לסגוד לאלה דיאנה

06/02/2010 ב- 10:18 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על לסגוד לאלה דיאנה

דיאנה היא הגבוהה בנשים שהיו לי בחיי, ועוד בטרם שוחחתי עימה לראשונה, הודבק לה בקיבוץ הכינוי סופר לגס (רגלי-על), מכיוון שרגליה הארוכות החלו בקרקע ונגעו בשמיים. ואני מדווח לכם זאת כבר בפתיחת הסיפור אודותיה, כי זוהי התכונה הכי פחות חשובה מבין סגולותיה, אף שכולם שמים לב רק אליה. המתנדבות מסקנדינביה היו כמעט כולן בלונדיניות גבוהות ועיניהן כחולות, אך היא נישאה מעליהן כאלה השוכנת במרומי האולימפוס.

מצעד הגבוהות

דיאנה: 186 – דנית

אינגריד: 183 – סלובקית

3 מ"מ: 182 – אפרו-אמריקנית

ארוכת השיער: 181 – עולה חדשה

אבלין: 179 – בריטית

שיער משי: 179 – ישראלית

טרייסי: 179 – אמריקנית

ראיתיה בפעם הראשונה בחדר האוכל, בזמן ארוחת הערב, ביום בו נחתה בישראל. סטפאני הראשונה, מתנדבת גרמניה, ישבה מולה, ואני ניגשתי עם מגש האוכל כדי להתיישב ליד סטפי, בת זוגי לבילויים מסוימים. וכשעשיתי זאת, קמה סטפי במחאה, נטלה את צלחתה ועברה למקום אחר. דיאנה חייכה אליי ובמשך דקות ארוכות המשיכה להתבונן בי, אך לא דיברנו בינינו כלל. לפתע חזרה סטפי וקטעה את סעודתי באיבה. היא רצתה לשוחח בחוץ. לילה לפני כן פיתיתי נערה ישראלית שעשתה שנת שירות בקיבוץ, לפני ההתגייסות לנח"ל. בבוקר הודיתי לה ושילחתי אותה לדרכה. היא הלכה היישר לסטפי. כפי שהסברתי לישראלית, כך הבהרתי לגרמניה, כי הקשר בינינו מוגבל להנאות הגוף בלבד. בסופו של יום איבדתי את שתיהן, ופניתי ללון לבדי.

הרבה פעמים חזרתי ושבתי לחשוב על אודות הלילה ההוא, אולי משום שישנתי בו שנת ישרים. המפתיע מכול הוא שלא הרהרתי אפילו פעם אחת על דיאנה. ישבתי כמחצית השעה באותו ערב אל מול הבחורה שתהיה חברתי במשך שש השנים הבאות, ועדיין לא ידעתי זאת. הדבר מפתיע אותי מאד, כי בדרך כלל מקננת בי הרגשה מוקדמת האם הנני עומד לחבור לבחורה כלשהי, כשאני רואה אותה בפעם הראשונה. דיאנה לא העסיקה כלל את מחשבותיי בעת ההיא, ועובדה זאת הביאה אותי לחשוב על כך לא מעט.

1993. דיאנה במופע חדש. היא צבעה את שיערה ב"חינה", כדי להבדיל את עצמה משאר המתנדבות הבלונדיניות, מפני שאמרתי לה כי אני עלול להתבלבל ולקפוץ על מישהי אחרת. על הקיר מאחור תלויה תמונתה של סילביה הברזילאית, אהובתי באותם הימים. שתתבונן ותיווכח מה אני עושה לחבר שלה, היתה דיאנה נוהגת לומר לי בשבועות הראשונים. על מנת לראות את התצלום המקורי של סילביה, לחצו כאן.

