הנביא מסן ניקנדרו

29/08/2006 ב- 14:23 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על הנביא מסן ניקנדרו
תגים: איטליה, גיור, דונאטו מנדוציו, מלחמת העולם השנייה, סאן ניקנדרו

בשעה שהבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה עשתה את דרכה באיטליה, נתקל פנחס לפיד במחזה משונה: בדרך החולפת על פני אחד הכפרים הנידחים, התקבצה עדת איכרים והניפה דגל כחול לבן. היו אלה בני הקהילה היהודית של סן ניקנדרו. אנשי קהילה זו, נוצרים במוצאם, קיבלו עליהם את דת משה, בהשפעת נביאם דונאטו מנדוציו, ובתמימותם חיפשו קשר לעולם היהודי אשר על קיומו לא ידעו כמעט דבר. לאחר הרפתקאות רבות הגשימו את חזונם ועלו לארץ ישראל כדי לגאול את אדמת כיסופיהם.

---

הכנסייה הקטנה בסאן ניקנדרו היתה מלאה עד אפס מקום. הכול באו לצפות כיצד נכנס בנו בכורו של סוחר היין בברית הדת הנוצרית. באולם הושלך הס. כומר הכפר, דון ז'וזפה, ירד בהדרת כבוד את חמש המדרגות, כשפרחי כהונה מלווים בלאט את צעדיו. לפניו עמד הנער, דונאטו מנדוציו (Donato Manduzio) ולא זע. הקהל המשיך להחריש ולחזות בשניים, אלא שאת הצמד תקף שיתוק בלתי מובן. זה מול זה ניצבו הכומר והנער, מתבוננים אחד בפניו של האחר מבלי נוע.

אם הטקס היה מתנהל כשורה, מוטל היה על דונאטו, שהוטבל לנצרות עם לידתו בשנת 1885, לנשק את יד הכומר לאות ציות וכניעה ולבקש את חסד הכנסייה, אולם דבר מכל זה לא אירע. הנער נותר במריו למרות לחישות התחינה שהגיעו אל אוזניו. מחזה כזה לא נראה בדברי ימי הכנסייה. קולות צחוק החלו לרחוש סביב עד שנשבר הכומר, ומזעם הבושה קרא בקול גדול: זה הנבל יהיה עוד פושע. סור מעליי בן נעוות המרדות וצא מכאן לבל אוסיף עוד לראותך, כי השטן שוכן בקרבך.

בן לילה הפך הכפר למפורסם. סן ניקנדרו (San Nicandro) הנטוע בין פוגיה לבין סן סוורו, הפך לשיחת היום בדרום איטליה – חבל ארץ נחשל הזרוע עיירות לא ידועות, שאין בהן לא כלום מהוד הרומנטיקה, אלא אם יצא מתוכן אחד שעלה לגדולה בחיי הרוח והאמנות. ומתוך אותה שכחה נידחת גאל דונאטו את המקום, שעד אז איש כמעט לא שמע עליו. תוך ימים אחדים יכלה כל ברייה בנפת גרגניקו (Garganico), לספר כי נער רך משך את הצלב התלוי על צווארו של כומר הכפר ושיבר אותו על ברכיו, ועשה זאת במחאה על שחיתותם של פקידי הממשלה או יוקר המחיה. לא חלף עוד שבוע ולתהילתו של דונאטו נוסף הדר, כששמועה מתגלגלת ידעה לדווח על קבוצה של אורחים זרים שנזדמנה לאותה כנסייה בשעת תפילה, ומשנתקלו הללו בנער לא יכלו אלא להתעלף מרוב זעזוע.

ברם, מצבו של דונאטו אותה שעה היה נתון בכי רע. אביו, מחמת הזעם שתקפו ואשר לא שכך, נעלו כחיה סוררת בתוך האורווה למשך שבועיים ימים, ולא הוציאו משם אפילו לרגע אחד. וגם כשירדה השלווה על הכפר והוא שב למעמדו הזנוח, לא חדל דונאטו הצעיר לטמון ידו בצלחת. בעוד אביו מוהל במים את היין אשר מכר לזולת, וחזר לשתות את יינו המשובח כדי לשכוח מצרותיו, היה בנו מדליק פה בערה בשדות תפוחי אדמה ושם קושר מקלות לזנבות הכלבים, עד שהפך לבריון חסר מעצורים, וכבר היו כמה מתושבי הכפר מחפשים תחבולה כיצד להפילו בפח ולהיפטר ממנו לעד.

