התקווה הרפואית של הבית הלבן

16/12/2006 ב- 07:06 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על התקווה הרפואית של הבית הלבן

אין לענות אסירים, גם לא אסירים נמלטים. החברה הישראלית בחרה להעניש אנס סדרתי במאסר ממושך ללא עבודת פרך. אולם, לשמע קולות הגינוי מפי תקשורתנים למיניהם על כך שיש למצות את הדין עם השוטרים שהלקו מעט את בני סלע, לא יכולתי שלא להתקומם. אינני מכיר אף אחת מקרבנותיו, אולם אם האדם הנתעב הזה היה נופל לידיי קרוב לוודאי שהייתי מאבד קלות את עשתונותיי ומנחית לו אגרוף הישר בפרצוף. כמובן, אני לא ממליץ ששוטרים ינקטו באלימות או שאזרחים ייטלו את החוק לידיהם, אבל במקרה דנן אינני מתנגד שתקיפת היצור הנאלח תפאר את גיליון ההרשעות הנקי שלי.

האיש הזה, יש להזכיר, לא הרפה מקרבנותיו גם לאחר שביצע את זממו. הוא אפילו שב לזירת הפשע ואנס מחדש בחורה שכבר פגע בה קודם לכן. זירת הפשע, אמרתי והתכוונתי למעונה המוגן, ביתה החם, מקלטה הפרטי של צעירה שחייה חרבו פעם אחר פעם. אין לרחם על מי שבשיקול דעת קר גמר אומר להשחית את נפשה התמימה של אותה ילדה כדי שלעולם תישאר מפוחדת, מלאת סיוטים. אם שירות בתי הסוהר דל תקציב אני עצמי מוכן לממן את רכישת השרוכים על מנת שהמנוול הזה יתלה את עצמו וימסור את נשמתו המקוללת לשטן.

אין לענות אסירים, כפי שכבר אמרתי, אולם אינני מתנגד להוצאת מידע בכוח מאת עצירים ביטחוניים אם קיים חשד סביר שהם מסתירים אינפורמציה קונקרטית על תכנון פיגוע טרור. אלא שליבי חצוי; אמנם אינני נמנה על יפי הנפש אבל בתוך תוכי אני מתנגד מאד לעינויים. גם אויבינו המרים ביותר אינם ראויים לסבל. לכן, אי אפשר להבין את בג"ץ. מחד, הרי נהיר כי שופט לא יוכל לפסוק כנגד שימוש בכוח סביר במקרה של סכנת חיים, ובמיוחד בסיטואציה הבלתי נעימה בה שרויה מדינת ישראל מזה כמה שנים, ומאידך, הוא לא יוכל להכשיר עינויים קבל עם ועולם. אז מדוע בכלל איננו דוחה מעליו את התפוד הלוהט?

אהרון ברק הוא בעיניי הפחות מוצלח מכל נשיאי בית המשפט העליון. טענתו כי "הכול שפיט" פגעה קשות באושיות המוסר של העם היהודי. הגדיל לעשות בהכרעתו האחרונה כשקבע כי סיכול ממוקד הוא חוקי בעליל. ודאי שאני לא מתנגד בכל תנאי לחיסולי מבוקשים ברצועת עזה, אולם ההחלטה הכי לא רצויה שאצפה לה כאזרח היא קביעתה של הרשות השופטת כי התנקשות באדם ללא משפט מותרת היא. הרי זהו גנאי לדורות. היה על מר ברק לטעון כי בסוגיות מלחמתיות אין בית המשפט מוסמך לפסוק, וכך באמצעות מדיניות העמימות יכולנו לכל הפחות "ללכת עם ולהרגיש בלי". בא ברק ומחץ גם זאת במחי החלטה מטופשת שתיוודע עוד לדיראון עולם. אני קובע: אין להוציא להורג אדם ללא משפט, ואם עושים זאת בהכרח כי אז אין להכריז על כך כפעולה חוקית, בשום תנאי.

לנוכח ועידת חקר השואה שערכו האיראנים בשבוע החולף, שוב צצה ועלתה השאלה אם השליט הפרסי הוא בן מוות, או במילים אחרות, האם הגיעה העת לחסלו. אין ספק, חיסול דמויות עבר יכול היה לשנות מקצה לקצה את מהלכי ההיסטוריה, ובמיוחד כשמדובר ברודנים השולטים בעמם באמצעות זריעת פחד ואימה. אלא שבמקרה של האייתולות לא הייתי נוקט בצעד פזיז. הללו, חרף שנאתם הדתית ליהודים, אינם משתווים למשטר הנאצי, אפילו שאמירותיהם דומות. אין זאת אומרת שלא צריך לאיים, להיפך – על האייתולות לדעת כי כל פיגוע עתידי בקהילה היהודית שבפזורה ינחית על ראשיהם טיל קרקע-קרקע כעבור שש דקות. משום מה, איומים כאלה בדרך כלל מרתיעים מנהיגים ששולחים את צאן מרעיתם להתאבד בעבור שבעים הבתולות.

הנני סמוך ובטוח כי האיראנים ובני בריתם כבר שוקדים על הפיגועים הללו, אם כדי ליצור "רעש" מודיעיני שיחריד מקבלי החלטות בירושלים לגבי תקיפה אפשרית של מתקני הגרעין באיראן, ואם כדי לבצעם במהירות האפשרית לאחר שהסעודים יעניקו לחיל האוויר בחשאי מסדרון אווירי. ואכן, מוטב כי צבא ההגנה לישראל יסיר איום קיומי זה מעלינו, ולאו דווקא האמריקנים. אני רואה את תועלתה של ארצות הברית באספקת הנשק החדיש, אבל לא במילוי תפקידנו לשמור על עצמנו.

מחירו של מבצע כזה נקוב מראש. לאחר יומיים של תקיפות יושמד הכור הגרעיני ההולך ונבנה בבושאר, וכן מרבית מקומות המסתור של הצנטריפוגות להעשרת אורניום. כמה ראשי נפץ שה"חץ" יחטיא יפלו על חיפה ותל אביב, וכמו כן יצליח מערך הנ"מ האיראני להפיל מספר ממטוסינו, אם כי לבטח לא יותר מעשרים. עם אבדה שכזו יוכל עם ישראל להתמודד, אולם לא נוכל לעמוד כנגד אובדן תחושת ההזדהות כלפי ישראל אצל האזרח האמריקני, לנוכח נפילת שלושים ממטוסי הצי השישי.

זאת גם אחת הסיבות שהופתעתי מגילויי השמחה על כך שסנאטור דמוקרטי ספג שבץ. בכך עשוי הרוב הדמוקרטי שהושג בבחירות כשרות להתבטל, והרפובליקנים חובבי המלחמות ישתלטו על הסנאט מחדש. ליבי עם הרפובליקנים כמובן, וכולי תקווה שקונדיליזה רייס תהיה נשיאת ארצות הברית הבאה, אבל מלבד התנגדותי למעורבות אמריקנית בתקיפת איראן, סבורני שהדמוקרטיה האמריקנית מתגלה לעיתים כמחפירה. עצם העובדה שמושל מדינה רפובליקני עשוי למנות סנאטור ממפלגתו שיחליף נציג דמוקרטי שנבחר באופן לגיטימי, מעוררת בי חלחלה עמוקה. עם כל החרפה שהמיט עלינו השופט אהרון ברק, הרי מתברר כי עוולות כאלה אין מקומן בישראל.

עתה, איך אני קושר את הסנאטור שחטף שבץ למכות שחטף בני סלע, כדי להשלים את המעגל? אה, כן. מצאתי.