התקופה ההיא היוותה פרשת דרכים בחיי במגוון היבטים, והיו לה השלכות גם בהתפתחות הקשרים הרומנטיים. עד גיל 23 סמכתי על הנתונים הפיסיים בלבד: ריח הגוף שאינו מורגש, העור החלק והנעים, מגע הידיים הרכות, גוון הקול המחוספס, מבע העיניים היוקד, השפתיים המושכות, ובעיקר אותם הדברים שמתרחשים מתחת לסדינים. האם יכולתי לסבור אחרת? סילביה, אהבתי הראשונה, מנתה בעצמה את המאפיינים הללו כשביארה מפני מה תרצה להיות אשתי. ואליה התכוונתי לשוב בתום שנת הלימודים הראשונה. מנוי וגמור עימי היה לחיות עימה באמזוניה הברזילאית. כיום זה בלתי נתפש בעיניי ממש. רוב חברותיי בשנים אחרי כן ידעו לומר כי תבונתי לכדה אותן, ואילו סילביה אינה יודעת עד עצם היום הזה מיהו אני בכלל. בת זוגי הקודמת מלפני שנים אחדות אמרה שאינה מתפלאת, לאור סיפוריי אודותיה. לטענתה, סילביה לא היתה מסוגלת להתרשם מיכולותיו החינניות של מוחי, כאשר כה מעט דם נושא-חמצן זרם אליו בלילות ההם.

1994. דיאנה לובשת את שמלת החורף הקצרצרה שקניתי לה ומנגנת בגיטרה. לא יכולתי להתאפק וביקשתי תמונה יחד עימה. דיאנה איבדה את סבלנותה וגערה בי: "אז מיד. לא, עזוב את הכסא. אל תביא אותו. זה בזבוז זמן". אני עשיתי עצמי נעלב, וביקשתי לקבל בחזרה את השמלה. דיאנה השליכה אותה לעברי והמשיכה לנגן. היא היתה כל כך מפעימה, ואני ניגשתי אליה, כרעתי ברך, ושאלתי אותה אם תהיה שלי לעד. אז אמרה: ככה אתה רוצה לבקש את ידי? מהרצפה? הבא לכאן כיסא ותעשה את זה כמו גבר גאה, שאוכל לסמוך עליו. איכות השקופית נפגעה כתוצאה מכשל במיקוד הידני.

משעזבתי את ברזיל ושבתי מאמריקה הדרומית קיבלו חיי תפנית ברורה. בעקבות מהלך חד-שלבי ומוצלח התברר כי אורח התנהגותי מקסים נשים רבות. כבר לא הייתי תלוי עוד בנתונים הפיסיים של גופי. המעבר הפתאומי לקיבוץ הוא שהביא עימו שינוי מבורך אשר לא צפיתיו: הפכתי להיות האופציה הראשונה עבור בנות המין השני. ההכרה הזאת טלטלה אותי במשך כמה חודשים. כל העת תהיתי האם זוהי תקופה זמנית, אימתי יגיע קצה, ומה אעשה לאחריה. במשך ימים שלמים הרהרתי מה מוטב לי לעשות: האם לעצור לרגע ולחשוב, או להמשיך וליהנות כאילו אין מחר. זה לא היה משב רוח מרענן, אלא סחף חזק, לפרקים אף מאיים.

הגעתי לקיבוץ מסיבות אחרות לחלוטין. אומנם נולדתי בתל-אביב, אבל נשמתי את אוויר הקיבוץ כבר מגיל רך. רבים מבני משפחתי היו או עודם קיבוצניקים. גם אבי נכלל בהם. לאחר בר המצווה עזב את בית הוריו בטבריה ועבר לגור בקיבוץ אפיקים, עד שהכיר את אמי עשר שנים אחרי כן, והגיע ליפו כדי להתאחד עם משפחתו מחדש. לפיכך, גמרתי אומר לעזוב את עיר הולדתי, ועברתי לגור באחד הקיבוצים הפזורים בגליל המערבי. רציתי גם אני להיות חלק ממשפחת הקיבוץ. לציפיותיי מהתקשרויות רומנטיות עתידיות לא היתה כל השפעה. לא יכולתי לנבא אותן.