המהפך בחייו של דונאטו מנדוציו

אז פרצה מלחמת העולם הראשונה. צבא איטליה הסתער על אוסטריה כדי לגרש את הפולשים מטירול וקירינתיה, ובבולמוס המתגייסים לא נפקד מקומם של צעירים פוחזים דוגמת דונאטו ורעיו. כמה שנים שלא נודע עליו דבר עד שבסתיו 1919 קיבל אחיו, לואיג'י, מכתב רשמי ממשרד המלחמה, ובו נתבקש לסור בהקדם האפשרי לבית חולים זמני בפיזה, שם שכב אחיו הבכור והחלים חלקית מפצעיו. כך היה גורלם של חיילים רבים, אשר מחסור במנתחים מומחים הותיר אותם לחסדי הסטודנט התורן, ועל דונאטו מנדוציו נגזר להישאר משותק באחת מרגליו כל ימי חייו.

תקופת ההחלמה בבית החולים הצבאי היטיבה עם מנדוציו. ליד מיטתו שכב חייל אחר שלימדו לקרוא, ובפני הצעיר הנחוש נפתחו עולמות חדשים לסייר בהם, כי לקום ולטייל בכברת הארץ כפי שאהב כבר היה מנוע. והנה, כך מצא אותו אחיו, מעיין בספר, ונתפלא עד מאד, כי בעידן ההוא ספורים היו יודעי הקרוא בקרב בני הדרום. מכאן, קצרה הדרך כדי שיראו במנדוציו אדם מלומד. חיש נשכחו כל פרעותיו ומעשי הצרות, ואל המרפסת בה ישב ועשה את מירב זמנו היו מגיעים רבים מתושבי הכפר, נועצים בדעת שכנם ומדווחים לו בבת שחוק על מעלליהם. ביתו של מנדוציו הפך, אם כן, למקום עלייה לרגל, וכל בר דעת היה מבקש לפקוד אותו מפעם לפעם; מלבד הכומר, כמובן.

בשנת 1927 נשא דונאטו מנדוציו לאשה את אנטוניה, בתו של בעל טחנה שנדונייתה בצירוף פנסיית הנכים ששולמה לו מקופת הממשלה אפשרה לו להקדיש את כל עיתותיו לקריאה ולויכוחים שהיו חביבים עליו ביותר. כמה שנים נאלץ לסמוך יותר ויותר על הקריאה כעל מזונו הרוחני, עד שבשנת 1930 פקדו אותו מכאובים עזים מחמת אותו פצע נושן ויכולת הקריאה נמנעה ממנו. מצבו המחריף החדיר בו ייאוש ושיבש את דעתו כל כך עד שמיחושיו החלו נעלמים, ואת מקומם תפסו חלומות שונים ומשונים. אחד מהם, שמשמעותו אך תתחוור ברבות השנים, הופיע בליל ה-11 באוגוסט, ובו ראה מנדוציו את עצמו עומד לבדו בטבורו של שדה חרוש.

בעודו ניצב שם בדד ולנגד עיניו השתרעו תלמים ארוכים הנמתחים עד קצות העולם, החלו השמיים מתקדרים וערפל כבד ירד על פני הארץ. מתוך אותה אפלה הגיח לפניו אדם לבוש בגדים כהים ועטור זקן לבן, שנשא עימו עששית וביקשו להדליקה כדי להפיץ את אורה. נטל אותה מנדוציו מידי הנוכרי והבעיר את פתילתה, ומיד התלקחה השלהבת והעלטה החלה מתפזרת. ובאור הבוהק התפוגגה לאיטה דמותו של הזר ובת קולו קראה ממרחק הולך וגובר: שא נא את הנר ברמה והפץ את אורי. מתוך בהלה הקיץ מנדוציו מחלומו וכולו שטוף זיעה קרה. מששקטו הלמות ליבו, ישב על מיטתו ולחש בדומייה את דבר הזקן אליו פעם אחר פעם ולא נרגע.

מנדוציו מגלה את דת ישראל ועדת מאמינים מתקבצת סביבו

מאותו יום היה מנדוציו שוקד מבוקר עד ליל בקריאת ספר תנ"ך שנתגלגל לידיו, ולא שעה להפצרותיה של אנטוניה לנוח מעט. שמע למדנותו החדשה של מנדוציו פרש כנפיים ומצא לו דרך גם אל בית הכומר, עד שזה נמלך בדעתו והחליט כי הגיעה העת לבקר את צאן מרעיתו, אם זה אינו יכול להגיע אליו בשל נכותו. תוצאות הביקור נועדו מראש לכישלון ונסתיימו במפח נפש. קולותיה המתייפחים של אשתו לא שידלו את מנדוציו לנקוט בנתיב בטוח לליבו של דון ז'וזפה, והוא בחר לשוב לסורו ולהתעמת עימו.

