עיוות הדין במשפט סאקו-ואנצטי

08/12/2005 ב- 09:19 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על עיוות הדין במשפט סאקו-ואנצטי

בשנת 1927 הוצאו להורג שני מהגרים איטלקים לאחר משפט ממושך ומתוקשר למדי. תחילתה של הפרשה המסעירה היתה ברציחתם של שני עובדים במפעל לייצור נעליים ושדידת כספם. אולם, היו בה גם איבה עמוקה לזרים, שנאה איומה לתנועות אנרכיסטיות, ובית משפט שהקפיד היטב שלא לעשות את מלאכתו כשורה.


ב-15 באפריל 1920, בשעה שלוש אחר הצהריים, החרידו יריות את השלווה בפרבר סאות' בריינטרי במדינת מסצ'וסטס. שני גברים צנחו ברחוב הראשי ונותרו מוטלים בשלולית הדם. היו אלה פרדריק פרמנטר, שלם במפעל לייצור נעליים, והשומר שנלווה אליו, אלסנדרו בררדלי. עוברים ושבים שמיהרו להגיש עזרה לשניים, גילו כי הם נהרגו במקום. צמד היורים הספיק להימלט לעבר מכונית ביואיק שחנתה בקרבת מקום ואשר נסעה משם במהירות מסחררת. 15776 הדולרים שנשא השלם נעלמו ביחד עם שני השודדים.

באותה תקופה עבר על פני ארצות הברית גל אדיר של שנאה כלפי כל תנועות הפועלים הקיצוניות. בעיתונות הופיעו מאמרי שטנה כנגד הקומוניזם, והתפרסמה תעמולה גלויה כנגד קבוצות אנרכיסטיות. משטרת מסצ'וסטס שאוזנה היתה כרויה לרחשי הציבור, מיהרה להפיל את החשד על מהגרים שהביעו התנגדות לצורת המשטר הקיימת. דעת הקהל ראתה באנרכיסטים את הגרועים שבאויבי הדמוקרטיה, וכמי שעשויים לעולל כל מעשה נורא.

יום לאחר הרצח הגיעו חוקרי המשטרה למוסך שבו השאיר אנרכיסט ידוע ושמו מייק בודה את מכוניתו. אף שהמכונית לא דמתה לזו שהפושעים נסעו בה, רצו השוטרים לחקור את בודה והורו לבעל המוסך לעכב אותו כשיבוא לקחת את מכוניתו. בודה הגיע ב-5 במאי מלווה בעוד ארבעה גברים. בזמן שאשתו טלפנה למשטרה, דיבר איתם בעל המוסך ואמר שהמכונית טרם מוכנה. חשדם של בודה והאחרים התעורר, והם נמלטו מן המקום לפני שהגיעו אליהם השוטרים. בכל זאת הצליחו לתפוס שניים מהם על חשמלית. היו אלה הסנדלר ניקולה סאקו (Nicola Sacco) וסוחר הדגים ברטולומאו ואנצטי (Bartolomeo Vanzetti).

סאקו נולד ב-22 באפריל 1891 במחוז פוג'ה שבדרום איטליה לאב שהחזיק מטעי זיתים רבים וכרמים. הבן היגר לארצות הברית בשנת 1908, נשא אשה והחל לעבוד במפעל לייצור נעליים בעיירה מילפורד. הכול הכירוהו כעובד חרוץ ואדם ישר המסור למשפחתו. ואנצטי נולד ב-11 ביוני 1888 בצפון איטליה והיגר אף הוא בשנת 1908 לארצות הברית. הוא היה טיפוס חסר מנוחה ונדד ממקום למקום עד שהחליט לסחור בדגים למחייתו.

כבר בתחילת החקירה המשטרתית הסתבכו ואנצטי וסאקו בתילי תילים של שקרים, ולא ידעו להסביר כהלכה את מעשיהם ומקום הימצאם בשעה שבה בוצע הפשע. מאוחר יותר תטען ההגנה במשפטם כי אמנם שיקרו, אך לא משום שביצעו את הרצח, אלא מחשש שיוגלו למולדתם עקב דעותיהם האנרכיסטיות. בעדותם המאוחרת גרסו השניים כי בשעת השוד היו במקום אחר, עסוקים בהשגת מכונית כדי להעביר בה חומר תעמולה סוציאליסטי. לטענתם, חששו להיאסר בשל עובדה זו ונאלצו לספר שקרים לחוקריהם.

בית המשפט שהתכנס ב-31 במאי 1921 בראשות השופט ו'בסטר ת'אייר, החל לשמוע את עדי הראיה. אלה טענו ללא היסוסים כי שני העצירים שניצבים לפניהם הם שני הרוצחים. העדים דבקו בגרסתם והתעקשו לומר אותה שוב ושוב בפני בית המשפט. ההסתה שנמשכה כל ימי המשפט, והתנהגותו העוינת במפגין של השופט במהלך הדיונים, עשו את השפעתם על חבר המושבעים. אמנם התביעה לא מצאה את הכסף שנשדד, ואף לא היתה כל הוכחה שאחד מן החשודים החזיק מכונית ברשותו, אולם באווירה הקשה שנוצרה אף אחד לא הקדיש תשומת לב לכך. ההצהרות הסותרות והמבולבלות של ואנצטי וסאקו גרמו להם להיראות כפושעים שפלים, ולהוכיח את אשמתם לכאורה עוד בטרם נחרץ דינם.

פרקליטיהם של השניים הצליחו לסתור את כל העדויות שהושמעו מטעם התביעה, ואף הביאו בפני בית המשפט עדים משלהם, אשר מסרו תחת שבועה כי בשעת הרצח היו ואנצטי וסאקו במרחק רב מזירת הפשע, אולם כל זאת לא נסתייע להם. ב-14 ביולי 1921 פסק חבר המושבעים המוסת את דברו. השניים נמצאו אשמים ברצח בכוונה תחילה. שני הנאשמים נותרו המומים במקומם במשך שעה ארוכה.