המפנה הברור שהתרחש בחיי, בעקבות המעבר לקיבוץ, היה בעיניו של מתבונן עצמי. המתבונן מבחוץ ראה דברים הופכיים לפני כן: את המאהבות התל-אביביות, את התמונות שתיעדו אותי בסיטואציות אינטימיות עם עשרות דרום-אמריקניות, ואת חשבון הטלפון העצום בגלל השיחות לסילביה. אפילו אני נמלטתי מתל-אביב כדי לשמור על עצמי מפיתויי העיר הגדולה למען אהובתי. ולמרות שלא ניתן ליישב את הנתונים העובדתיים עם תחושתי הפנימית, אני נוטה להאמין לעצמי. זאת היתה תפנית בחיי, ללא כל ספק.

1994. דיאנה מתבוננת בי בבוז ובזעם. אנו חברים כבר כמה חודשים, והיא דורשת כי אסביר לה תיכף ומיד דבר-מה שלא היה לרוחה, ואין זוהי העת לספרו ברבים.

מה הביא לתפנית הזאת? התנהגותי העירונית היתה שונה בתכלית השינוי מהתנהגותי הכפרית. בכרך העירוני הייתי מסוגר בתוכי, מתחמק מהמון רב, נוטה להיות לבדי, ואילו בשדות הנרחבים חזרתי להיות מי שאני, הדמות הסקרנית, המתהלכת בחופשיות, המחייכת תדיר. והתנהגותי זו שבתה את לב הבנות, מבלי שאתאמץ, מבלי שאעשה דבר מלבד להיות עצמי.

וביטוי העצמיות היה השינוי המכריע שהביא למפנה החד. הנה, בתל-אביב לא ניתן להימלט מרמזורים הקוטעים ברצף רחובות צרים, ומבתי קפה פסיכדליים הפולשים למדרכות, והדרך הבלעדית להרשים את בנות המין השני היתה להתחפש למין דמות שאיננה אני, טיפוס מלאכותי שעצבן אפילו אותי. ואילו בגליל מצויים במרחק הליכה שפע של מרחבים מוריקים, בין אם אלה שדות השיבולים, הפרדסים והמטעים, ובין אם אלה חורשים סבוכים ויערות גבוהים. וכשאני מצוי בתוכם צצה דמותי הטבעית ומאפשרת להכיר גם אותה.

די היה לטייל עם עלמה נחמדת בשדה פורח כדי שאמצא חן בעיניה באופן טוטאלי, שממנו אין חזרה. היכולת להתבונן בריכוז רב אל חיפושית קטנה המטפסת לאיטה על גבעול ולצפות מראש מה תעשה בעוד רגע קט, ההתחקות אחר חזירי בר מתוך הסתכלות מדוקדקת על עשב רמוס, הכישרון לגלות כוורות של דבורי בר רק דרך מישוש רטיבות הקרקע, כל אלו ושאר מיומנויות שסיגלתי לעצמי במשך השנים, לא הותירו את הנשים אדישות כלפיי. לא נהגתי כך על מנת להרשימן, ובזאת היה גלום יתרוני העצום. הן תפשו מיד כי זוהי התנהגותי הטבעית, וכי כך הייתי פועל גם כשאני מצוי לבדי, בלעדי חברתן.

1995. אחרי ששקדתי תקופה ארוכה על התארכות שערותיה עד שהגיעו למותניה, דיאנה מאסה בבלבולי המוח התכופים שלי והלכה למספרה. הודעתי לה שזו עילה מספקת לפרידה. היא השיבה שאם לא אשתוק, היא תקצץ עוד יותר את שיערה, אז שתקתי. יש לדעת, זהו בדיוק הרגע שבו ראיתיה לראשונה עם התספורת הקצוצה, לוגמת לה קפה בנחת, כאילנו אינני קיים, כאילו לא נעלם כל השיער.

