יציאת מצרים בראי הארכיאולוגיה

07/11/2006 בשעה 17:58 | פורסם בהספרייה המדעית | סגור לתגובות על יציאת מצרים בראי הארכיאולוגיה
תגים: ,

זכר יציאת מצרים חקוק בתודעתו ההיסטורית והדתית של עם ישראל מזה דורות רבים. עם זאת, בשנים האחרונות מעלים חוקרים אחדים פקפוקים לגבי עצם התרחשותו של המאורע. מתנגדיהם גורסים כי אין להעלות על הדעת שאומה תציב בראשית הווייתה מעשה עמידה בשעבוד ובמצוקה, אלא אם כן התנסתה בכך בפועל. אם טיעון זה אינו יכול לסייע, באות העדויות הארכיאולוגיות ודוחקות את הצל שמטילים הספקנים.


כבר מראשית ימיה, התייחסה האומה הישראלית אל יציאת מצרים כאל המאורע המכונן את עם ישראל כחטיבה לאומית, שהתגבש בכור ההיתוך של סבל ועבדות, ולבסוף השתחרר מן השעבוד ועלה לארץ כנען. מאורע זה, אשר סיפק את עשרת הדיברות כערכי היסוד שעליהם מושתתת האנושות, ואת האמונה באל אחד כבסיס לכל התרבות המערבית, אפשר שלא התקיים. כך, בכל אופן, טוענים מקצת מן החוקרים. ספקותיהם מובנים: המקורות היחידים לסיפור הוא המקרא והמסורת היהודית. אין שום תעודה מצרית או אחרת, המעידה במישרין על ישיבת בני ישראל במצרים ועל יציאתם ממנה. גם שיבוצו הנכון של המאורע במסגרת היסטורית מעורר בעיות קשות.

חרף חוסר הוודאות, לא ניתן לשלול את התקיימותו של המאורע: את לוחות הזמנים ניתן ליישב בכמה דרכים, וכמו כן, ישנן עדויות עקיפות במקורות המצריים המסבירות את הרקע להתיישבות העברים במצרים, לעבדותם בה, וליציאתם ממנה. אפשר גם כי טרם הוסר הלוט מעל הפרשה כולה; מדי כמה שנים ניצב העולם בפני חשיפה ארכיאולוגית שמשנה כליל את כל הערכותיו הקודמות. יתכן שעוד יתגלו ממצאים שישפכו אור על תקופה מעורפלת זו בהיסטוריה.

יציאת מצרים: ירידת האבות מצרימה

בספר בראשית מ"ז, מסופר כי הרעב ששרר בכנען אילץ את משפחתו של יעקב אבינו לרדת למצרים, ושם ניתנה לה ארץ גושן כשטח למחיה. סיפור זה משתקף היטב במקורות מצוירים ובמקורות כתובים, על תנועת נדודים תמידית של שבטים שמיים-מערביים מכנען למצרים, אשר החלה בסוף האלף השלישי לפנה"ס, ונבעה, בדרך כלל, ממניעים מסחריים-כלכליים:

1. בציור קיר מקבר בני חסן שבמצרים התיכונה, מתוארת שיירת סוחרים היורדת למצרים, אם כי לא ברור אם זאת נעשה מחמת רעב או מפני שנמכרו לעבדות.
2. ברשימה מאמצע המאה ה-15 לפנה"ס, נמנים נכבדים מארץ כנען אשר הגיעו לחצר פרעה על מנת לקבל תבואה ושיכר.
3. בפפירוס אנסטאסי ו', מסוף המאה ה-13 לפנה"ס, מודיע פקיד אחד ממבצרי גבול מצרים, על נדידת שבט רועים מאדום למצרים בזו הלשון: "אני מוציא לפועל כל שליחות המוטלת עלי במסירות איתנה כנחושת. איני מתרשל… סיימנו להניח למשפחות השוסים מאדום לעבור את מבצר מרנפתח אשר בת'כו אל הבריכות של פיתום של מרנפתח אשר בת'כו להחיות את נפשותיהם ואת מקניהם, על פי רצון פרעה, שלום ובריאות לו, השמש הטובה של כל הארצות". אין אלא להסיק מכך שאם פקיד מבצר הגבול יכול להרשות כניסתם של רועים נודדים, הרי שתופעה זו היתה נפוצה בימים ההם.
4. לפי הסיפור המקראי הגיע יוסף למשרה רמה במצרים, ומקרה שכזה אינו בלתי סביר או יוצא דופן, מאחר שבמקורות המצריים מסופר על אדם ממוצא אסייתי שהגיע למשרה רמה במצרים, אם כי אינו קשור ביוסף.
5. מתבליטים מן האלף השני לפנה"ס, ידוע על שבטים שמיים שירדו למצרים לשם מקח וממכר ואף כדי להיאחז באדמתה.

