בוקר טוב, אמזונאס

27/01/2011 ב- 08:43 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על בוקר טוב, אמזונאס
תגים:

בוקר טוב, אמרתי לצעירה הספרדיה שנשענה על מעקה הספינה.
יום טוב, השיבה לי בחיוך מוזר.
התבוננתי בחיוך שלה, והיא צחקה קלות כשהבחינה בי מתמקד רק בו.
היה לה צחוק מתגלגל, לא מטה, אלא מעלה מעלה. סוחף את שומעיו.

עזבתי את הערסל לאחר שינה יגעה. מבט חטוף אל השמש הבהיר כי פספסתי את ארוחת הבוקר. הרעב הציק לי. הלכתי לרחוץ את פניי, מטושטש עדיין מן המסיבה שנערכה אמש, וחזרתי כדי להשליך את המגבת למקומה. התיישבתי על הערסל שלה בחוסר מעשה, ואז קמתי והצטרפתי אליה.

הסתכלתי בשעמום אל השמים התכולים ועל הנהר החום, נזכר פתאום בגשם הרב שירד אתמול בלילה, אך הרעב ניתק את מחשבותיי.
מריטה נתלתה על כתפיי, מתאמצת לתת לי נשיקה, ועזבה לעיסוקיה.
הנהר רחב מאד היום, פניתי שוב לספרדיה.
נכון, אמרה ועדיין חייכה.
זהו ריו דאס אמזונאס, הנהר הכי רחב בעולם, הסבירה ברצינות.
אולם השם 'אמזונאס' התקשה לחדור לתודעתי. התבוננתי בגדה המרוחקת אלפי מטרים ממני, והתחלתי לתפוש אט אט כי חלום בן שנים רבות התגשם באמירתה הפשוטה.

הבטתי אל אנדריאה כאילו מבטי מסוגל לראותה וגם לראות דרכה בו-זמנית.
כשהתקרבתי אליה עוד יותר היא אחזה בידי.
עזבנו את ריו מדירה מוקדם בבוקר, ועד הצהרים נגיע לריו נגרו, המשיכה.
הפסקתי להשיב לה.
עצרתי את הזמן מלכת. מנסה להבין את גודל ניצחוני. אני נמצא על ספינה ששטה על הגדול בנהרות תבל. סוף סוף הגעתי לכאן, אמרתי בליבי. הרגשתי כי מהיום הזה מתחילים חיי.

המפגש עם נהר האמזונאס היה צפוי, כמובן, בנתיב השיט הזה. ואני התרגשתי מן הפלא.
שאלתי אותה מתי נגיע למנאוס.
היום בערב, הביטה בי. חבל שנפרדים, הוסיפה בצער, אבל ככה זה תמיד. מתישהו נפרדים.
לא ביקשתי להשיב לה. ידעתי כי מנאוס הוא היעד שפותח את תולדות חיי. במקום לדבר, הסתכלתי על המים החומים-צהובים, מנסה לנצור את הרגעים הללו לעד.

במבט לאחור, לא היה שום דבר מרתק במחזה הזה. הנהר דמה לשלולית ענק עכורה, מים כה רבים מכל עבר, אך ללא יופי והדר, רק שממון של אזור מוצף. היתה זו האכזבה הכי צפויה של חיי. כששטים במורד ריו מדירה ברור מאליו מה יבוא אחריו. ובכל זאת, המילים: זהו ריו דאס אמזונאס… ממשיכות להדהד בתוכי עד היום הזה.

במשך כל הבוקר ההוא המשכתי להתבונן בנהר שלא נגמר, מהרהר על הצפוי לי בשבועות הקרובים. אנדריאה לא יכלה להבין אותי. למעשה אף אחד לא יכול היה.
מריטה שוב הפריעה את מחשבותיי.
אוכלי, אהבה, אוכלי.
אכן, סוף כל סוף הגיע מועד ארוחת הצהרים.

