תורת המידות על פי משפחת בורג'ה

08/02/2009 בשעה 15:26 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות
תגים: , ,

ראשית הרנסאנס, התקופה בה החלה לפרוח מחדש האמנות באיטליה, היתה האפלה ביותר בתולדות הכנסייה הרומית. בשנים ההן שלטה ברומא משפחת בורג'ה, שבראשה עמד האפיפיור אלכסנדר השישי. לא היה זה נוצרי קדוש. רחוק מכך, הוא היה אחד הפושעים המנוולים ביותר בדברי הימים, איש שמעשיות מזוויעות נקשרו בשמו, ואשר התמזגו במרוצת הזמן עם העובדות ההיסטוריות. אולם כשמפרידים את הבדיה מן האמת, מתגלה מציאות מחרידה עוד יותר משסופרה בכל שלל האגדות אודותיו.


לא רבים יודעים כי משפחת בורג'ה הנודעת לשמצה, שפשעיה האפלים בימי תחייתה של רומא לא החווירו עד ימינו, איננה איטלקית במוצאה. במאה ה-13 עזבו אבירי בורחה (Borgia) את מבצרם על גדות הנווארה ויצאו לגרש את הכופרים מוולנסיה. לאחר שתמה מלחמתם תקעו יתד בעיירה חאטיבה (Xàtiva) הסמוכה, ושקעו בפעילות מקומית במסגרת הכנסייה. אפשר שקיומם היה נשכח לגמרי, אלמלא תאוות הכיבושים שייסרה כל כך את הספרדים.

בשנת 1442 כבש אלפונסו ה-5, מלך אראגון, את ממלכת נאפולי. השתלטותו על הממלכה האיטלקית נשאה עימה תמורה פוליטית, ועלה בידי המנצח לקדם את אלונסו דה בורחה, מזכיר המלכות וההגמון של ולנסיה, לדרגה של חשמן. בשנת 1455, לאחר שנסתלק האפיפיור ניקולאס ה-5, נבחר אלונסו הישיש להחליפו. מינויו היה בלתי צפוי לחלוטין. קליכסטוס ה-3, כפי שנקרא בכהונתו, לא היה אלא מועמד של פשרה. הפלגים היריבים הצביעו עבורו בתקווה שיפרוש מן העולם במהרה, ובינתיים תיושב ביניהם המחלוקת. ממעלת הקדושה הרמה, שממנה אין להידרדר, בקעה השושלת הכי מושחתת בתולדות ארץ המגף. בפי ההיסטוריונים מכונה עידן בורג'ה כהתנוונות המפוארת ביותר בדברי ימי הכנסייה.

קליכסטוס בן ה-77 ישב על כס האפיפיור רק שלוש שנים, אך די היה בהן כדי למנות את כל מקורביו למשרות בכירות בחצר הוותיקן, ולהקנות לבני משפחתו מעמד מבוסס בחוגי הכנסייה. בין המינויים החדשים למשרות ההגמון נכלל גם אחיינו רודריק לנסול, שעקר לאיטליה בעקבות לימודיו, ושינה את שמו לרודריגו בורג'ה. בהשפעת דודו הוסמך אחר כך לחשמן, קודם שמלאו לו 27 שנים, ובתפקיד זה קנה לו ניסיון מרובה בהנהלת ענייניה של הכנסייה, ואף צבר הון עתק ברבות השנים. כך החלה דרכו התכליתית של האיש שהטביע את שמו היטב בספר האורחים של שער הגיהינום, אותו לא יצא עוד מעולם.

היושב במרומים עינו פקוחה תמיד

רודריגו בורג'ה היה אדם רב-צדדי, ואישיותו החידתית טרם פוענחה במלואה. החשמן התקיף ומלא האון, שהטיף במרץ נגד חיי הוללות וגינה בחריפות את הסרים מדרך הישר, לא בחל בעצמו בהוויית החיים הבטלים, ועד מהרה נשתקע כולו בשגרת החטאים והנאות הבשרים. מלכתחילה גמר בליבו להפר את נדרי הנזירים, ולא נמנע כלל ממעשי ניאוף. בעודו מזהיר את קהל מאמיניו למען לא ינטשו את אמות המוסר, ולבל ירחיקו מן הגאולה הצפויה להם בעולם הבא, מצא כמעט תמיד שהשעה כשרה לנאפופים, ובתום דרשתו היה נכנע ליצריו ומזמן אליו לתא צדדי את אחת המתפללות.