יציאת מצרים: שנאת פרעה כלפי העברים

העברים ישבו בארץ גושן, חוצצים בין המצרים לעמי הצפון. בספר שמות א' ט-י, מביע פרעה את יראתו מפני התעצמותם והתרבותם של העברים בארצו, ואת הסכנה כי יתחברו אל אויביו ויעזרו להם להילחם בו. לפיכך מטיל הוא גזרת מוות על כל בן יילוד מביניהם. חששותיו של פרעה משתקפות היטב במקורות המצריים:

אסטלת יב, מן העשור הראשון או השני של המאה ה-12 לפנה"ס, דנה בנסיבות מדיניות עגומות במצרים, בגלל התערבותם של בני אסיה. הללו שוחדו על ידי פלג אחד במצרים, שמרד בפלג נאמן לפרעה. השוחד כלל כסף, זהב ונחושת. בסופו של דבר, סיכל פרעה את המזימה וגירש את בני אסיה ממצרים, וכך הכריח אותם לצעוד במדבר אל עבר ארץ כנען.

גם בספר שמות י"ב לה-לו, מוזכרים כלי כסף וכלי זהב, אלה שלקחו בני ישראל מן המצרים, לאחר שהתיר להם פרעה לעזוב את ארצו: ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים.

הואיל ובמקרא לא נמצא הסבר מדוע שינה פרעה את דעתו, אין אלא להניח שעשיקת התושבים המצריים ובזיזתם, היתה בין העילות שהביאו להחלטתו לרדוף את העברים הנמלטים. מתקופתו של אלכסנדר מוקדון הגיע אלינו הד על טענות שונאי ישראל, ששדדנו את המצרים וגביהא בן פסיסא השיב להם שלא היה זה אלא שכר עבודה שלא שולם להם כל הימים.

יציאת מצרים: זהותו של פרעה אשר שעבד את העברים

בספר שמות א', מסופר על בני ישראל כי העבידו אותם בחומר ובלבנים, ובבניית פיתום ורעמסס. סיפור זה על שעבוד בני ישראל במצרים, משתלב גם במקורות מצוירים ובמקורות כתובים:

1. בתבליטים מן האלף השני לפנה"ס, מתוארים עובדי כפייה שמיים ומצריים בתעשיית לבנים, המועבדים בהשגחתם של שרי מיסים.
2. המקורות המצריים מספרים כי רעמסס השני, שמלך במאה ה-13 לפנה"ס, הוא שבנה מחדש את פר רעמסס (בית רעמסס) – עיר הבירה במצרים התחתונה, וכן שיקם את העיר פר-אתם. גם ידוע שרעמסס השני העסיק בתחילת מלכותו עובדי כפייה רבים בבנייתה של פר רעמסס.
3. המקורות המצריים מזכירים כי בעבודות קשות, הן בחקלאות והן בבנייה ציבורית, הועסקו בני אסיה ובכללם אלה המכונים עפירו או ח'בירו, ואשר קשורים, ככל הנראה, לעברים. במכתב של פקיד מצרי מימי רעמסס השני (פפירוס ליידן 348) ניתנות הוראות לאספקת מזון לעפירו: "חלק מנות דגן לחיילים ולעפירו הסוחבים אבנים אל מקדש רעמסס". כמו כן, אוסטרקון בכתב הייראטי מזכיר את שבטי העפירו, המועסקים בעבודת פרך בבניית העיר פר רעמסס.