הנה פתאום נראתה הכנסייה בעיני מנדוציו באור אחר, חשוך ונבער. בשעה שקיבל לביקור כמה מידידיו היה מוצא לנכון לשטוח בפניהם את טענותיו, ולקבול על השקרים שנעשים כביכול בשם האל. בפנותו אל אחד מהם היה אומר: האב דון ז'וזפה מספר לנו כי אלוהים הוא אחד, ואלוהים הוא גם שלושה (השילוש הקדוש). כך, לפי אמונתנו, אחד הוא שלושה ושלושה הם אחד. אם כך, ג'ייאקומו, מדוע לא תאמר דברים כאלה לגובה מס הגולגולת כשזה בא לפקוד את ביתך? אמור לו שאתה, רעייתך ובנך יורשך אינם עוד שלושה כי אם אחד ויחיד, ועל כן מחויב אתה בתשלום מס בעד ברייה בודדת בלבד. לג'ייאקומו לא נותר אלא לחייך במבוכה.

ומנדוציו עוד הוסיף: בדרשותיו בכנסייה מצהיר הכומר כי מצווה היא לאדם שסטרו לו על לחיו האחת,  לספוג את המכה ולהגיש למצליף את הלחי השנייה. מדוע אם כך, פייטרו, לא אמרת זאת אשתקד לרוקח, כשתבע אותך לדין ודרש דמי נזק על שום שכלבך קרע את מכנסיו? האין חובה עליו ללבוש מכנסיים אחרים כדי שכלבך ישחית גם אותם? ומנדוציו הנסער אך המשיך: בישרו לנו כי ישו היה המשיח שגאל את האנושות, ואין איש מערער על דברי הנביא ישעיהו אשר אמר כי בבואו יגור זאב עם כבש, וחרבות יהפכו לאתים. לפיכך אם בא כבר המשיח, אז מדוע נלחמים ביניהם האוסטרים והאיטלקים? על דברי ערעור אלה לאיש מהנוכחים לא היתה תשובה.

איטליה של אותם ימים היתה קרקע פורייה לכל מיני כתות שונות ומשונות. המשטר הפשיסטי נגש באזרחיו, ובדרום העשוק ציפו חלכאים לבשורות משמיים מפי מתנבאים מפוקפקים למיניהם. אין להשתומם, אם כן, שמעת שמנדוציו גילה את דבר חלומו לידידיו, דחקו בו אלה להיעשות תלמידיו, והלה תבע מהם לשמור את יום השבת בקדושתו, ולקבל עליהם את אמונת האמת, היא דת משה ככתוב בתורה. והיו אלה נאספים בביתו לתפילות ולשיעורי תנ"ך מפי מורם ורבם, וכדרכן של כתות דתיות, התקיימו פגישות אלה בסתר ובחשאיות גמורה. מפה לאוזן עברה השמועה על דבר חזונו של בן כפרם.

חוג המתייהדים הלך וצבר חברים, מבלי שהיה להם קמצוץ מידע בדבר העם שאליו ביקשו להשתייך. סברו בכל ליבם כי היהודים כלו מן העולם, ועדתם אינה אלא התחדשות דת ישראל מתוך שיממון הרוח ועבודת האלילים. והנה, נזדמן להם המקרה לפגוש אדם שנקלע לכפרם, ואשר ידע לספר כי מאמינים כמותם יש בכל ארצות תבל ובאיטליה עצמה. למשמע דבריו נדהמו כולם וגמרו אומר ליצור קשר עם אחיהם הרחוקים.

איגרת אחר איגרת שלחו לרב הקהילה ברומא, וזה חשש שחומדים לצון עימו והשיב את פניהם ריקם. רק לאחר מאמץ נוסף מצידם ולאחר שהמטירו כל טוב על הדוור המשתאה, החליט הרב המכובד לבדוק את סיפורם ומצא אותו אמת לאמיתה. בחבילה הגדולה שנמסרה מטעמו מצאו בני העדה ספרי תנ"ך, סידורי תפילה ושפע תשמישי קדושה, ואלה חולקו ביניהם כשאושר וגיל מתערבב עם דמעותיהם, שזלגו ללא קץ מפאת ההתרגשות.

תור הזהב של כת היהודים

חששם הקיומי פג ונעלם, והכת החדשה קמה מן המסתור וביקשה להפיץ את אורה; וכששמעו תושבי הכפר על המתנות שקיבלו שכניהם, היו פניהם מאדימות מקנאה ולא אחד מהם אמר כי ידעו אלה באיזו דת לבחור – אצלנו עורכים הכמרים מגביות ומאיימים להסיר מאיתנו את חסדיהם אם לא ייאסף הכסף הדרוש, ואילו אצל מנהיגי היהודים ההיפך הוא הגמור, והללו מעתירים דורונות על צאן מרעיתם ולא מבקשים מאומה. כך נצטרפו עוד מאמינים חדשים לחבורה הגאה.

