נגינתו המקוטעת של החצוצרן מקרקוב

26/04/2011 ב- 10:19 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על נגינתו המקוטעת של החצוצרן מקרקוב
תגים: ,

בשנת 1241 כמעט שנהרסה כליל קרקוב שבפולין במהלך הפלישה המונגולית. עד ימינו, אחד מסמליה של העיר הינו לאיקוניק (Lajkonik), המיוצג על ידי גבר מזוקן שחובש לראשו כובע מנוקד האופייני לטטארים, לבוש בתלבושת מונגולית, וסוס עץ כרוך סביב מותניו. מקורה של הדמות טרם התברר. אחד הסיפורים מתאר כיצד הדפו אנשי קרקוב את הפולשים כשהרגו את מנהיגם, טטאר חאן. גיבור הניצחון לבש את בגדיו של חאן, ורכב על סוסו לתוך העיר השמחה והצוהלת.

גרסה אחרת מספרת כי הטטארים הגיעו לשערי העיר בלילה, אך בחרו שלא לתקוף אותה עד שיבליח אור הבוקר ופנו לחנות ליד הנהר. כמה מובילי עצים במורד הנהר הבחינו בהם, וכשנכנסו אל העיר ביקשו להתבדח על חשבון תושביה. הם לבשו בגדים טטאריים, עלו על סוסים וניסו להלך אימים על עוברי אורח. היו אנשים שסברו באמת כי שערי העיר נפרצו, אך לרווחת כולם תיכף נתברר כי מדובר במהתלה.

את לאיקוניק ניתן לפגוש ליד הבזיליקה של מריה הקדושה בקרקוב, שנבנתה מהריסותיה מחדש באמצע המאה ה-14. אף היא מהווה אתר חשוב בעיר. כל יום, מדי רבע שעה, נשמעת מאחד ממגדליה תרועת חצוצרה בת חמישה תווים הקרויה Hejnał mariacki. על פי מסורת ארוכת שנים, נקטעת הנגינה בפתאומיות באמצעה. סיבת הדבר אינה ידועה במדויק.

לפי אגדה שנעשתה פופולארית בעשורים האחרונים, במהלך אותה פלישה במאה ה-13, הבחין שומר זקן שניצב על אחד ממגדליה של קרקוב, בענן אבק המיתמר במרחקים וגדל ומתפתח מרגע לרגע. הטטארים דהרו לעבר העיר. על מנת לעורר את תשומת ליבם של התושבים לסכנה המתקרבת, ניגן השומר בחצוצרה שוב ושוב אותה המנגינה. שומעיו אשר בתחילה היו נבוכים, התעשתו במהרה ותפשו כי התקפה ממשמשת ובאה. הטטארים האיצו בסוסיהם ושלפו את חרבותיהם, אבל הקשתים הפולנים התמקמו כבר בעמדותיהם על חומות העיר, וירו את חיציהם לעבר הפולשים עד שהם נאלצו לסגת וקרקוב ניצלה. כששככה שמחת הניצחון הבחינו אנשי העיר כי החצוצרן שהתריע על הסכנה אינו נראה עוד בראש המגדל. כשהגיעו לשם מצאו אותו שוכב על הארץ, חץ נעוץ בצווארו, החצוצרה עדיין בידיו, וחוברת תווי הנגינה פתוחה באמצעה.

הגרסה המוקדמת ביותר של אגדה זו מצויה בספר הילדים 'החצוצרן מקרקוב' שפרסם בשנת 1928 הסופר האמריקני אריק קלי (Eric Philbrook Kelly). הוא היה פרופסור לאנגלית שלימד באוניברסיטה היגיילונית בקרקוב במסגרת חילופי מרצים, בשנים 1925-1926. קלי לא דיבר פולנית ושמע אודות החצוצרן מקרקוב מפי עמית דובר צרפתית. כפי הנראה, האגדה שיצר יש מאין מורכבת משני מקורות. ב-7 ביולי 1901 מת חצוצרן בנסיבות טבעיות במשמרת חצות. מדריך תיירות משנת 1926 גרס כי מותו של אותו חצוצרן היא הסיבה לסיומה הפתאומי של הנגינה, אך שם אינם מוזכרים הטטארים או חיציהם. גרסה נוספת משנת 1861 שהתחקתה אחר שורשיו של לאיקוניק, תיארה שומר על מגדל כנסייה שהשמיע תרועת אזעקה עם התקרבות הטטארים, אבל שם לא מוזכרים מותו או חצים שנורו לעברו. הספר עטור-הפרסים הפך את מחברו, אריק קלי, לכוכב שנדד מחוף לחוף במולדתו כדי להופיע בפני קהל קוראיו. ספרו טרם תורגם לעברית לפי שעה.