יש לומר כי שכבה מבין שבטי העפירו היו חיילים שכירי חרב, ואפשר שאם הם קשורים לעברים, כפי שלא מעט חוקרים סבורים, אזי יתכן שלא כל העברים הועבדו בפרך, אלא חלקם המשיכו לשרת את המצרים כלוחמים לכל דבר. פסוק יח בשמות י"ג רומז על כך: וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים.

לפי המסתמן ממקורות מצריים, רווחת הדעה כי רעמסס השני הוא פרעה המוזכר במקרא אשר שעבד את העברים. ולפי זה מניחים, שיציאת ישראל ממצרים היתה בחלוף השלטון של רעמסס השני ולאחר העברתו לבנו מרנפתח, לפי הכתוב בספר שמות ב' כג: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים". לפי המקורות המצריים ידעה מלכותו של מרנפתח ימי מהומות רבים.

יציאת מצרים: אזכור השם ישראל באסטלת מרנפתח

מימי מרנפתח מצויה העדות הראשונה לתולדות ישראל במקור חיצוני כלשהו. באסטלת הניצחון מן השנה החמישית למלכותו (1220 לפנה"ס), מתפאר מרנפתח בניצחון שהושג במסע צבאי שערך לכנען. בין השאר כתוב שם:

שמחה רבה למצרים
שמחה סחפה את ערי טומרי
הם יספרו על הניצחונות אשר ניצח מרנפתח
חוטפ-חיר-מאת, בתחנו. עד מה אהוב
הוא השליט המנצח. עד מה גדול המלך
בין האלים. עד מה בר מזל הוא האדון המצווה,
יושב בנחת ומדבר, או הולך בדרך רחוקה.
כי אין פחד בלבות האנשים. ערי המבצר
ללא משמר. הבארות פתוחים [שוב] אלה שעל החומות
שזופים משמש המושלים שבו לארץ באומרם שלום.
אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות
נרפתה תחנו, שקטה חת.
נבוזה כנען בכל רע.
לוקחה אשקלון
נלכדה גזר, ינועם היתה כלא היתה.
ישראל הושם (מלשון שממה, קרי הוכחד) – זרע אין לו.
חור היתה כאלמנה למצרים
בכל הארצות שלום.
כל אשר ינדוד רותק
על ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח.

השאלה המתעוררת למקרא כתובת זו היא: האם ישראל ישב בארצו בשעה שמרנפתח פתח במסע מלחמתי זה?

אם התשובה לכך הינה חיובית הרי שקיימות מספר אפשרויות:
1. אזכור השם ישראל באסטלה זו מתייחס לאי אלו משבטי ישראל, שנשארו בכנען ולא ירדו כלל למצרים.
2. אזכור השם ישראל מתייחס לשבטי ישראל שיצאו את מצרים בגל מוקדם לזה המתואר בספר שמות.
3. בשנה ההיא נסתיים כיבוש הארץ וכל בני ישראל כבר ישבו בארץ כנען. אם כך, יש לקצר את שנות הנדודים במדבר ולהעמיד אותן על שנתיים בלבד.

ברם, בחינה מחודשת של הכתוב באסטלת מרנפתח מגלה כי, קרוב לוודאי, שבני ישראל טרם נאחזו בארץ כנען. הנה למשל, כל השמות – מלבד ישראל – המוזכרים באסטלה הם של מקומות, בין אם ערי ממלכה ובין אם ארצות, ואילו השם ישראל הוא מגדיר של עם (לגבי אותה עת) ולא של מקום. מכך ניתן להסיק שבני ישראל טרם נאחזו בארץ כנען בשנים ההן. בהנחה שכך הדבר, הרי שמרנפתח ודאי מתכוון למסע הרדיפה אחר בני ישראל פורקי העול בצאתם ממצרים, ואפשר כי ראה בנדודי ישראל במדבר את אובדנם.