גם ההתייחסות החשדנית והעוינת כלפי המתייהדים החלה משתנה. כך הפכו כל אלה ליודעי קרוא וכתוב רק מתוקף קניינם החדש, הם כתבי הקודש, ומשבוששו להכחיש זאת, החשיבו אותם שכניהם הנוצרים ללמדנים מופלגים. אפילו מאתוני הרצען, שהכול ידעוהו כבור גמור ושאף בענייני רצענות אינו מבין דבר, מצא עצמו לתימהונו הרב, כאיש שהכול מחשיבים את דעתו, ואשר רק מחמת ענוותו היתרה הסתיר חוכמתו מהם בכל השנים. מוקף מעריצים רבים היה מתפנה להשיב ברוחב לב על עניינים נעלים, והפך במרוצת הזמן למעין אורים ותומים של הכפר.

תמורה גדולה ניכרה גם במנדוציו. קומתו נזדקפה, ונדודי השינה שייסרוהו כל אימת שסבר שהרב היושב ברומא דוחה את יהדותם, התחלפו בלילות ארוכים בחיק ספריו, אותם היה מניח בצד מיטתו, מנשקם אחד אחד, ומסדרם שוב ושוב בחיל וברעדה. אולם, לא לזמן רב נמשך תור הזהב בחיי הכת. בקיץ 1934 נאסר על העדה להתכנס עוד לצרכי דת ומנהיגם אף נקנס. עד שהצליחו לשנות את רוע הגזירה בעזרת יהדות רומא, נפלו קורבן לרמאים שביקשו לגזול את כספם, בהציגם עצמם כשליחי הרב או מתחזים למשפטנים שבאו לסייע בידם. ימים קשים עברו על הקהילה הקטנה, וקיצם של ימים אלה הגיע במפתיע מבלי שהתכוננו לכך.

רפאל קנטוני (Raphaele Cantoni), יו"ר מועצת הקהילות היהודיות באיטליה, בא יום אחד לבקרם, ובמקום שיתקבל בברכה, עמל רבות כדי שהפעם יוכלו חברי העדה להאמין למראה עיניהם, שאכן יהודי אמיתי ביקש לפגשם כנציג הרב. משתה אל תוך הלילה נערך לכבודו, ובכל השעות הללו היה מגולל את סיפורם המופלא של בני ישראל מיום שזה נעצר במקרא. כך שמעו בשקיקה על מלחמות החשמונאים, הקשיבו לתיאור בית המקדש שהורדוס בנה, והאזינו בצער לפרשת מפלתו של שמעון בר כוכבא. דברי ימי עם ישראל היו אמנם בגדר חידוש עבורם, אולם לא פחות מכך, הפכו גם מיד להיסטוריה שלהם עצמם, כשהם מתכחשים מכל וכל לעצם היותם צאצאי הרומאים, מחריבי ירושלים לשעבר.

לאחר אותו ביקור רב רושם, נתחזקה אמונתם עוד יותר והם הרבו בעשיית מעשים טובים. אם מישהו מבני הכפר, אף קתולי או פרוטסטנטי, היה מתאווה לדבר מה, כבר למחרת היה מוצא אריזת שי על מפתן ביתו, ובתוכה מצוי החפץ שאליו כה נכסף. אם נתברר כי במטבחה של אלמנה חסר כלי או שמא נשבר, עוד באותו יום היתה זוכה לקבל במקומו חדש. ואילו שמו של מנדוציו הלך לפניו כמרפא חולים, אף כי סירב להתכנות כך, והיה טוען כי רחמי האלוהים מתגלים בשעת תפילה, ולא בהכרח על ידי מתן תשורה לכנסייה – כדי שנציגה ישפע ברכות על מבקש חסדי שמיים.

העיתות הקשות ביותר להיות יהודי

פרוץ מלחמת העולם השנייה בא וקרב, והזמנים הלכו והורעו. הדוצ'ה מוסוליני כרת ברית עם אימפריית הרשע, וזו ביקשה אותו לשלוח אליה את נתיניו היהודים, כי דומה שמצאו פיתרון מזהיר לבעיית קיומם. אז נתגלתה גדולת הנפש של אחיהם הנוצרים, כשהחליטו פה אחד, ועל דעת הכומר, למנוע מן הצורר הנאצי מלסלק את המתייהדים מכפרם, וביום הגורלי שמרו על אותה אחדות רעים ועמדו כמגן לפני שכניהם הנרדפים. במזל רב ניצלו מנדוציו ובני כתו מפני טפריו של הפיהרר.

שעת הצרה הגיעה ב-2 במרץ 1942. ארבעה אופנועים צבאיים נעצרו ליד הפונדק בסן ניקנדרו, ומהראשון שבהם ירדו קצין אס.אס. גרמני בלוויית שלישו האיטלקי. שניהם ניגשו בצעדים בטוחים לאולם המסבאה, כאילו ידעו דרכם יפה, ורוכבי האופנועים האחרים שהיו חמושים ובמצב הכן, תפסו עמדות מסביב לבניין. היכן אתם מחביאים את היהודים? גער הקצין בקול רם. יהו-די-ם? שאלו בהעוויה של תמיהה כל הנוכחים, פה אין יהודים. כולם הסתלקו.