לאיקוניק ברחבת הבזיליקה של מריה הקדושה

מיד בפתיחת העלילה צולל הקורא היישר אל תוך עולם מרגש, סוער ומסתורי בקדרותה של אירופה בימי הביניים. אדם בשם אנדרו צ'רנטסקי הבחין באיש המרגל אחריו ואורב לו ליד ביתו באוקראינה. מחמת הדאגה, העביר בחופזה את משפחתו למקום מבטחים. בוגדן גרוזני, הקרוי פטר "פני כפתור", בגלל סימן אבעבועה על לחיו, שפעל תחת מרותו של השליט הרוסי איוואן ה-3, הגיע אל העיירה של אנדרו ומשלא מצא את אשר ביקש, הצית את כל בתיה.

מששמע אנדרו את הבשורה המרה, הסיק כי פטר בוודאי מחפש אחר "הבדולח של טרנוב" – גביש פלאי שהופקד למשמרת אצל משפחת צ'רנטסקי לדורי דורות, עד שיימסר בבוא העת למלך פולין. אחרי שנשרף ביתו, ומשפחתו נותרה ללא קורת גג והיתה מצויה בסכנה, נסע עימה אנדרו לקרקוב, עירו של המלך הפולני, שם התגורר גם בן דודו אנדרו טנזינסקי. אולם, עם הגעתו לעיר גילה אנדרו כי דודנו נרצח וכל עזבונו נמצא תחת שליטתה של אליזבת מאוסטריה, מלכת פולין. בהיותם חסרי כל, לא נותרה למשפחת צ'רנטסקי כל תקווה. מרוב ייאוש הם התיישבו ברחוב ללא מעשה.

יוזף, בנו של אנדרו בן ה-15, הלך לסייר בעיר וחלף על פני כנסיית מריה הקדושה, שממגדלה משמיע החצוצרן תרועה בלתי גמורה ארבע פעמים בכל שעה. אחר כך המשיך בדרך, ומצא איש ונערה צעירה נמלטים מפני זאב שרדף אחריהם. הוא הציל אותם ממלתעותיה של החיה ונתוודע אליהם. היו אלה האלכימאי ניקולאס קרויץ ואחייניתו אלזבייטקה. כגמול על הצלתם, מציע קרויץ ליוזף ולבני משפחתו מקום מגורים מתחת לדירתו ברחוב היונים, ליד האוניברסיטה.

פטר המשיך לרדוף אחר משפחת צ'רנטסקי ואיתר אותם בקרקוב. מוקפים שודדים וקהל לגלגנים, אנדרו, אשתו ובנם נחלצו מעין הסערה רק כשהופיע יאן קנטי (Jan Kanty), כומר ומלומד מכובד מן ההיסטוריה. קנטי הציע לאנדרו את תפקיד החצוצרן בכנסיית מריה הקדושה, והלה קיבל את הצעתו בשמחה. נתמזל מזלו וחיש מהרה מצא למשפחתו מקום ללון בו ולעצמו מקור פרנסה.

באחד הלילות לקח אנדרו את בנו עימו אל כנסיית מריה הקדושה. שם סיפר ליוזף את קורותיו של החצוצרן מקרקוב: כשהפרשים הטטארים התקרבו אל העיר, הבחין בהם השומר שניצב על מגדל הכנסייה, והשמיע אות אזעקה על ידי תקיעה בחצוצרה. שערי העיר נסגרו לפני שהפולשים הצליחו להיכנס אליה, אך גורלו של החצוצרן לא שפר עליו. אחד החצים שנורו פגע בצווארו, והוא לא יכול היה להשלים את הנגינה עד תומה.

באותם ימים לימד ניקולאס קרויץ סטודנט גרמני בשם יוהאן טרינג את תורת האלכימיה. טרינג היה אובססיבי ברצונו להשיג את אבן החכמים, שבעזרתה ניתן להמיר מתכת פשוטה לזהב, וכה נחוש היה לאתרה עד שהצליח לשכנע את קרויץ להתהפנט. טרינג האמין בכל ליבו כי דרך ההיפנוזה יוכל לחלץ מן הלא-מודע של קרויץ את המידע המבוקש. אולם האלכימאי התעורר מן ההפנוט מבלי שסיפק את מאוויי תלמידו.