יציאת מצרים: מנוסת בני ישראל מפני המצרים

המקרא מספר על ההפצרות החוזרות ונשנות של משה ואהרון אל פרעה: שלח את עמי! תחינותיהם אלה נובעות מכך שמצרים מנעה בדרכים רבות את בריחתם של העבדים ממנה:

בספר שמות י"א ד, מסופר כי מנוסתם של בני ישראל ממצרים התרחשה בחשכת הליל. סיפור זה נתמך על ידי עדותו של שאנהת המצרי, שלפיה חצה את גבולה של מצרים בדרכו לסיני בשעת לילה אפלה. יתכן כי הפיקוח בשעות העלטה היה רופף במיוחד במוצבי המשמר המצריים.

בספר שמות י"ד מסופר כי חילות פרעה רדפו אחר העברים הנמלטים. ככל הנראה, מדובר היה בנוהל שגרתי, שלפיו נרדפו כל העבדים שביקשו להשיג חירות בצאתם את מצרים. בפפירוס אנסטאסי ה', המיוחס לשלהי המאה ה-13 לפסה"נ, מצויה ידיעה אודות בריחתם של שני עבדים בני אסיה. הללו נמלטו מן הארמון המלכותי בפר רעמסס אל סיני, ודווח כי חיל משמר ניהל בעקבותיהם מרדף במדבר בניסיון ללכדם ולהשיבם בחזרה לאדוניהם:

עניין אחר לדיווח: נשלחתי מאולם הארמון – חיים, שפע, בריאות! – בחודש השלישי של העונה השלישית, יום 9 לעת ערב, להתחקות אחר שני העבדים. כאשר הגעתי לחומת הביצור של ת'כו בחודש השלישי של העונה השלישית, יום 10, הגידו לי בדרום, כי (העבדים) עברו בחודש השלישי בעונה השלישית, יום 10. כאשר הגעתי למבצר, נאמר לי, כי ה(מ)שמר בא מן המדבר (והם הגידו) שהם עברו את האתר המוצב מצפון למגדל של סתי מרנפתח – חיים, שפע, בריאות! – אהוב האל סת. כאשר איגרתי תגיע אליך, כתוב לי על כל הקורות אותם (של העבדים): מי מצא את עקבותיהם? איזו משמרת מצאה את עקבותיהם? אלו אנשים בעקבותיהם? כתוב לי את כל הנעשה להם וכמה אנשים שלחת אחריהם.

יציאת מצרים: עמוד הענן ועמוד האש שהלך לפני ישראל

בספר שמות י"ג מוצאים אנו שרידים משיר עלילה על יציאת מצרים:

וה' הולך לפניהם
יומם בעמוד ענן – לנחותם הדרך
ולילה בעמוד אש – להאיר להם,
ללכת יומם ולילה.
לא ימיש עמוד הענן יומם
ועמוד האש לילה
לפני העם.

תבליטי אבן מצריים קדומים מציגים תמונה שבה פרעה יושב מול שני חיילים, כשכל אחד מהם אוחז עמוד גדול. על ראש אחד העמודים מצוי ההירוגליף ללהבה, ועל ראש העמוד השני נמצא ההירוגליף למחתה סגורה. כמובן, אם מכסים אש דולקת במחתה, יוצרים בדרך זו עשן. נראה כי עמוד האש בלילה ועמוד העשן ביום, היו באותם ימים בשימוש המצרים על מנת להוביל כוחות ולציין את מיקום המחנה.

יציאת מצרים: הבעיה הכרונית של הכרונולוגיה

מן המפורסמות הוא שהכרונולוגיה איננה ההיבט החזק שבו מצטיין הכתוב במקרא: כביכול, נברא העולם בשבעה ימים, שרה ילדה את יצחק כשהיא בגיל 90, ומתושלח חי 969 שנה. זאת ועוד, לפי הכתוב בספר שמות י"ב מא, ישבו בני ישראל במצרים 430 שנה, ועל פי ספר בראשית ט"ו טז, לא נמנו בכל התקופה הזו אלא ארבעה דורות בלבד: לוי, קהת, עמרם, משה.

