כשתרנגול הודו טועם מפירות עץ הדודו

20/06/2005 ב- 10:52 | פורסם בסיפורים אקולוגיים | סגור לתגובות על כשתרנגול הודו טועם מפירות עץ הדודו

עץ הדודו קרוי על שם העוף הנכחד, ובעצמו עמד להיעלם מן העולם. כשנתגלה בשנת 1973, נותרו רק שלושה עשר פרטים זקנים ממנו, אשר גילם עלה על שלוש מאות שנה. העצים הללו יצרו אמנם פירות וזרעים, אך הזרעים לא נבטו משום מה. אחד האקולוגים ביקש לחקור מדוע עצי הדודו שהיו נפוצים מאד ביערות מאוריציוס, עד לפני כמה מאות שנים, נכחדו כמעט לגמרי. תרנגולי הודו נתבקשו גם הם לסייע בידו.


אצל מרבית מיני הצמחים, מופצים הזרעים למרחק רב, כדי להפחית את התחרות בינם לבין עצמם ובינם לבין צמח האם. הרוח היא אחת הדרכים להפצה, ובמהלך האבולוציה הותאם אליה מבנה הזרעים. ישנם זרעים זעירים וקלי משקל כמו אצל הסחלבים שמוסעים הרחק כמו אבק ברוח. ישנם בעלי ציציות כמו זרעי הסביון, שפועלים לפי עקרון המצנח. ישנם זרעים משוחלפים דוגמת התלתן, שבנוי בצורת שלפוחית וכך גדל נפחו ביחס למשקלו, ומאפשר לרוח לשאת אותו ביתר קלות. ישנם מכונפים כמו אצל האדר, כך שתתאפשר נפילתם לאורך זמן ממושך, עד שיגיעו ארצה. לפעמים יחידת התפוצה היא הצמח עצמו כמו במקרה של עכובית הגלגל, אשר ניתקת מן האדמה ובעזרת הרוח מתגלגלת על פני המרחבים.

צמחים הגדלים סמוך למים יכולים להפיץ את זרעיהם באמצעות זרמי המים, כמו אגוז הקוקוס המותאם לציפה, הודות לדופן הפרי המלא אוויר. זרעים מסוימים מכוסים ברקמת שעם המאפשרת להם לצוף כמו אצל חבצלת החוף. ישנם צמחים בעלי מנגנון הפצה עצמי כמו ירוקת החמור, הזורק בלחץ את הזרעים לכל עבר עם התבשלות הפרי. נגיעה קלה ביותר בפרי מתיזה את המוהל עם הזרעים אף למרחק של שבעה מטרים. זרעי מקור החסידה מתנתקים מן הפרי הבשל כשהם יבשים ומסתלסלים. "המקור" שסופג לחות, מתיישר מחדש ומסתלסל כשהוא מתייבש, וכך, חוזר חלילה עד שהוא מתברג לתוך הקרקע.

הצמחים מפיצים את הזרעים גם באמצעות בעלי חיים. זרעים עטויי דרבנות נצמדים לחלקי גוף חיצוניים ומוסעים הרחק מצמח האם, עד אשר מסירות החיות מעליהן את הטרמפיסט הזר. זרעים גם נאספים על ידי נמלים ומכרסמים, ומועברים לתוך קיניהם, שם חלקם מצליחים לנבוט בתוך המחילות המוגנות. חלק מהזרעים נאכלים ביחד עם הפרי בתקווה שיופרשו ללא פגע, ויוכלו לנבוט היכן שהחיה הפרישה אותם. לא פעם מתעכלים מרבית הזרעים הנאכלים, ולצמח לא נותר אלא לשנות את השיטה כי אחרת לא ישרוד עוד. האבולוציה יכולה להביא לשינוי האסטרטגיה ולמנוע את הפצת הזרעים על ידי אכילת הפירות, בכך שיהפכו להיות רעילים כמו אצל הקיקיון. האבולוציה יכולה גם להביא לשינוי הטקטיקה כפי שקרה אצל עץ הדודו.