זה שבעה ימים ולילות שאנו מבלים על ספינת הנהר, יומיים יותר מן המתוכנן עקב תקלה במנוע. עליתי לספינה בפורטו וליו, מעט לפני שירדה החשכה. לקראת חצות הגיעה אנדריאה הספרדיה. היא הסתכלה עליי ומבלי לומר דבר התקינה את ערסלה לצידי. לא דיברנו בלילה ההוא. ובכלל, חלף זמן רב עד שהצלחתי להירדם. מחשבה אחת התרוצצה בראשי ולא נתנה לי מנוח, המחשבה אודות האמזונאס.

מיד כשיצאה הספינה לדרך התנשקתי איתה. זה בא בטבעיות. נראה היה שאנשק כל אחת ברגע ההוא.
אתה לא רוצה לדבר קודם כול, התעניינה לדעת אחרי שעה קלה, משלא הרפינו זה מזו.
זו היתה הפעם השנייה של אנדריאה בברזיל. סיפרתי על תוכניותיי. היא סיפרה לי על אלה שלה.
אפשר לטייל ביחד אם תתגמש, הציעה.
לכל הרוחות. היא כל כך יפה, חשבתי לעצמי והשבתי בשלילה.

הספינה הפליגה יומם ולילה. להפלגה בשעות הלילה חשיבות מרובה. היתושים מתקשים להשיג אותה. במהלך היום התקיימו שלוש ארוחות בקומה הראשונה. זו היתה אומנם קומת הצוות, אך רבים מן הנוסעים בילו בה מרבית הזמן. בקומה השנייה לנו הנוסעים, כל אחד בערסלו. הקומה השלישית היתה משטח בלתי מקורה, ששימש את הנוסעים כדי לנפוש הרחק מהמולת הקומות התחתונות. בלילות נערכו שם מסיבות. די היה בתאורה קלה ומוסיקה קצבית, כדי שהברזילאים ינצלו זאת לחגיגה חושנית ומרהיבה. הריקודים נמשכו עד אחר חצות, או עד אשר התעייפו כולם ופרשו לישון. בלילה הקודם היה זה הגשם שגירש אותם.

פתע נזכרתי מדוע אנדריאה אינה מפסיקה לחייך. כשכולם נסו מפני הממטרים העזים, תפסתי את זרועה, ושנינו נשארנו שם.
הכאבתי לך? שאלתיה, מנסה לרענן את זיכרוני.
היית מדהים, חייכה אליי והפנתה את המבט אל הנהר הגדול.
חייכתי יחד עימה.

יומיים לאחר צאתנו התקלקל מנוע הספינה. נעצרנו על גדת נחל צלול הנשפך לריו מדירה, ושם המתנו עד אשר תגיע ספינה אחרת שתוכל לסייע. בינתיים שיחקו רבים כדורגל על הגדה, או חדרו אל הסבך כדי להנעים את הבטלה הרחק מעיני כול.
אנדריאה עודדה אותי להיכנס עימה אל הנחל. ניסינו, אבל היא לא היתה מנוסה.
למה אני? חקרתי במלוא הכנות.
אף אחד לא נישק אותי בצורה הזאת, הסבירה ויצאה מן המים.
הבטתי בה ואמרתי: אני מבטיח שתהיה לנו עוד הזדמנות להיות רטובים.
היא הפנתה את ראשה לעברי וענתה: אולי…

עתה אחזתי בידה חזק, מנסה להעביר אליה את תחושת הסבל לא רק מתוך עיניי. שוב ושוב הבטחתי לה שאשמור עימה על הקשר. אנדריאה התקשתה להאמין. היא ליטפה את פניי כדי שאירגע. מריטה התבוננה בנו וצחקה, כמו ביקשה לצרוב בתודעתי את המסע לאמזונאס בכל הטוב שבעולם.

