בכל-בשר; ולא-יהיה עוד המים למבול, לשחת כל-בשר.
טז. והייתה הקשת, בענן; וראיתיה, לזכור ברית עולם, בין אלוהים, ובין כל-נפש חיה בכל-בשר אשר על-הארץ.
יז. ויאמר אלוהים, אל-נח:  זאת אות-הברית, אשר הקימותי, ביני, ובין כל-בשר אשר על-הארץ.

ראו גם:

בחינת סיפור המבול לפי שיטת המקורות
המיתוסים המשוקעים בסיפור גן עדן
סיפור הבריאה הבבלי וההדים לו במקרא

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.