בספר מלכים א', ו' א כתוב: ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בשנה הרביעית, בחודש זה, הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל – ויבן הבית לה'. היות שמקדש שלמה הוקם בשנת 970 לפנה"ס בקירוב, אין אלא לחשב ולמצוא כי יציאת מצרים התרחשה לפיכך בשנת 1450 לפנה"ס. ידיעה אחרת בספר שופטים י"א כו, אף היא משתלבת בחישוב זה: יפתח הגלעדי בן המאה ה-12 לפנה"ס, בויכוחו עם מלך בני עמון מעלה את הטענה, שישראל ישב בעבר הירדן המזרחי שלוש מאות שנה.

אולם, המאה ה-15 לפנה"ס היתה תקופת שלטונו התקיף של תחותמס השלישי במצרים, והוא, לא זאת בלבד שכבש ארצות רבות, ובכלל אלה את כנען, אלא שגם ביסס את השלטון המצרי בקדמת אסיה, עד כי האריך ימים כשמונים שנה לאחר שעבר מן העולם. משום כך לא מתקבל על הדעת, כי דווקא בימיו של פרעה זה מצאו להם בני ישראל שעת כושר לצאת את מצרים, ולכן הכרונולוגיה המקראית אינה מתיישבת עם המציאות ההיסטורית.

אחת הטענות המרכזיות, וגם המוצדקות ביותר, של ביקורת המקרא, היא שאין להתייחס ברצינות גמורה לשיטות התיארוך הנהוגות בנוסח המסורה. והנה, דווקא בסיפור יציאת מצרים נתלים מבקרי המקרא באותן שיטות כדי להפריך את המאורע כולו, ובכך סותרים את טענתם עצמם. ברם, במאמץ זעיר, הנסמך על ידיעות ארכיאולוגיות, ניתן לתארך כמעט במדויק את יציאת מצרים למאה ה-13 לפנה"ס, מאחר שהממצאים משתלבים יפה גם עם המסופר במקרא.

טבעי הדבר כי אם מגמת פניהם של בני ישראל היתה ארץ כנען, מוטב היה עליהם לנוע בדרך הים – היא דרך ארץ פלשתים. דרך זו מוצאה מקנטרה של ימינו, בגבול מצרים במבצר הקרוי סילה, והמשכה באל-עריש, רפיח ועזה לאורך שפת הים התיכון. ואולם בספר שמות י"ג יז-יח כתוב: ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא. כי אמר אלוהים: פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה. ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף.

דהיינו, בני ישראל מוזהרים לבל ינועו בדרך ארץ פלשתים, מפני ששם ייתקלו בכוח צבאי ויאלצו לשוב למצרים. דברים אלה מתבהרים לאור שרשרת המבצרים שהקים הפרעון המצרי סתי הראשון לאורך צפון סיני משנת 1330 לפנה"ס ואילך, ושרישומיהם נראים על הפסלים של המקדש במצרי בכרנק. הכתוב משקף, אם כן, את התפישה שלפיה מפאת הביצורים הללו, שהיוו מכשול בפני כל יוצא ובא, נאלצו בני ישראל לאגף את האזור הצפוני, בכך שהדרימו ואחר חצו את מדבר סיני.

בסקרים ארכיאולוגיים שנערכו בעבר הירדן המזרחי לא נמצאו כל שרידים של יישובי קבע מרכזיים ורצופים מן המאה ה-19 ועד המאה ה-13 לפנה"ס. כפי הנראה, שימש חבל ארץ זה מרחב נדודים לשבטי רועים ושוסים. רק לאחר תקופה זו מתגלים שוב בשטח יישובים עירוניים (בפונון שבאדום, בנחל ארנון ובסביבות רבת עמון), ויש להניח שרק באותם ימים נוסדו שם חטיבות מדיניות כמו אדום, מואב ועמון.