הגרמני הבין במהרה שהללו מעמידים פנים, ואיים לפוצץ בתוך רגע את המבנה עליהם. עיניהם של כל המסובים נמשכו באורח מגנטי לשעון הגדול שתקתק על הקיר. הכול ישבו דוממים וקפואים, וארשת פניהם העידה על עצביהם המתוחים. הם הסתכלו זה בזה ושלחו מבטי תהייה ופחד לכל עבר, כדי לראות מי מהם ייכנע למצוקה ויגלה אותות בגידה ומלשינות, אולם לא נמצאו מוגי לב שביקשו להסגיר את  אחיהם בדם. הקצין עמד וחיכה עד שלבסוף הסיק כי מהם לא תצא הישועה וקרא: אם אינכם מסתירים את היהודונים, הן לא אכפת לכם אם נערוך חיפוש? אדרבא, קראו כולם, נשמח מאד אם תערוך חיפוש, כי אין דבר השנוא עלינו יותר מכל מאשר להיות מוחזקים כחובבי יהודונים.

הקצין התרצה ואז הוסיף אחד המסובים: אך בטרם נצא לחפשם, האם לא מוטב שנרים כוסית לחיי המפלגה? לנוכח המילה רבת העוצמה, הועמד מיד בקבוק משקה לפני הקצין והוא שתה את חציו תוך קריאת "הייל היטלר" ואחריו חזרו האיטלקים בקריאת "ויווה". וכך שתו עימו כוסית אחר כוסית, הם משקים פיהם במים מבלי שירגיש והוא מרווה עצמו לשוכרה. הכול תלו עיניהם בפרצופו, וכשהוגשה הכוס האחרונה, הרהיב אחד הנוכחים להכריז מתוך הלצה כי הפעם ישתו לחיי היהודים. הקריאה טרטרה בחלל והקצין גרמני חזר עליה בקול גדול: לחיי היהודים! כך עמדה להסתיים פרשת ניסיון הגלייתם של יהודי הכפר.

חיילים יהודים על אדמת איטליה

לא חלפו ימים רבים ואיטליה נשתחררה מעול העריצות. משהגיע חיל החלוץ של כוחות הברית, נפעמו חייליו לגלות כי תושבי סן ניקנדרו אינם יוצאים מגדרם לקראתם. מבחינתם של אנשי הכפר יכלה המלחמה להימשך עוד מאות בשנים מבלי שיבחינו בה. אילולא התקיימו בה המתייהדים, אף לא היו זוכים לביקור הפתאומי של הגרמנים. עד כדי כך היו מנותקים המתיישבים באזור זה, ורחוקים מכל התפתחות אזורית או ארצית, שאין אלא להבין את נסיבות צמיחתה והצלחתה של הכת אשר ייסד מנדוציו. מלבד השתתפות בתפילות ובשיעורי המקרא, לחבריה לא היה כל דבר לעשות בשעות הפנויות. תושבי המקום אמנם לא היו מבודדים ממש, אך הם לא היו מחוברים לצמתי העברת המידע, ולכן גם לא מעורבים בכל פעילות חוץ-מקומית.

אלא שהאדישות למראה החיילים הזרים נעלמה בתוך יום. כמה מתושבי הכפר טענו בנשימה עצורה כי ראו לובשי מדים שסמל מגן דוד מעטר אותם. בתחילה היססו אם לומר זאת בתוקף, כי הרי עצם קיומם של יהודים בעולם הזה היה עבורם עדיין בגדר חדשה טרייה, והנה עומדים הם לבשר כי ליהודים יש גם צבא, ומאד חזק, כזה שהצליח למגר אפילו את המשטר הפשיסטי האיום והנורא. אלא שגם בשורה מרנינה זו לא עוררה כל התפעלות בקרב אותם אנשים פשוטים: אם לאמריקאים יש צבא ולאנגלים יש צבא, אז מדוע שליהודים לא יהיה גם כן? אך הנה נתהפך לו הגלגל. לפתע נזכרו מאזיניהם השלווים שביום השבת היה מדובר, ולפיכך נזפו בעדי הראייה על שום תמימותם, כי לא יעלה על הדעת שחיילים יהודים יעבדו ביום המנוחה. ברם, העדויות הללו הלכו ונצטברו והוחלט לעשות מעשה.