עץ הדודו (Sideroxylon grandiflorum) קרוי על שם העוף הנכחד, ובעצמו עמד להיעלם מן העולם. כשנתגלה באי מאוריציוס אשר באוקיינוס ההודי בשנת 1973, נותרו רק שלושה עשר פרטים זקנים ממנו, אשר לפי הערכת הבוטנאים, גילם עלה על שלוש מאות שנה. העצים הללו יצרו אמנם פירות וזרעים, אך הזרעים לא נבטו משום מה. החוקר סטנלי טמפל (Stanley Temple) ביקש לחקור מדוע עצי הדודו שהיו נפוצים מאד ביערות מאוריציוס, עד לפני כמה מאות שנים, נכחדו כמעט לגמרי.

כדי להשיב על השאלה היה על טמפל לשחזר את הרקע ההיסטורי של האי. בשנת 1601 גילו המתיישבים ההולנדים במאוריציוס את הדודו האפור (Raphus cucullatus). היה זה עוף שלא הצטיין בבינה יתרה, גדול במקצת מתרנגול הודו, גופו היה כבד, רגליו עבות וכנפיו קצרות, והוא לא היה מסוגל לעוף. עם נתונים קשים כאלה, אין פלא שהדודו נכחד עד מהרה בידי המתיישבים עצמם, ובידי חיות הבית שלהם, כמו כלבים וחתולים, אך בעיקר חזירים, שטרפו את הביצים ואת העופות הצעירים. לטמפל התברר שמאז שעוף זה נעלם מיערות מאוריציוס (1681), לא נבטו עוד זרעי עץ הדודו.

הדודו היה צמחוני ואכל בעיקר פירות וזרעים, ובהם כנראה גם את פירותיו של עץ הדודו. טמפל הניח שזרעי העץ יכלו לנבוט, רק לאחר שהיו נשחקים במערכת העיכול של העוף. בהיעדר הדודו על האי, לא יכול היה לצמוח דור חדש של עצים, ועץ הדודו כמעט שנכחד. את התלות שבין נביטת הזרעים לבין קיומו של העוף הסביר טמפל כך: לזרעי פרי הדודו יש קליפה פנימית עבה מאד, שככל הנראה התפתחה בתגובה לשחיקתם בזפק של הדודו. כאשר היה הדודו ניזון מן הפירות, היו קליפות הזרעים הקשות נשחקות בזפק, והזרעים השחוקים שהפריש, יכולים היו לתפוח ולנבוט.

כלומר, במקום לבחור באסטרטגיה שונה להפצת הזרעים, המשיך עץ הדודו להפיץ את זרעיו באמצעות בעלי חיים, אך עשה זאת  בטקטיקה אחרת: כדי להגן על העובר המצוי בזרע, התפתחה קליפת פרי נוקשה שלא אפשרה לזרעים לתפוח עוד ולנבוט בתנאים רגילים. הם יכלו לנבוט רק לאחר שנשחקה קליפת הפרי בדרך כלשהי, ובמקרה דנן, בזפקו של העוף. יתכן גם, שזרעי הפרי היו בעלי קליפה קשה מלכתחילה, אך לא קשה מדי, והדודו היה בולע את הזרעים כפי שעופות בולעים אבנים קטנות, כדי לשחוק את המזון המצוי בזפק. כתוצאה מן הברירה הטבעית, התפתחה קליפה עבה למדי עד כי העובר בזרע לא יכול היה לנבוט, אלא אם נשחקה הקליפה בזפקו של הדודו.

על מנת לבדוק הנחה זו האכיל טמפל תרנגול הודו בפירות העץ, ומצא כי מתוך שבעה-עשר פירות נהרסו שבעה בזפק. עשרה פירות הופרשו כשהם שחוקים, ומתוכם נבטו שלושה. מכאן הסיק כי אכן, שחיקת קליפת הפרי בזפק העוף היא המאפשרת את תפיחת הזרעים ונביטתם. לאחר שנתברר שגם תרנגולי הודו שוחקים את הזרעים בעכלם אותם, אפשר היה להציל את העץ מכליה.