וכשהייתי פונה לבחורות שנשאו חן בעיניי, ושואל אותן בפשטות האם תסכמנה לצפות עימי בשקיעה, הן היו מביטות בי תחילה בהשתאות, אך רובן היו נעתרות, כי ראו בעיניי שאני מתכוון לכך ברצינות. והיינו מתיישבים זה לצד זו בחוף אכזיב, ומתבוננים בשמש הנעלמת בתוך הים. ואחר כך היינו פוסעים שלובי ידיים אל פאתי נהריה, כשהלילה החיוור אופף אותנו מכל עבר, עד כשכבר היה נמאס להן, ומבלי להתכונן מצאתי עצמי מנשקן. ומה רבה היתה התרגשותן כשהייתי מטפס על אחד העצים, כדי לבחון מי עודו מצוי בקן הציפור ממעל, ומרוב חרדה לגורלי הן היו מצפות לבואי עם זרועות פרושות ומייחלות לנשיקות ארגעה.

אבל את כל זאת עדיין לא ידעתי ביומי הראשון בקיבוץ. אחד המבוגרים האחראיים נטל חסות עליי והובילני אל מועדון החברים בשעת ערב, ושם שוחחתי בספרדית עם כל הנוכחים הסקרניים. מפעם לפעם הגיחה מתנדבת אירופית כדי ליטול עוגיה או ללגום תה חם, והיתה יוצאת כלעומת שבאה. סטפי נשארה ודיברה גם עימי עד שכולם עזבו ונותרנו לבדנו. היא ישבה מרותקת על ברכיי כשסיפרתי על יערות האמזונאס, וליטפה את פניי ללא הרף כשדיווחתי לה על אהבתי חסרת הגבולות לסילביה הברזילאית. היא הודתה שזאת היא אהבה יוצאת דופן ונישקה אותי בלהט, ומבלי שאבקש כיבתה את האור, וחצי שעה אחר כך עזבה והלכה, מותירה אותי בעלטה, כשאני נגעל מעצמי, נגעל ממנה ונגעל משנינו יחדיו. למחרת ידע כל הקיבוץ מסיפור המעשה. הוכרזתי כבן זוגה של סטפי "המשוגעת" ונמנעה ממני הגישה לשאר המתנדבות. אף אחת לא רצתה להסתבך עימה. היא באמת היתה קצת משוגעת.

הקשר עם סטפי לא העיק כל כך. נפגשנו מדי ערב בחדר האוכל ובלילה היתה שבה למיטתה. לישון עימי לא רצתה. בנהריה הכרתי את ב', בחורה ישראלית בת 31, שנחשבה חתיכה במונחים ישראליים, בגלל שיערה השטני ועיניה הכחולות. אחר צהרים אחד הגעתי עם סטפי לדירתה, וב' נבעתה לגמרי מחוסר העידון שלי. היא הבהירה לי שהקשר בינינו רציני, והתריעה כי אם אשתובב עם נערות אחרות היא תיפרד ממני, אבל ב' מעולם לא מימשה את איומיה, ואני לא התייחסתי אליהם ברצינות. הן היתה מבוגרת ממני בשמונה שנים, וכל דיבוריה על נישואים ההולכים וקרבים, היו מתרחקים מאוזניי במהירות הקול.