יותר מכול בחר לבצע את זממו ברעיות נאמנות ובנשים שכבודן טרם הוכתם, עד ההיכרות עימו. הידועה שבהן היתה בת אצילים, ואנוצה די קאטאני, ששימשה כפילגשו שנים ארוכות, אף שהיתה נשואה באושר כל אותם הימים. השמועות מספרות כי היתה זו האם החיננית, שכה התעייפה מביקוריו התכופים של החשמן ואף התעברה ממנו פעם אחת, עד שלבסוף הציעה לו את בתה. עוד מלחשים כי רודריגו התרשם לטובה מאדיקותה של ואנוצה, בשעה שערך לה בדיקה מסוימת בנוכחות אימה, וכי צווחותיה נשמעו היטב בכל הבתים סביב.

תוצאות ההשתדכות לגבירה החסודה מבית קאטאני התחוורו במהרה. החשמן הנמרץ מילא באופן כה קפדני את מקומו של בעלה, עד שנולדו לו ממנה ארבעה צאצאים: חואן, צ'זארה, לוקרציה וג'ופרה. הרינונים על מעלליו של החשמן בחדר המיטות של ואנוצה הלכו וגברו, וכשנקרתה ההזדמנות לרודריגו ההדור, הוציא את ילדיהם מביתה בפיאצה פיצו די מרלו, והעבירם לדירת דודניתו, האלמנה אדריאנה דה מילה, כדי שתגדלם. לזכותו ייאמר שלא התכחש להם מעולם, המשיך לפרנסם, ולאחר מכן הודה באבהותו ואף התגאה בכך. ואם כי ידעה ואנוצה מראש כי לא יינתן לה להשפיע על חייהם, די היה לה בביטויה של אהבתו אליה, ושראה בילדיה בלבד את יורשיו החוקיים, למרות הזאטוטים הרבים שילדו לו נשים אחרות.

כיום אין לדעת את מספרם הכולל של יוצאי חלציו. שמות רובם נותרו אלמונים ולא נשתמרו ברשומות. מניין הפתיות ששידל והדיח בימות חייו היה כה עצום, עד כי זהותן נעלמה לתוך הלא נודע, והן הפכו נושא להשערות שונות ומשונות במהלך ההיסטוריה כולה. לאורך דורות רבים ייחסו עצמן משפחות שלמות לאותו איש קדוש, עד שמעטה הבושה כיסה עליהן, וכך פרחו מדברי הימים.

בשלהי יולי 1492, עת גסס האפיפיור אינוקנטיוס ה-8, נראו פרדות עמוסות אבני חן יוצאות כל לילה מאחד הבתים ברומא תחת משמר מזוין. ימים אחדים אחר כך, ב-11 באוגוסט, הכריזו פעמוני הכנסיות בכיכר פטרוס הקדוש כי רודריגו בורג'ה בן ה-61 הוא האפיפיור החדש. בשנה שבה ספן איטלקי העניק לספרד יבשת חדשה, העניקה ספרד לאיטליה אפיפיור חדש, שנטל לעצמו את השם אלכסנדר ה-6.

על הכתרתו המפוארת ב-26 באוגוסט, מדווחים בני דורו, כי איש לפניו לא זכה מעודו לכמותה. אין לדעת אם היה המוכשר מכל המועמדים. על כל פנים, הוא נבחר לתפקידו הרם רק לאחר שהחליק שלמונים כבדים לכיסיהם של חברי מועצת החשמנים. האם היתה מקוריות בשיטתו? גם מתחרהו העיקרי, החשמן ג'וליאנו דלה רוברה, אחיינו של אפיפיור מנוח, לא טמן ידו בצלחת, אך בגלל קמצנותו סירב להיפרד ממזומנים רבים כל כך. את יריבם האחר, החשמן אסקניו ספורצה, אחיו של עוצר מילאנו, סילקו שניהם מן המרוץ לאחר שריפדוהו במטבעות זהב לרוב.

