חציית ים סוף כנגד אמונה באלוהים

25/09/2018 ב- 03:27 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על חציית ים סוף כנגד אמונה באלוהים

בהיותי תלמיד בביה"ס היסודי נהוג היה להשתמש במונח חציית ים סוף כדי לתאר את המאורע המקראי. ועבור ילד שלימדוהו לעבור רק במעבר החצייה שבכביש, פירוש המילה חציה בהקשר זה היה ברור מאליו: בני ישראל חצו את הדרך, עברו אותה. וביומני מגלה אני ויכוח כיתתי בניצוחי על משמעות המילה הזו, אי-שם בחטיבת הביניים. המורה הסבירה כי הכוונה היא שבעזרת רוח אלוהים חצה משה את ים סוף לשניים. מה היו תוצאות הוויכוח אינני יודע. רשמתי לי כך: מה יקרה אם יחצה ה' את מעבר החצייה לשניים? ניפול דרך הסדק באדמה לצד השני של כדור הארץ, שם יש ים, ונטבע בו כמו המצרים. אז לא יתכן שהמורה צודקת. בדיעבד, ברור כי מעבר חציה הוא גם חציית הדרך לשניים כשביניהם מצויים פסי המעבר. איך לא חשבתי על כך בזמנו?

אי אפשר שלא לרחם על מוריי, לעיתים. היתקלות בנער יצירתי כמוני מתרחשת אצלם אחת לדור. תעודה אחר תעודה, מכתה א' עד י"ב, קיבלתי בהתנהגות את הציון הגרוע ביותר: משתלט על השיעור בנושאים שאין להם קשר אליו. יושב לבדו בקצה הכיתה ושקוע במחשבות. מסתובב בין התלמידים מכל מיני סיבות לא ברורות וגורם לפרצי צחוק.

חציית ים סוף מעסיקה אותי עד היום. אין פלא כמוה בכל התנ"ך, ובאיזושהי דרך היתה מוכרחה להתקיים, שאם לא כן עם ישראל היה נשאר באפריקה. אני מהרהר גם רבות מה חשבו אבותינו לעצמם. היום אנו יודעים, על פי המקרא, מה גדול כוחו של אלוהי ישראל שהוציאם ממצרים. הם עדיין לא יכלו לדעת זאת. ואת משה בקושי הכירו, ועל אלוהיו עוד יותר לא יכלו לסמוך. איפה הוא? מישהו ראה אותו? בעת שכולם השתחוו לפסלים בא כבד-פה שגדל בארמון פרעה ומספר להם סיפורים משונים מאד.

בני ישראל נסים על נפשם ומוצאים עצמם בחוף ים סוף כששום מעבורת לא נראית באופק. והם אמורים להתנסות בדרגת האמונה החמורה ביותר. עד כדי כך היה נוקשה איתם אלוהיהם.

יכלו להגיע אל ים סוף ולראות שהמעבר בו כבר פתוח לפניהם. זו דרגת האמונה הכי פחות חמורה. אלוהים כבר הוכיח להם את כוחו.

יכלו להגיע אל ים סוף ולראות במו עיניהם כיצד המעבר נפתח לפניהם באותם הרגעים. זו דרגת אמונה מחמירה יותר, מפני שעדיין אינם יכולים להיווכח האם אלוהים הצליח במלאכתו או נכשל לבסוף.

אולם, בני ישראל הגיעו אל הים כשהמעבר עודו סגור, ועתה צריכים הם להאמין שברגעים הבאים יתחיל להיפתח לפניהם, ואחרי כן צריכים הם להאמין כי בכוחו של האל להשאירו פתוח עד שכולם יספיקו לעבור בו. ומי שלא האמין היה משוכנע כי יטבע בו כשהים לפתע ייסגר.

והמצרים דולקים אחריהם כדי להשיבם לארץ מצרים, והפלא מסתיים כשהים נסגר על הרודפים ומטביע רק אותם.

מי לא היה רוצה להיות שם ביום ההוא? מי מכם היה מעז להיכנס לים? מי היה שם את מבטחו באל בלתי-נראה בניגוד גמור לכל האלילים המוכרים?

בערוב ימיו סיפר לי אחד מצולחי תעלת למאנש מה היתה ההרגשה: כמו בצליחת ים סוף. לא יכולנו לדעת אם נגיע בריאים ושלמים אל הצד השני. האמנת? שאלתי אותו. והוא ענה: היו שם שהתפללו לסלעים. היו מוכרחים להאמין במשהו. בלי אמונה אף אחד לא היה נכנס למים. ובקצה השני לא חיכתה הארץ המובטחת. חיכו לנו המקלעים של הגרמנים.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.