התחברתי גם לעולות החדשות מחבר העמים. בניגוד לשאר הבחורים הישראליים שביקשו רק לנצל את חסדיהן המיניים, החיבור בינן לביני היה אינטלקטואלי, ובעקבותיו באו גם החיבורים האחרים. הקשר המשמעותי ביותר היה עם ל', נערה בת שש-עשרה וחצי מקרית ים. מרבית הזמן טיילנו בשדות, משוחחים על ספרות רוסית ועל תולדות האמנות, והיתה מתפעלת כשהייתי קורא לכוכבים בשמותיהם. היא היתה לי ידידה נאמנה, ורק שנים אחרי כן סיפרה כי היתה מאוהבת בי. נשיקתנו הראשונה התרחשה בבוקר גיוסה לצבא, והשנייה התעכבה שש שנים נוספות, ביום בו נעשינו חברים. בתקופה של חוסר שלווה אז בחיי התפתיתי גם אני להציג רוסיה משלי, בלונדית יפה וירוקת עיניים, כדי להטריד את עיני ידידיי, אך הקשר הרומנטי הסתיים בדיוק כעבור תשעה ימים, כי לא קרה בו דבר. לא יכולתי לגעת בה כי נבחלתי מעצמי, וממאוויי לטעת רושם חיובי בדעת אחרים, שלא כדרכי מתמיד לפעול באי-תלות סביבתית. למזלי הרב, ל' סלחה לי. אני עוד לא סלחתי לעצמי.

1996. דיאנה מממשת את איומיה. ערב אחד תהיתי בקול רם מדוע שיערה אינו מתארך בקצב משכנע יותר. למחרת הגיעה עם תספורת נערית, והודיעה שממצב כזה הוא לבטח יתחיל להתארך. עשרים סנטימטרים שעמלתי על צמיחתם במשך חודשים רבים, ירדו לטמיון בגלל חוסר איפוק.

שנתיים תמימות חלפו עליי בגליל עד ששבתי בחזרה לאמריקה הדרומית. מרבית ידידיי וידידותיי בתקופה ההיא היו ערבים שהכרתי בזמן לימודיי. מעטים היו יהודים. החיבור בינינו היה מיידי, ללא סייגים, ללא מוראות, ללא דעות קדומות. כבר מן ההתחלה נקשרתי לשתי יפהפיות ערביות, ד' הנוצרייה וס' המוסלמית. הקשר עימן היה גלוי וידוע לכול. הסטודנטים שהכירוני ידעו שאני מעריץ את שתיהן, ואיתן הייתי מבלה את ההפסקות שבין השיעורים ואת שעות הפנאי בספרייה. בעקבות ההיקשרות אליהן התחברתי גם לשאר הסטודנטים הערביים. הייתי אחד מחבורתם, ולא הייתי היהודי היחיד. בחלוף כמה חודשים כבר נעשיתי לאיש סודן של רבות מן הסטודנטיות הערביות, שהיו מתייעצות עימי בנוגע לכול, מחיכוכים בתוך משפחותיהן ועד לבעיות בכימיה אורגנית. בזמן השיעורים הייתי מרבה לחבר למענן שירי אהבה, והן היו מקפלות אותם בחשאי כשסומק רב מציף את פניהן. ביקרתי אצלן גם בחופשותיי הליליות מימי אימונים צבאיים באליקים, בעודי לבוש מדים וחמוש ברובה סער, וכמו בעתות שגרה, התקבלתי בברכה בבתיהן. לזכותי עמדו רק הציונים הגבוהים, אבל די היה בהם כדי להציג אותי בתור "יהודה החכם", הסטודנט שיעזור גם להן להצליח במבחנים.

עם המתנדבות לא נהגתי להתיידד לאורך זמן. לא יכולתי לסבול את הרגלי השתייה הכרוניים שלהן. סטפי היתה היחידה שנמנעה משתייה חריפה, ושמחתי כי נפלה בחלקי. לא ציפיתי כי הקשר עימה יסתיים בבת אחת. רק בחלוף הזמן הבנתי את הכלל החשוב: קיבוצניקית לא תקנא בגלל קיבוצניקית אחרת, ומתנדבת לא תקנא בגלל מתנדבת אחרת. אבל ערבוב ביניהן הוא מהלך נפיץ. וסטפי התפוצצה מכעס וזרקה אותי, כאילו שהיה לי אכפת.