מריטה, נערה אינדיאנית מקוהרי – בת 11 לדברי אמא שלה, בת 17 לדבריה, ובת 14 להערכתי – היתה המורה הראשונה שלי לנבכי תושבי היער. היא עבדה בספינה כמנקה ביחד עם אמה, ומן הדקות הראשונות לאחר הגעתי התחברה אליי. סיכמנו שהיא תלמד אותי טופי גוארני ואני אלמד אותה עברית. כבר מלכתחילה הבנתי שתלמידה טובה היא תתקשה להיות ללא מקוריות מצידי. במקום ללמד אותה פעלים וכל מיני צורות לשון שברוב המקרים אינן קיימות בשפתה, החלטתי "לגארן" את העברית. אהבה זה "אני לאהוב אותך". אוכלי זה "אני רוצה לאכול", "בוא כבר לישון" זה לילה, וכו'.

הדברים הקיימים מחוץ ליער הגשם היו חסרי משמעות בעיניה. במחשבותיה לא יתכן קיומו של מקום ללא עצים. רובם המכריע של האינדיאנים אף לא יודעים כי מים עשויים להיות קרח. כשמספרים להם את האמת, אי אפשר שלא לחוש את האכזבה או את הספקות. חייבים להתאים את הסיפורים לעולמם המוכר, וכך נעלמים מאליהם מדבריות וקרחונים.

אחד הדברים החיוניים שלמדתי ממנה, ושסייעו לי רבות אצל האינדיאנים מאוחר יותר, היתה מידת ההגזמה. ככל שתנסה להרשים אותם בדבריך, כך הם יעריכו אותך יותר ויותר. הם תרים אחר המופלא. הדברים הרגילים אינם שווים מאומה בחייהם. לציפור אין סיבה לעוף מעל הכפר אם לא נשלחה לבשר בשורה.

כששאלה אותי אם גם אצלנו יש כזה נהר, אמרתי שלא. היא לא הסתפקה בתשובתי ושאלה בשנית. אפילו כשהשבתי בחיוב ראיתי שאינה מסופקת. התבוננתי בריו מדירה ואמרתי לה שאצלנו זה בכלל לא נחשב נהר גדול, זהו נחל קטן. ובכלל, בישראל אנשים נאלצים לגור על ספינות, מרוב שיש כל כך הרבה נהרות ואגמים. חיוך ענק התפשט על פניה.

חיש מהר הפכו הציפורים הקטנות בישראל ללווייתנים מעופפים, העצים הגיעו לירח, ומצמרותיהם אפשר אפילו לראות את הספינה שלנו שטה. מריטה היתה מאושרת. היא היתה קרבה אליי ומשפשפת את אפה באפי ואומרת אהבה. כשהיתה מתעייפת ממני, היתה נחה לצידי בערסל, ומביטה מתוך שעמום על משחק השחמט ששיחקתי כנגד המכונה.

את הערסל שלה התקינה לצד זה של אנדריאה כבר מן היום הראשון, והיתה ממתינה לראותי נרדם בטרם עצמה את עיניה. אי אפשר היה לרמותה, והחיוך הילדותי שלה בכל פעם שנכשלתי בכך היה כה ממכר, עד שמשחק השינה היה נמשך שעה ארוכה. זו היתה לי הפעם הראשונה שנוכחתי לראות את התמימות בשלמותה הטהורה. עד אז לא האמנתי שבני אדם יכולים להיות כל כך צחים וכל כך זכים. בתוך הקבוצה המצומצמת שאני רוצה לראות שוב בחיי, מריטה תופסת מקום נכבד. האם היא בכלל זוכרת אותי?

אוכלי, אוכלי. מריטה לא היתה מסוגלת לבטא את המילה אוכל.
השמש עמדה במרכז הרקיע הטרופי. התיישבתי מול אנדריאה שלא חדלה להתבונן בי בעצבות. הארוחה היתה קלה למדי. לאף אחד לא היה חשק לאכול מן המזון המעופש, כשבעוד שעות אחדות יוכלו לסעוד ארוחה הגונה במקום מסודר. ואילו אני זללתי ברעבתנות יתרה, לעיניהם המשתאות של הישובים, והבטתי בחמלה אל העיניים הרכות שננעצו בי.