מבחור בשם סטס, בנה של בעלת הבית שבו התגוררו קרויץ וצ'רנטסקי, נודע לפטר על מקום הימצאו של האחרון. בשעה שאנדרו שהה במגדל הכנסייה, פרצו פטר וכנופייתו לדירתו ומצאו בה את הבדולח של טרנוב. פתאום נגלה לעיניהם ניקולאס קרויץ כשהוא לבוש בגדים המכוסים בשכבה זרחנית. בשל הופעתו המשונה סברו השודדים כי שד הוא וביקשו להימלט, אך שומרי הלילה דלקו אחריהם ותפסו אותם. פטר, לעומתם, לא נחרד מפני האלכימאי וניסה לברוח דרך הדלת עם הבדולח. קרויץ השליך לעברו אבקת נפץ, ופטר ההמום שמט את הגביש מידיו ונס משם, מעל גגות העיר. קרויץ אחז בבדולח ולפתע הבזיקה במוחו ההכרה שמא הגביש המצוי בידיו הוא אבן החכמים שטרינג להוט להשיגה. על כן, הסתיר קרויץ את הבדולח במקום מחבוא.

אנדרו לימד את יוזף לנגן בחצוצרה, משהבין כי הוא עלול להיות מותקף בידי מבקשי הבדולח, ומישהו יהא חייב לחצרר ממרום הכנסייה כל רבע שעה. ואכן, בהיותם במגדל, הגיעו אליהם פטר וחבורתו. פטר תבע להובילו אל הבדולח אחרת יבולע להם, אבל תחילה ציווה על יוזף לתקוע בחצוצרה, שכן השעה היתה 02:00 והיעדר התרועה יורגש. יוזף, ברוב תבונתו, חצרר את המנגינה בשלמותה, מבלי שיפסיקה באמצע כמקובל. אלזבייטקה שבאותה עת שכבה ערה במיטתה וציפתה לשמע התרועה, הבינה כי המנגינה שנוגנה בשלמותה היא סימן מבשר רעות, ומיד רצה להעיר את יאן קנטי. הכומר קרא לשומרי הלילה לעזרתו ופנה עימם למגדל הכנסייה, שם הפתיעו את הכנופיה ושחררו את אנדרו ובנו. פטר הבחין בטרם עת בגייסות השומרים המתקרבים אליו ונעלם ברחובות העיר.

בימים אחרי כן, נכנע קרויץ לפיתוי שבער בליבו וחשף את הבדולח בפני תלמידו. טרינג, מסוחרר מרוב התרגשות, הפנט את מורהו כדי לחלץ את הנוסחה להמרת מתכת פשוטה לזהב. ברם, האלכימאי שהותש מכל ההפנוטים החוזרים ושבים שנעשו למען התלמיד השאפתן, לא היה מודע לכך שמחשבותיו התארגנו בסדר מוזר. במקום הנוסחה המבוקשת, הוא דיווח לטרינג אודות אופן ההכנה של חומר נפץ. כאשר הלה מילא אחר הוראותיו וערבב את החומרים יחדיו, התרחש פיצוץ בעליית הגג ואש גדולה פרצה שם ואחר התפשטה ברחבי העיר (ואכן, שריפה גדולה התחוללה בקרקוב בשנת 1462, הזמן שבו מתרחשת עלילת הספר).

למחרת כובתה האש. במהלך הלילה נתפס פטר והושלך לכלא, ואילו ניקולאס קרויץ, עודו מהופנט, שוטט בבוקר ללא מטרה על גבי ההריסות, כשהבדולח של טרנוב בידיו. הגביש הושב אל אנדרו ויחד עם בנו ויאן קנטי ביקשו הללו להיפגש עם המלך קז'ימייז' היגלוני. הם דיווחו לו אודות הפרשה כולה וביקשו למסור לידיו את הבדולח. המלך הביא אליו את פטר, שהתחנן כי יחוס על חייו ובתמורה התחייב לספר מדוע התחוללו שריפות כפרים ועיירות באוקראינה. הוא טען כי איוואן ה-3 פנה אל מחמוד חאן וביקשו לפלוש לאוקראינה ולתפוס אותה עבור רוסיה. מחמוד חאן הסכים בתנאי שישיגו למענו את הבדולח של טרנוב. על כן, נשכר פטר כדי לגנוב אותה מידי צ'רנטסקי.

לאחר ששמע את דיווחו של פטר, קז'ימייז' גירש את שכיר החרב לכל חייו מן הממלכה הפולנית. לפתע הגיח קרויץ, עדיין חסר שפיות, נטל את הבדולח ורץ החוצה אל גדות הנהר, והשליך אותו אל מימיו. בעצת יאן קנטי החליט המלך שלא למשות את הגביש, כי גם מקרקעית הנהר יוכל להגן על ארמונו. ביתו של אנדרו באוקראינה נבנה מחדש והמלך גמל לו על מסירותו במתנות נדיבות. שפיותו של קרויץ שבה אליו והוא ואחייניתו באו גם הם לאוקראינה. שש שנים אחר כך נישאו באושר ובעושר יוזף ואלזבייטקה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.