השם דודו מקורו במילה הפורטוגזית "doudo" שפירושה שוטה. כך קראו לו הפורטוגלים כשגילו את האי בשנת 1505, משום שהיה איטי, ולא חשש מבני האדם ומחיות הבית שהביא עימו לאי. אולם, מסתבר שמי שהיה שוטה, היה דווקא האדם שהכחיד עופות מקסימים אלה מן העולם, ומלבד הכחדת העוף, הכחיד כמעט לגמרי גם את העץ הדודו הנהדר.

במהלך השנים החלו מטילים ספק בהשערתו של טמפל, אם כי ערעורים אלה סותרים זה את זה. הועלתה סברה כי אולי מין של צב שנכחד גם באותה תקופה, הוא האחראי לשחיקת הזרעים. הערכה חדשה גרסה כי העצים נעשו נדירים מאז הכנסת החזירים לאי, מכיוון שהללו זוללים את הזרעים ומכלים אותם. נימוק אחר הציע כי בירוא היערות, והתחרות אל מול מיני עצים חדשים שנשתלו באי, השפיעו על עץ הדודו לרעה.

חוקרים אחדים דגלו בגרסה שלפיה העצים שנמצאו לא היו כה עתיקים כפי שנקבע בתחילה, ואין לדעת את הגיל האמיתי, מפני שעץ הדודו אינו יוצר טבעות עץ בדומה לעצים באזור הממוזג. אחרים החזיקו בדעה כי מאז נכחד הדודו נבטו מאות עצי דודו, ואומדן כמותם בשלושה עשר שגויה מיסודה. לפי טענתם, את העצים הצעירים קשה לזהות מפני שהם חסרים את המאפיינים של עץ בוגר, ולכן משייכים אותם בטעות למינים קרובים. נטען גם שטמפל לא ערך ביקורת לניסוייו, בכך שכלל לא ניסה להנביט זרעים שלא עברו דרך מערכת העיכול של תרנגול ההודו. אף נאמר שטמפל התעלם מתצפיות של חוקרים קודמים, שהצליחו להנביט את הזרעים לא קושי בדרך הטבעית, היות שהקליפה הקשה המכסה את הזרע נפרדת ממנו זמן מה לאחר נפילתו על הקרקע.

הערה: השם המדעי הקודם של הדודו האפור היה Didus ineptus. השם המדעי הקודם של עץ הדודו היה Calvaria major. המילה Calvaria בלטינית פירושה גולגולת, ומשמעות נוספת באה לה מן המילה גולגלתה – אותה גבעה בירושלים העתיקה בה ישו נצלב. כל זאת לגבי מי שתהה אודות הקרבה בין המילה האנגלית Calvary לשם הסוג הקודם של העץ.

לקריאה נוספת:

Stanley Temple. 1977. Plant-animal mutualism: Coevolution with dodo leads to near extinction of plant. Science 197: 885-886

Abdool Wahab Owadally, Stanley Temple. 1979. The Dodo and the Tambalacoque Tree. Science 203: 1363-1364

Arthur Hill. 1941. The genus Calvaria, with an account of the stony endocarp and germination of the seed, and description of the new species. Annals of Botany 5: 587-606

R. E. Vaughan & P. O. Wiehe. 1941. Studies on the Vegetation of Mauritius: III. The Structure and Development of the Upland Climax Forest. Journal of Ecology 29, No. 1: 127-160

H.C. King. 1946. Interim Report on Indigenous Species in Mauritius. Port Luis, Mauritius: Government Printer.

Masauji Hachisuka. 1953. The Dodo and kindred birds.‎

N.R. Brouard. 1963. A history of woods and forests in Mauritius.

J.B. Iverson. 1987. Tortoises, not dodos, and the tambalacoque tree. Journal of Herpetology 21, No. 3: 229-230

M.C. Witmer & Anthony Cheke. 1991. The dodo and the tambalacoque tree: an obligate mutualism reconsidered. Oikos 61: 133-137

David Hershey. 2004. The widespread misconception that the tambalacoque absolutely required the dodo for its seeds to germinate. Plant Science Bulletin 50: 105-108

מילות מפתח: הכחדה, אקולוגיה, דודו, תרנגול הודו, עץ הדודו, זרע, זרעים, נביטה, מאוריציוס, הפצת זרעים

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.