לאחר ארוחת הצהרים פגש האמזונאס את מימיו השחורים והצלולים של ריו נגרו. פני כולם היו נשואות קדימה. ואילו אני הבטתי אחורה, אל מימיו העכורים של האמזונאס הממשיכים לזרום הרחק ממני. לא נתתי לנהר לחמוק מעיניי עוד שעה ארוכה, והנה קראה לי אנדריאה לראות את בתיה הראשונים של העיר מנאוס.
מתי נגיע לנמל, שאלתי.
עוד שעה, אמרה בבטחה והסתכלה עליי.
חבל שנפרדים, הוסיפה במרירות.
לא עניתי לה.
אתה תשכח אותי.
זה בלתי אפשרי, את בתוך החלום.
למה אתה עוזב אותי, רצתה לדעת בפעם האחרונה.
כל כך רציתי להמשיך איתה את המסע, אך מנגד ניצבה מטרה אחת. אני לא התכוונתי לפספס אותה.

את הדברים האלה, עם תיקונים קלים, כתבתי בקיץ 1993.

נפגשתי איתה במדריד בשנת 1995 בזמן שביליתי בעיר עם דיאנה. היא נדהמה כשטלפנתי אליה במפתיע ומיד באה. אכלנו יחדיו ארוחת צהרים במסעדה מקומית, ואחר כך הפקרתי אותה שם כמו ציפור פצועה. תחלופנה עוד כמה שנים עד שתסלח ותסכים לחדש את הקשר. מימנתי את כרטיס הטיסה עבורה, והיא התגוררה בדירתי למעלה מחודש ימים. זאת היתה טעות. למעט משיכה גופנית, לא הרגשתי כלפיה דבר. היה זה חורף קר וגשום, ואנדריאה לא יצאה החוצה. היתה ממתינה עד שאשוב מבוקר עד ערב. בחלוף שלושה שבועות הפצרתי בה להכיר את אחד מידידיי, שמא ישא חן בעיניה. היא לא רצתה כל כך, אבל שוכנעה לבסוף. הם יצאו לבלות כמה פעמים, היא אפילו לנה אצלו לילות אחדים, אך פתאום שבה אל דירתי בחזרה.

וכי מה יכולתי לעשות? האם להיות שבוי של בובת מין אנושית עד שיימאס לה ממני? אנדריאה הסתפקה בבילויי מיטה עימי, ואני ביקשתי לי מישהי להתאהב בה. היא עזבה את הארץ בוכייה. המחזה היה קשה מנשוא ומעציב ביותר. הקשר בינינו כרוך כיום בשני מיילים שנתיים: בערב חג המולד אני מברך אותה, והיא אינה משיבה, ובראשון בינואר, יום הולדתה, אני מאחל לה אריכות ימים, והיא משיבה תודה. לא יותר מכך. האומללה אפילו אינה מסבירה מדוע בכלל היא עונה לי.

Andrea, yo nunca te olvidaré

אחרי תקופת-מה לבדי ביערות העד הגעתי אל כפרה של ג'נאהינה, אהובתי האינדיאנית הראשונה. לא היה שם מד-משקל, אבל על פי התמונה אוכל להעריך שהשלתי כעשרה קילוגרמים של שרירים מגופי. סבלתי מבעיות מעיים שתקפוני בשבועות האלה. היפהפייה המלוכסנת לא לבשה דבר, למעט חבל דק מעל חלציה והקמע שלי על צווארה. היא אשר צילמה אותי. אני נראה בתצלום איום ונורא, והיא לא יכלה להסיר את עיניה ממני בגלל שהייתי יפה-תואר לטעמה. ברחתי לה יום אחד, ואף שהרבה פוטונים זרמו מן השמש מאז, אינני מעז לשוב אל הכפר שלה יותר. ודאי יהרגו אותי. אכן, לא ניתן להתכחש, אני סקרן לדעת אם התעברה ממני וילדה לי צאצא. לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.