פילוסופיה בגרוש: 159-165

23/02/2011 ב- 09:47 | פורסם בפילוסופיה בגרוש | סגור לתגובות על פילוסופיה בגרוש: 159-165

הלקט העשרים ואחד של דברים חשובים, חשובים פחות ובלתי חשובים, שאספתי במשך השנים:

159. בעת העתיקה רווחה האמונה כי על פי ניקור התרנגולות בגרעינים שהושמו לפניהן ניתן לנבא מאורעות עתידיים. פובליוס קלאודיוס פולכר שימש כמפקד הצי במהלך המלחמה הפונית הראשונה ורחש בוז רב כלפי אמונות תפלות. לקראת קרב דרפאנה, כשנודע לו כי התרנגולות מסרבות לאכול ולא ניתן לנחש מה תהיינה תוצאות העימות: ניצחון או תבוסה, ציווה מיד להשליכן הימה באומרו בלגלוג: "עתה תשתינה אם אינן מסוגלות לאכול, שמא מפריע הצמא להן ונזקקות להרטיב את גרונן". אחרי שטבעו התרנגולות פתח מיד במערכה ונחל מפלה מידי הקרתגנים. הוא נקרא לשוב לרומא רק משום שהתעלם מאות שמיים מבשר רע, כביכול. הסנאט ציווה עליו להתפטר ולמצוא לעצמו מחליף. מרוב לעג לאשמה שטפלו עליו, מינה לתפקיד הרם את מרקוס קלאודיוס גליקיה, עבד משוחרר ששירת כשליח בית הדין.

160. פובליוס קלודיוס פולכר, לא האדמירל, היה בן למשפחה רבת השפעה ברומא, ונודע בעיר כנואם דגול ואיש עז-פנים שפריצותו אינה יודעת גבול. אדם זה היה מאוהב בפומפיאה, אשת יוליוס קיסר, ואף היא לא מאסה בו. אבל חדריה נשמרו בקפידה ואברליה אמו של קיסר, השגיחה היטב על כלתה, עד שהתייחדותם היתה כמעט בלתי אפשרית. אולם, יש לרומים את האלה הטובה (בונה דאה) אשר מדי שנה בעת לילה חגגו הנשים האריסטוקרטיות לבדן את חגה בביתו של אחד המגיסטרטים הבכירים. בשעת קידוש החג נאסר על כל הגברים לשהות באותו מעמד או להימצא בקרבת מקום. אך כדבר הזה לא הרתיע את המאהב. בשעה שפומפיאה ערכה את הטקס בביתה על פי כלליו הסודיים התחפש קלודיוס לעלמה, ומשרתת ששיתפה עימו פעולה הכניסה אותו פנימה והלכה להודיע לפומפיאה על האורח שהגיע במפתיע. קלודיוס המשועמם התקשה להמתין בפינת סתר, והחל משוטט בבית המרווח בחסות החשכה. אבל אז נתקלה בו המשרתת של אברליה, והוא גילה את קולו בלי משים, וכך נחשף והועמד למשפט בגין חילול הקודש. אחר כך נהרג בעת קטטה עם יריביו שנמלטו לאחר מעשה. כיד המקרה בלבד, גופתו נמצאה ליד מקדש האלה הטובה.

161. ב-27 באוגוסט 1896, בשעה 09:02, נפתחה המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה. הצי הבריטי התקיף את זנזיבר בגלל מחלוקת שלטונית באי. לאחר מות חמד בין תוו'יאני, סולטן זנזיבר, הכריז אחיינו חאלד בן ברע'ש על עצמו סולטן, ובריטניה התנגדה לשלטונו. במהלך הקרב השמידו הבריטים את ארמון הסולטן, את כל ספינותיו ואת המגדלור היחיד שהיה שם. ההכרעה הושגה כעבור 38 דקות בלבד, כאשר חאלד נמלט מן הארמון הבוער.

162. כשנסתיימה מלחמת העולם השנייה, הוחלט בהולנד להעמיד לדין את אזרחי המדינה ששיתפו פעולה עם הכיבוש הגרמני. אחד העצורים היה הצייר האן ואן מיחרן, שנחשד כי מכר את ציורו של יאן ורמר 'ישו והנואפת' לפושע הנאצי הרמן גרינג. כנגד האשמה חמורה כזאת, טען ואן מיחרן למרבה הפליאה כי היצירה היתה זיוף פרי ידו. משלא האמינו לו, הוסיף ואמר כי 'ישו באמאוס' אינו ציור מקורי של ורמר. כששאלו אותו כיצד הוא יודע זאת, הסביר כי הוא בעצמו צייר אותו. אחר כך הודה בזיופים נוספים, ולולא המשפט שנערך לו, אפשר כי אלה לעולם לא היו נחשפים. ואן מיחרן עצמו גרס כי הוא גיבור לאומי, מפני שתמורת הציור שמסר לגרינג קיבל כמאתיים ציורים הולנדיים אמיתיים.

163. בימי הביניים האמינו הבריות כי כינים הן סמל לבריאות טובה. מסקנה משונה זו אוששה פעם אחר פעם מפני שאי אפשר היה למצוא אותן על אנשים שסבלו מחום גבוה או שמתו אך מכבר ממחלות קשות. לפיכך סברו כי המחלות עצמן, שמובילות לתמותה, נגרמות בגלל נטישת הכינים הפתאומית את הגוף. אם יוכלו לדעת מהי הסיבה לעזיבה המונית שכזאת, ידעו ודאי כיצד למנוע מגפות, הסבירו המשכילים. למעשה, מוצצות הדם הללו רגישות ביותר לשינויים בחום הגוף כדי שתוכלנה למצוא להן פונדקאי אחר בחופזה אחרי שהקודם כבר לא יספק להן את הארוחה הבאה. מי שגוסס מחום גבוה מאד עתיד למות והכינים ידעו זאת ראשונות.

164. היחידה המשמשת לשקילת אבני חן קרויה קראט, והיא שווה מאתיים מיליגרם. מקור השם במילה היוונית קרטיון (עץ חרוב). על מנת לשקול את האבנים היקרות נזקקו הסוחרים הקדומים ליחידת משקל קטנה מאד ומדויקת ביותר. חרצני פרי החרוב נחשבו שקולים זה לזה, ולכן שימשו כמידת משקל אוניברסלית. גם בתקופת המקרא מידת משקלם, גרה, היא הקטנה ביותר שהיתה נהוגה. בדיקה במאזניים מדויקים גילתה כי חרצני חרוב באורך זהה, שוקלים כמעט אותו הדבר, בדרך כלל 150-250 מיליגרם על פי גודלם.

165. כאשר הולכת וקרבה סופה נוטשות כל הדבורים את הפרחים ומתעופפות מיד אל הכוורת. ישנם איכרים שמשתמשים עד ימינו בהתנהגות זו של הדבורים כברומטר לחיזוי מזג האוויר.