הסנגורים מיהרו לערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון של מדינת מסצ'וסטס, אך ללא הועיל. זה סירב להתערב ולדון בפרשה מחדש. אולם תומכיהם של ואנצטי וסאקו לא אמרו נואש. בארצות הברית החלה להישמע זעקה גדולה שהגיעה עד אירופה. לרבים היה ברור ששני המהגרים נאשמו ברצח למטרות שוד רק משום השקפותיהם האנרכיסטיות, וכי הרשעתם התבססה בעיקר על זיהוי מוטעה של עדי ראייה, ועל עדות שקר שמסרו הנאשמים ביום מעצרם אודות מעשיהם ביום הרצח. פסק הדין במשפט עורר, אם כך, מחלוקת ציבורית קשה בתוך ארצות הברית ומחוצה לה.

המאבק נמשך שש שנים. באחד משלביו, בשנת 1925, דומה היה כי ואנצטי וסאקו יינצלו מעונש המוות ויזכו בחירות גמורה. נידון למוות ממוצא פורטוגלי בשם סלסטינו מדיירוס שהורשע על שוד ורצח של קופאי בבנק, הצהיר כי ידוע לו מי היו רוצחי השלם ומאבטחו. הוא טען שמדובר בכנופיה של פושעים מקצועיים, וכי לואנצטי וסאקו אין כל קשר לשוד שהביא לרצח. לדבריו, היו אלה איטלקים מרוד איילנד שעסקו בשוד של הובלות כספים באזור פרובידנס. אולם, מדיירוס סירב לנקוב בשמותיהם. מנגד, סברו הרשויות האמריקניות שהשניים אינם חפים מפשע, ואילו המעיד על יושרם אינו מספר את האמת. ואנצטי וסאקו נידונו למוות ב-9 בפברואר 1927.

נוכח הסערה שהתחוללה בהיוודע גזר הדין, מינה מושל מסצ'וסטס, אלווין פולר, ועדת חקירה כדי לחקור את הליכי המשפט. חברי הוועדה היו לורנס לוו'ל ששימש כנשיא אוניברסיטת הרווארד, סמואל סטרטון ששימש כנשיא המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ושופט לשעבר בשם רוברט גרנט. הוועדה פעלה במשך מספר חודשים, וכצפוי, לא מצאה כל פגם במידת הצדק וההגינות שבמשפט המקורי. בינתיים, עוד ועוד אנשי ציבור התגייסו למענם של שני הנידונים למוות. ו'יליאם תומפסון, עורך הדין הנודע מבוסטון, שדעותיו כנגד הסוציאליזם היו ידועות ברבים, הגן על השניים בחירוף נפש של ממש, ושכנע רבים מן האמריקנים שעדיין נשאו לבטים, כי אכן משפט אי צדק נערך לשני המהגרים.

בכל רחבי תבל נערכו כינוסים ועצרות מחאה כנגד פסיקת בית המשפט האמריקני. ליברלים בארצות הברית ובאירופה דרשו משפט חוזר, בנימוק שאין ראיות מספיקות להאשמה. בכל האסיפות שנערכו למען השניים רווחה הסברה, כי השקפותיהם האנרכיסטיות של הנאשמים הן שהביאו לעיוות הדין. ברם, דעת הקהל במסצ'וסטס דחתה התערבות זו, אפילו שבין החותמים על העצומה לשחרור השניים נכללו אלברט איינשטיין, תומאס מסריק נשיא צ'כוסלובקיה, והסופרים הצרפתים רומן רולאן ואנטול פרנס.

לנוכח ממצאי הוועדה ולנוכח דעת הקהל במסצ'וסטס שתמכה ברובה בהוצאת גזר דינם של הנאשמים אל הפועל, לא נותרה למושל כל ברירה אלא לאשרו מחדש ב-3 באוגוסט 1927. בהודעתו הכריז כי שוכנע מעבר לכל ספק באשמתם של שני האיטלקים לשעבר. ככל שקרב מועד ביצוע גזר הדין כך התרחבו ההפגנות ברחבי הערים ונעשו אלימות יותר. מושל מדינת מסצ'וסטס נאלץ לגייס את המשמר הלאומי ולהטיל משטר צבאי בבוסטון, כדי למנוע התלקחויות בין תומכי ואנצטי וסאקו לבין מתנגדיהם. ברחובות של בוסטון שררה אווירת מלחמה, ומאות הושמו בבתי המעצר לאחר שצרו על ביתו של המושל ואיימו על שלטונו.

כל ההפגנות, המחאות והעצומות לא פעלו את פעולתן. ב-23 באוגוסט 1927 אחר חצות צעדו ואנצטי וסאקו את צעדיהם האחרונים עלי אדמות, מתא הנידונים למוות אל הכסא החשמלי. חמישה ימים אחרי כן הובלו גופותיהם ברובע האיטלקי שבצפון בוסטון. כ-250 אלף איש נכחו במסע ההלוויה. הוויכוח בשאלה אם היה משפטם הוגן אם לאו נמשך ביתר שאת, והחשש שהיה עיוות דין הגביר את הדרישה לביטול עונש המוות. עד עצם היום הזה לא ברור אם אכן, לואנצטי וסאקו או לאחד מהם יש קשר לרצח, אולם משפטנים רבים סבורים שלנוכח הראיות הבלתי מוצקות ונטיית השופט להאשימם מלכתחילה, אין לראות במשפט זה כחוקי והיה צריך לפסול את פסק הדין.

מילות מפתח: סאקו, סקו, ואנצטי, ונצטי

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.