1996. עוברת אורח שהתבקשה לצלם אותנו מתעניינת לדעת האם זה נכון שבדנמרק יש הרבה חופי נודיסטים, ודיאנה משיבה לה בדרכה שלה. רק לאחר ביצוע הצילום הבחנתי בכך, ובמקום לזעום על המצולמת, יצא קצפי על הצלמת השוטה. מן התמונה ניתן להתרשם כיאות מרגלי-העל שלה, כפי שכונתה בפי כל בקיבוץ. לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

למחרת בלילה מצאתי עצמי עם מתנדבת אחרת, סונה (או סינה, עד היום אינני יודע לבטא את שמה). היתה היא נורבגית בהירת שיער ושופעת, שעבדה יחד איתי במטע האבוקדו. היא באה אליי לחדר, לבושה חולצה משובצת, כדי לברר האם באמת סטפי נפרדה ממני. ואילו הדבר שהכי מעצבן אותי בעולם הוא ביגוד משובץ, עד כדי כך שאפילו שנים אחרי כן, לא הייתי מוכן להרצות בפני אנשים אם בקהל נכחו לובשי חולצות משובצות. אז ביקשתי ממנה בתמימות שלא תסתובב אצלי בחדר עם חולצה משובצת, ובדבריי אלה החלה תקופת הנורבגיות בחיי, שרק דיאנה עשתה לה סוף.

קמילה היתה הנוראה מכולן. רוב הזמן הסתובבה שיכורה, בגדה בבני זוגה הארעיים על ימין ועל שמאל, ולא פעם שאלה אותי בבוקר מה היא עושה במיטתי. יום אחד פנה אליי שון, מתנדב ניו-זילנדי שעבד גם כן איתי במטע האבוקדו, יחד עם כל הנורבגיות, וסיפר לי כי קמילה היא חברתו. השבתי לו שזה בכלל לא מעניין אותי. אף פעם לא הזמנתי אותה לחדרי. היא תמיד באה ביוזמתה, עם בקבוק וודקה בידה. היו לילות שבהם נרדמה על הדשא, כי איש לא נעתר לה, וכל חומדי הלצון לא יכלו להתאפק והיו מפעילים את הממטרות, לקול ששון ושמחה.

1997. זו אולי נראית כמו תמונה שלווה. ברם, אני נמצא בעיצומו של מרדף אחר דיאנה שנטלה את המצלמה ממני והחלה לרוץ לכל עבר. מאחוריה מצוי מבנה ועתה אין לה לאן לברוח. אני שוקל כיצד להשיב לעצמי את המצלמה מבלי להיפגע. בסופו של דבר, החלטתי כי מסוכן מדי יהיה להתקרב אליה וחזרתי. דיאנה אהבה מאד את התמונה. זו היתה ההוכחה הניצחת עבורה שאני חזק על בנים, אבל לא על בנות. מכל מקום, הקמע שלי היה תלוי על צווארה, ולא היה מי שיגן עליי מפניה.

זכורה לי היטב חוויה משעשעת למדי, כשבאחד הימים היא ואני השתרענו פרקדן על מהמורה חשופה בלב הפלחה, והתבוננו יחדיו בצמד מטוסי קרב שחג בשמיים והנמיך טוס מדי פעם. לפתע קמילה התפשטה מכל בגדיה ונופפה לשלום לעבר הטייסים. מיד זינקתי עליה וכיסיתי בגופי את מערומיה, מחשש אמיתי כי הבלונדינית עתירת החזה עוד תבלבל את מיטב בחורינו על ההגאים, ושני המטוסים עלולים להתנגש זה בזה או להתרסק על הקרקע. כשעזבו אותנו ציפורי הפלדה, שום דבר כבר לא מנע את התחברותי אליה. הייתי נרגש מדי.