עוד הם יושבים ומטכסים עצה ולתוך החדר התפרץ אחד מחברי הכת ובפיו סיפור בלתי יאמן: עת שירדו פתיתי השלג, ראה לנגד עיניו גור זאב שנמלט מפני הכפור לתוך הדיר החמים. אפורה ושעירה היתה פרוותו ורק כתם קטנטן ושחור מבצבץ מחוטמו. פעם הוא שוכב לו בפינה ופעם מרחרח בחציר, והכבשה הלבנה עומדת מעליו ומלקקת אותו כאילו היה שה עולל שזה מכבר המליטה. נו? שאלו אותו כולם, מה כל כך זעזע אותך? זה נחרד למשמע השאלה וזעק: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. הרי ברור כשמש כי הגיע המשיח וחייליו היהודים כבר ממתינים בחוץ.

החליטו אם כן להציב משמרות שתפקודנה את הדרכים המובילות לכפר, ותנסינה ליצור קשר עם חיילי המשיח. שלוש פעמים במשך היום הבא עברו מכוניות בעלות מגן דוד על הכביש הראשי; שלוש פעמים הריעו ואצו לקראתן בני העדה; שלוש פעמים האטו הנהגים את מהלך נסיעתם והביטו בסקרנות על האיכרים הגועשים, אך כל פעם הם המשיכו בדרכם מבלי לעצור ומבלי להחליף מילה עם המתייהדים הרודפים אחריהם ומנופפים בידיהם. נבצר מן החיילים להבין מה הללו רוצים.

לאחר שנחלו אכזבה מרה בשיטה זו, צץ במוחם של בני הכת רעיון חדש. אגיד לכם מה, אמר אחד מהם, הבה נכין לנו דגל כחול לבן. החברים הביטו במנדוציו אשר הניע ראשו לאות הסכמה. וכך, במשך כל הלילה ישבו בנות הכת ותפרו. פעמיים נצטוו לפרום את הבד כי לא לשביעות רצונו של מנדוציו נתפרו שולי הדגל: או שנאחז בדגל מושלם או שלא נחזיק בדגל כלל, כך רטן ומדד בקפדנות את רוחב הסרטים הכחולים על הסדין הלבן, ואת פינותיו של מגן דוד שהתנוסס במרכז הדגל. לקראת עלות השחר נסתיימה המלאכה והדגל החדש היה מונח לפניהם. בידיים רועדות נטל אותו מנדוציו ובירך את הדגל וכולם עשו כן אחריו. עתה, משנעשה הדגל מקודש בעיניהם, יוכלו להשתמש בו כאוות נפשם כדי לאותת לחיילי המשיח כי אחים יהודים מנופפים לקראתם.

נציג הבריגדה היהודית מבקר בכפר

תמרורי אזהרה שהותקנו לכל אורך הכביש על ידי מחנה הצבא השמיני, הזהירו את הנהגים לבל יעצרו כשהם עוברים בכפרים. פלוגה ב' של גדוד ההובלה הארץ ישראלי, המשיכה אפוא בדרכה בשיפוע העולה לסן ניקנדרו, והתעלמה מן הכפריים שעמדו ונופפו בידיהם לעברם, אולם עתה הניפו אלה דגל כחול לבן ובאמצעיתו מגן דוד, כל זאת לנגד עיניהם המשתאות של הנהגים היהודים; כי מי הרי שמע על קהילה יהודית בכפר נידח זה במרומי האפנינים הדרומיים. בצדק חששו שפח רוצים לטמון למשחררים. אחד מהם, קנדי במוצאו, שהגיע לארץ ישראל בעליית הנוער והתגייס לבריגדה היהודית, החליט לברר זאת על דעת עצמו.

נסע לו, אם כך, פנחס לפיד אל אותו כפר נידח ועצר את הג'יפ ליד הכיכר. חיש נתקהלו סביבו אנשים רבים, ועוד הוא תוהה לאיזו צרה נקלע וכיצד יפזר מעימו את ההמונים, וכבר ניגש אליו אחד הנערים ובירכו בברכת "שלום" בלשון העברית. עוד זה מדבר אליו וחבורה נוספת הצטרפה למתקהלים. הנה אם כן, נפתחה הזדמנות נאותה להיחלץ, והשניים פסעו בנחישות אל ביתו של "הרב". ברם, הטור הארוך שמאחוריהם המשיך בעקבותיהם, מי נכנס גם כן לביתו הצפוף של מנדוציו ומי ממתין בחוץ לשמע ידיעות חדשות.