סקרים אלו מטים את ההכרעה לכך שיציאת מצרים התקיימה במחציתה השנייה של המאה ה-13 לפנה"ס. דעה זו חופפת אף את המועד המוצע על פי אסטלת מרנפתח, ומתאשרת גם מתוך המסורת המקראית. בספר במדבר כ' יד-כא מסופר על המשא ומתן, שהתקיים בין שליחי ישראל ובין ממלכת אדום בדבר אישור מעבר דרך שטחה אל עבר הירדן המזרחי, אולי משום שכניסה אל כנען מכיוון דרום היתה בלתי אפשרית (כפי שנתברר מאוחר יותר בקרב כנגד מלך ערד). אדום סירבה להיענות לבקשה, וכתוצאה מכך נאלצו בני ישראל לפנות לדרך עקיפין ארוכה במדבר, כפי שכתוב בספר במדבר כ"א ד.

בני ישראל הקיפו את ארץ אדום מצד דרום ועלו צפונה לאורך גבולה המזרחי, עד שהגיעו אל ממלכתו של סיחון מלך האמורי והכוהו בחרב. גם זמן קיומה של מלכות סיחון קשור קשר אמיץ בזמן ייסודה של ממלכת מואב במאה ה-13 לפנה"ס, שהרי לפי ספר במדבר כ"א כו, נלחם סיחון במלך מואב הראשון וכבש מידיו את השטחים שמצפון לארנון.

יציאת מצרים: מסקנה דדוקטיבית לאור הממצאים

לנוכח הממצאים הארכיאולוגיים הללו, שמקבילים לכתוב במקרא, בלתי מתקבל על הדעת כי מחבר הטקסט בדה מליבו מלאי פרטים שכזה, הנשזרים זה בזה באופן מדויק להפליא. לפיכך, לא ניתן לדחות את מאורע יציאת מצרים. יתכן כי חציית ים סוף לא נתרחשה כפי שהיא מתוארת במקרא, קרוב לוודאי שהניסים שהתחוללו במדבר אינם אלא תופעות טבעיות, וכך גם אפשר שהדיאלוגים בין ה' למשה לא נתקיימו מעולם. ברם, לעצם הישיבה במצרים, העבדות בה והבריחה משם, יש ראיות נסיבתיות שתומכות בגרסה המקראית, ולפיכך כל הטוען שמדובר בסיפור בדים, יען ישב הסופר בביתו וטווה עלילה כיד הדמיון הטובה, מחויב להציג אסמכתא שתפריך את הסיפור כולו, דוגמת פפירוס שבו נכתב: "לא ישבו העברים במצרים, ולכן לא היו בה עבדים, ולפיכך לא ברחו ממנה, אולם סופר עברי בן התקופה חקר בפרטים וכתב על כך". בלא מילוי חובת ההפרכה, כל תיאוריה ספקנית היא בעצמה מוטלת בספק.

המקרא מונה את מספר יוצאי מצרים בשש מאות אלף נפש, אולם שיעור זה מופלג למדי. על הסברה הממעיטה ביותר להניח כי אירעה יציאת מצרים, והיא התרחשה בקרב כמה מאות איש או אלפים בודדים לכל היותר. במידה הפחותה ביותר היו אלה 3-4 חמולות משפחתיות שנמלטו מפני המצרים, וקורותיהן שימשו כגרעין הסיפור המקראי, אשר הלך והתרחב ברבות הימים. או אז יתכן כי מנוסות בעלות רקע דומה, שחזרו ונשנו באותה תקופה, ייצבו את הסיפור בתודעה, ואף הוסיפו עליו פרטים רבים שהואחדו לכדי עלילה אחת. ברם, את זאת אין לדעת לפי שעה לאשורה.

מילות מפתח: יציאת מצרים, ארכיאולוגיה, פרעה, רעמסס, סתי, תחותמס, אסטלת מרנפתח, מצבת מרנפתח, מקרא, עם ישראל.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.