בחודש ההוא התיידדתי גם עם הדניות שהגיעו לא מכבר לקיבוץ, ואף התעניינתי באחת מהן, אך זאת לא היתה דיאנה, אלא מישהי אחרת. אף על פי כן, עם דיאנה התנשקתי ארוכות, כשלילה אחד הגיעה לחדרי ביחד עם סוזאן ההולנדית. שתיהן היו שתויות וסירבו ללכת עד שאעניק לכל אחת מהן נשיקה. סונה הפצירה בי להיענות לדרישתן ולהיפטר מהן, ובעל כורחי נאלצתי להתנשק עם דיאנה. סוזאן עצמה החליטה להישאר יחד עם סונה ועימי, וביקשה לצפות במעשינו. זאת היתה הזדמנות פז לצרף את ההולנדית הסקסית למיטתנו, אך סוזאן לא התעניינה בי, אלא בה. והיתה לי זאת הפעם הראשונה לצפות בדבר שכזה לנגד עיניי. התבוננתי בהן מרותק עד מאד, אך לא היה במעשיהן שום דבר שיסעיר אותי, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי די משועמם.

הפגישה המכרעת ביני לבין דיאנה התרחשה בכלבו של הקיבוץ ארבעה ימים אחר כך. עמדתי מאחוריה והיא הסתובבה אליי והציעה לבדוק מי מאיתנו גבוה יותר. ניצבנו זה מול זו, ורק אלוהים יודע איך מכל זה הגענו לכדי נשיקה ממושכת. זה היה חלומי ומוזר באותה מידה, ובעקבות הנשיקה התפתחה בינינו שיחה שנמשכה אל תוך הלילה. לדיאנה כבר יצא בקיבוץ שם של מתנדבת ליברלית מדי, אך כזאת שבוחרת את הפרטנרים שלה בקפידה. ניהלנו אם כך משא ומתן. היא רצתה לעזוב את מגורי המתנדבות ולדור יחד איתי, אך בתנאי שלא תהיה מוגבלת. היתה לה רשימה מוכנה מראש של בנים שהיא רצתה להתנסות עימם. לא רשימה ארוכה, אך בכל זאת רשימה. ואני הייתי כלול בתוכה בגלל ה"גוד לוקינג" שלי, לדבריה. אולם, היו כלולים בה גם בחורים אחרים, ונדרשתי להסכים אף להם. נכנעתי להרגליה ולרגליה. המחשבה שרגליה הארוכות תעטופנה אותי בלילה ההוא, לא הותירה בידי כל אפשרות להתנגד לאורך זמן. ואז דיאנה פשוט הסתלקה לה, עם רגליה.

1998. הארנבון שלי, ברגע הגילוי, לאחר שהשכיל להסתתר מפניי במשך יומיים. דיאנה סברה שהוא ואני נראים חמודים ביחד, והלכה להביא את המצלמה.

למחרת צירפתי את דיאנה לסיור שביקשתי לקיים באולמות האבירים של עכו, ביחד עם ע', בדואית כהת עור וירוקת עיניים, ופ', בלונדית ערבייה והארוס שלה. דיאנה התפלאה לדעת כי בדואים מתגוררים גם בגליל המיוער ולא רק במדבר, ומכך כי ישנן ערביות בלונדיניות שעיניהן תכולות. היא שאלה אותי האם הבריטים שישבו בארץ אנסו את הנשים המקומיות. לא ידעתי מה להשיב לה. השיחה בין חמשתנו התנהלה בארבע שפות. ביני ובין דיאנה בספרדית ובאנגלית. ביני ובין השאר בעברית, ומאחר שפ' לא ידעה לדבר אנגלית, ע' תרגמה לה לערבית את דבריה של דיאנה. שיחת הנשים היתה משמימה, וה' ואנוכי עזבנו אותן שם, והלכנו לשוטט בסמטאות העיר העתיקה. לאחר שלגמנו קפה מהביל במסעדת דגים שבנמל, ביקשנו לאתר את הבנות. פה ושם, זכרו בלונדינית גבוהה שחלפה במקום, אך לא הצלחנו להשיג את שלושתן. ה' הציע שניסע לקרית אליעזר כדי לצפות במשחק אימון של מכבי חיפה. בדרך אספנו גם את ל', העולה מרוסיה. כשהשבתי אותה לביתה, היא סיפרה לאמא שלה שהתנהגתי ביציע כמו אדם ברברי. ניסיתי לנחם אותה בכך שאיני יודע לפצח גרעינים, אך היא הבהירה שהתפרצויות השמחה ושאגות הכעס הן שכמעט הוציאו אותה מדעתה. אחר כך הודיעה לי כי זאת היתה הפעם האחרונה שהלכה עימי למשחק כדורגל. היא אינה רוצה להכיר את הצדדים הברבריים שלי, כך אמרה.