לפני פנחס לפיד ישב איש מבוגר, חיוור ובעל עיניים יוקדות. תחילה בירך "שהחיינו" ואז ביקשו באיטלקית להתקרב אליו כדי שיוכל להזין בו את עיניו. החדר נעשה לפתע אפל, וכשלפיד שלח מבטו אל החלונות, מצא שנדחסו בהם ראשי סקרנים שהתבוננו במעשה. מנדוציו אחז בו בכפות ידיו ולחצם חזק, כמי שמנסה להיווכח כי מדובר בברייה עשויה בשר ודם, ברת תמותה, ואז גמגם ושאל אם נשלח אליהם מעיר הקודש ירושלים. הקהל נעץ בו מבטיו ושקל יפה כל תנועה בתווי פניו, ולפיד יכול היה רק להשיב כי לא בא משם אלא מישוב קטן. קול עמעום של אכזבה נשמע כתשובה. על כל פנים, הוסיף לפיד, אני גר אי שם בין דן ובאר שבע. מדן עד באר שבע, חזר הקהל בהטעימו כל מילה.

מן החוץ הובא כסא מהודר ולפיד נתבקש לשבת עליו. חיש חלצו את נעליו ורחצו רגליו באגן מים חמים. כל התכונה המשונה הזו סחררה את ראשו של האורח, וזה ביקשם לשבת, אך כולם סירבו והשיבו כי יהא בכך משום חילול השם אם ינהגו קלות ראש כלפיו. לא נותר לחייל אלא לנהוג כרצונם, ואז החל לאושרם הרב לספר על חיי היום-יום בארץ ישראל. שטף נאומו השכיח ממנו את מרוצת מחוגי השעון, הילדים ישבו מסביבו פעורי פה, נשים ניגבו את דמעותיהן, והגברים היו משדלים אותו לטעום מן המעדנים בכל פעם שהפסיק לרגע קט את דיבורו.

בינתיים החשיך היום ולפיד הסביר להם כי עם כל רצונו לבלות עימם עוד שעות ארוכות, הרי בסופו של דבר אינו אלא חייל ועליו לשוב ליחידתו. בארץ ישראל, כך אמר, הוא רק אחד מן החלוצים, כלומר איכר כמותם, ולא שליח אלוהים כפי שאולי הם נוטים לחשוב, אך אלה מיאנו להאמין ודימו כי מתוך ענווה יתרה אמר מה שאמר. רק לאחר שהבטיח להם נאמנה כי יחזור בהקדם האפשרי, הורה מנדוציו לפנות לו את הדרך, אך לא הניח לו עד שהעמיס על הג'יפ תשורות ומטעמים מכל מין וסוג.

מבצע הגיור הגדול ביותר מאז ימי הכוזרים

בביקוריו הנוספים שמע לפיד מפי מנדוציו על סיפור חלומו ועל תלאותיה של הקבוצה, ויכל לעמוד מקרוב על אופיים האמיתי של בני העדה. אנשים שורשיים אלה, כך למד, מצאו בשפת התנ"ך כלי הולם לביטוי רגשותיהם העזים ביותר. הם סיגלו לשפתם הפשוטה של בני הספר ביטויים נמלצים מן המקרא, והללו נתמזגו והתערבבו באוצר המילים המקומי עד שהטילו את רישומם גם על שכניהם הנוצרים; ואם היה נקלע לסביבה בן רומא – העולה עליהם מבחינה תרבותית – היה נאלץ להזדקק למילון כדי לפרש את השיחות ששמע.

לא רק מזמורי תהילים היו מזמרים כדרכן של מקהלות בכנסייה, אלא היו מחברים בעצמם מזמורים באותה רוח שבה נכתבו תהילותיהם של נביאי ישראל; ובמילות שירתם באו לידי ביטוי כל תשוקת החיים וחדוות היצירה, יראת השמיים ואהבת ה'. ולפיד שאל בנפשו אם שמע אי פעם יהודי כלשהו קולות שירה נשגבים מאלו המהללים את שבח אלוהי ישראל, ואשר זומרו באופן הרמוני מופלא, מושפעים רק מתוך אותה אמונה עמוקה שממנה שאבו בני העדה את כל עוצמתם והשראתם.

שמע חוויותיו של פנחס לפיד נתפרסמו בפלוגה, וחיילים יהודים נוספים שהוצבו במחוז ניאותו לבקר בכפר. במרץ 1944 הגיע שליח מארץ ישראל שנתעוררה סקרנותו לפגוש בבני הקהילה. שלא כמו לפיד, הצליח אנצו סירני לחמוק מטקס נטילת הרגליים, והוא לימדם את המנון "התקווה" ודיווח להם מן המתחולל בארץ הקודש. למעשה, היתה פרשת גילוי היהדות על ידי אנשים נבערים מרתקת את כל שומעיה, אולם אלה סברו כי לא די באמונתם החדשה כדי לסלק כליל את בערותם. לדידם של מרבית החיילים, נחשבו מנדוציו וחסידיו כמין תנועה משיחית חדשה מתוך רבות שקדמו לה בתולדות ישראל.