שבתי לקיבוץ משנסתיימה ארוחת הערב. דיאנה החביבה ליקטה עבורי מבחר מזונות מחדר האוכל והביאה אותם אל חדרי. אולם אז נתברר לה כי מוצרי חלב דחויים בעיניי, ואינני מסוגל לטעום מהם. במקום זאת מרחתי אבוקדו בדבש על פרוסות הלחם, והיא התבוננה בי בתדהמה. בדרך זו אוכלים אבוקדו בברזיל, הסברתי לה, והיא פסקה כי הרגלי האכילה שלי משונים מאד בעיניה. אז נמלטה החוצה מחשש כי תחטוף כאב בטן עז רק משום החיזיון המוזר. לפני כמה שנים היא תהתה מדוע שבתי לסחוט לימון על נתחי האבוקדו. סיפרתי לה כי זהו לימון מהונדס בטעם דבש. דיאנה לא התאפקה והכניסה אותו לפיה, ומיד פניה התעוותו בשל החמיצות הרבה.

1999. דיאנה במופע האהוב עליי. מאז ומתמיד הפצרתי בה להאריך שיער ולצבוע אותו לשחור. יום אחד, כששיערה התארך מחדש, היא נעתרה. בתקופה ההיא היתה ד' חברתי, ולמורת רוחה, דיאנה היתה ממשיכה לבוא ארצה ולבקר אותי. בפעם הראשונה שראתה אותה, הודיעה לי ד': יש פה ענקית אחת שמחפשת אותך. היא לא נראית לי כמו הבלונדינית שלך. לרגליים הארוכות הזאת יש שיער שחור. עכשיו בבקשה, יש עוד "דוגמניות" שאני עדיין לא יודעת עליהן? לצפייה בתמונה מוגדלת באיכות סריקה נמוכה, לחצו כאן.

בלילה ההוא בילינו בפאב של הקיבוץ עד שעה מאוחרת. דיאנה היתה שיכורה לגמרי, והחליטה שעלינו להגיע לכלל מעשה עוד לפני שיעלה השחר. מפי הבחורים האחרים כבר נודע לי שהיא חיבבה את המרחבים הפתוחים, והצעתי את חיק הטבע כמקום אידיאלי. התחלנו ללכת בכיוון מטעי האבוקדו עד שניבלע בחשיכה. וכשמצאנו פיסת קרקע הולמת התברר פתאום ששנינו נמצאים על ספו של בית העלמין הקטן. זה לא בדיוק המקום לצחוק בו, אבל המתים יסלחו לנו, כי התפרצנו בצחוק אדיר.

לילה אחרי כן החלטנו לבחור בדרך הסטנדרטית. דיאנה סילקה את שותפתה מהחדר לחלון-זמן בן שלוש שעות, אך גם הסידור הזה היה קצר-מועד. בילינו את כולו בשיחה, ובתומה הגיע תורנו להסתלק ממגוריה. באנו במרוצה אל חדרי, אבל במקום לגשת לעניינים תיכף ומיד, המשכנו לצחוק ולדבר עד שהתעייפנו ונרדמנו. בבוקר דיווחה דיאנה לכולם כי אם היתה גדלה עימי באי בודד, היתה עוזבת את העולם כבתולה זקנה. ואז מנהל הלול, המקום שבו עבדו הדניות, העיר: מה יש להתפלא? כך צריך להתנהג עימה. דיאנה היא אלה שצריך לסגוד לה!

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.