אלא שלפיד לא סבר כך ורצה לראות את מפעל חייו של אותו נביא נשזר במפעל הציוני וממשיך בישראל. הוא שוחח עם מנדוציו וסיפר לו כי יש לגאול את אדמת הארץ, וזו משוועת לידיים עמלות שישיבוה לתחייה. בתשובה הסביר מנדוציו לבן שיחו כי כדבר הזה לא יתכן, והשמיע בפניו את הפסוק אודות ארץ זבת חלב ודבש. כאן נאלץ לפיד להבהיר שהארץ ידעה פורענויות רבות, בתיה ננטשו ושדותיה נזנחו ויש לעבדם מחדש. אולם לפני כן נותר דבר מה לעשותו.

רב הגדוד עימו נפגש לפיד, ראה בראש העדה היהודית כעריץ העושה את היהדות קרדום לחפור בה למטרותיו האנוכיות. לפי ראות עיניו, מנהיגי כתות מעין אלה אינם אלא פגע רע, אשר מתעתעים באנשים מסכנים כדי להשיג השפעה עליהם ולגזול מהם את רכושם. מנדוציו נתפש, אם כן, כקנאי שחסידיו עורגים לו, מבלי שישיגו כי הוא מנצל אותם מבחינה חומרית. אבל פנחס לפיד המשיך להתעקש בדבר צדקנותו של האיש, והרב נתוודע אליו לבסוף, ויכול היה ללמוד ממקור ראשון כי לפניו מקרה חריג ביותר. אז החליט זה להכניס את כל בני העדה בבריתו של אברהם אבינו – מבצע שארך כשלושה שבועות ובו מל המוהל כל בן יילוד, יהא גילו אשר יהא. מוסכם הדבר כי מאז ימי הכוזרים לא ידע העולם התגיירות המונית שכזו.

מנדוציו לא זכה לראות את הארץ אליה נשא את תפילותיו

לרוע המזל, לא נהנה מנדוציו ימים רבים מהיותו יהודי לפי ההלכה. הוא התאווה לעלות לארץ ישראל, אך עם זאת גם אמר כי אפשר שלא יזכה לבוא בשעריה, וכמו משה רבנו שלימד את בני ישראל את תורת ה', יתכן שאף הוא לא יראה את הארץ שאליה הוא נכסף כל כך. ואכן, באביב 1948 עצם הנביא את עיניו בפעם האחרונה. אנטוניה אז החליטה שלא לעזוב אותו לבדו בניכר, ונשארה בסן ניקנדרו עד מותה.

בני העדה מנגד, על אף יגונם הרב על לכתו של מנהיגם, שמו את העלייה בראש דאגותיהם. עוד זמן מה היה עליהם להיאבק בשלטונות החשדניים ובבירוקרטיה המרגיזה, אולם ההתמודדות הקשה ביותר היתה דווקא אל מול הישראלים. אלה לא יכלו להבין את האיכרים המשונים שדרשו במפגיע כי יתנו להם לעלות לישראל בעוד אין איש רודף אותם, פוגע בביתם או חפץ לגרשם מארץ מולדתם. ברם, הגרים רצו לשוב לביתם הרוחני, ולהינתק סופית מן הגלות שכפו על עצמם עת קיבלו עליהם את היהדות.

מלחמת השחרור אז פרצה, ובין אלפי הלוחמים שעלו לארץ כדי להקריב את עצמם, הגיעו באוגוסט 1948 גם חמישה צעירים, בני הכפר סן ניקנדרו. המגויסים החדשים נשלחו מיד לחזית וגילו תעוזה רבה. גם הקצינים הממונים עליהם הרבו להללם על שום גבורתם. הצרה עם הבחורים האלה, כך אמר מפקדם, שהם מסרבים לעשות כל מלאכה בשבת, אף לא להיערך ללחימה. אולם, הם היו נכונים ללמוד כל דבר והצטיינו בכל תפקיד שהטיל עליהם הצבא.

שאר בני העדה עלו לארץ באוניה "גליל", ומנמל חיפה נסעו מיד אל הגליל העליון כדי ליישב את הארץ. מטענם העיקרי היה שקי זרעים וצרורות שתילים, והם אף הביאו עימם כבש כדי שישמש קורבן לחג הפסח הקרב. הסוכנות שלחה אותם אל הכפר הנטוש, ראש אל אחמר, ושם הקימו ביחד עם עולים אחרים את המושבים כרם בן זמרה ועלמא, לא הרחק מגבול הלבנון. רק קומץ מצאצאיהם משמר עדיין את עברם המפואר.

לקריאה נוספת:

Elena Cassin – San Nicandro: the story of a religious phenomenon
John Davis – The Jews of San Nicandro

מילות מפתח: מלחמת העולם השנייה, איטליה, דונאטו מנדוציו, דונטו מנדוציו, סאן ניקנדרו, סן ניקנדרו, גיור.