לא בוכים על חלב שלא נשפך

בעת ההיא שימשה את אלכסנדר יפהפייה בשם ג'וליה פארנזה, מבלי שחלילה זנח את מחויבותו כלפי שאר פילגשיו. כשם שהיתה עוצרת נשימה כך היתה חסרת מעצורים, ואחיה שהיה מודע לתכונותיה הביאה לרומא, כדי שתסלול את דרכו במעלה דרגות הכמורה, ואליה התוודע החשמן רודריגו במהרה. אף ג'וליה בת ה-21 היתה אשת איש, אך עובדה זו לא היוותה מכשול עבור איש הדת הסורר. ג'וליה היתה כלתה של אדריאנה דה מילה, והתגוררה עימה ועם ילדיו. בעלה בן ה-19, אורסינו אורסיני (Orsini), נצר לאחת המשפחות החשובות ברומא, נישא לה בברכת רודריגו ונשלח זה מזמן לאחת מאחוזותיו כדי להרחיקו מג'וליה, וכך נשאר חדרה ללא פיקוח.

במאה ה-15 נהגו באיטליה לפאר את הכנסיות בציורי אמנים. מרבית הציורים הנפלאים נשתמרו עד ימינו. בחלקן מופיעה האם הקדושה לנצרות, הלא היא מריה הבתולה. גם האפיפיור החדש חפץ כי דמותה תצוץ מכל עבר בבתי התפילה. ברי היה לכולם כי התמונה הראשונה שהזמין מוכרחה שתהיה יצירת מופת. לשם כך, האפיפיור, הוא ולא אחר, יצא לתור אחר העלמה שתגלם ביופייה את מריה. לאחר גישושים בקרב נזירות תמימות למראה, הוא הגיע למסקנה העגומה כי בכל איטליה לא נותרה עוד נערה אחת טהורה.

לאחר שכמעט נואש מחיפושיו צצה במוחו של האפיפיור הארה מדהימה: מדוע שלא יבחר בג'וליה היפה והצעירה לשמש כדגם של הבתולה הקדושה. אומנם פניה הביעו תאווה בלתי פוסקת, וקשה היה לשכנעה להישאר זמן רב כשכסות בגדים עליה, אבל אלכסנדר כך פסק, ולה לא נותרה עוד ברירה. לבסוף נמצא ביניהם פיתרון מוסכם, השליח הזעיק את הצייר, והחלה העבודה.

בציור המקורי שבו מריה מניקה את תינוקה בהיחבא, נראה גם ראשו של האפיפיור גוחן עליה בהערצה. כיום לא רואים עוד את פרצופו. אלה שבאו אחריו דאגו להסירו משם, אך האם הקדושה בדמותה של הזנונית השופעת נותרה על כנה. לכבודה סגדו ובפניה שפכו את ליבם כל אלה שהזדמנו לחדר בו תלויה היתה התמונה. ג'וליה אף היא נהגה לסור לשם חבושה ברדס, ובאחת הפעמים, כשהיא דשנה מחלב, לא התאפקה והתמסרה לאחד האורחים, אדם ירא שמיים וחשוך ילדים. על פי הידוע, היתה זו הפעם הבודדת בכל דפי ההיסטוריה, שתפילה דתית כלשהי נשאה פרי! על כך יש להוסיף את הנסיבות הנדירות: התממשותה היתה מיידית, ועוד הסתייעה על ידי המדונה הקדושה בכבודה ובעצמה. לימים כינוה דווקא "כלת ישו" – על שום רוח הקודש שניפחה את בטנה.

צרות עין – צרת רבים ללא נחמה

עלייתו של אלכסנדר לכס האפיפיורות, הביאה למפנה חמור בחייה של לוקרציה בורג'ה. באותם ימים היתה מאורסת במצוות אביה לרוזן גספרו די פרוצ'ידה, אותו לא פגשה מעודה. אולם אלכסנדר חיש ביטל את אירוסיה לאותו ברנש, כי בליבו החליט למצוא לה שידוך מועיל יותר מבחינה פוליטית. איטליה של תקופת הרנסאנס לא היתה מדינה מאוחדת, אלא קונפדרציה רופפת של ערי-מדינה יריבות. עתה, משהפך לאפיפיור, קיווה אלכסנדר לחזק את הכנסייה על ידי הכפפת הערים הללו לשליטתו. נשואי בתו הפכו כלי שרת רב עוצמה למימוש שאיפות אלה. גם את ארוסה הקודם, דון כרוביניו דה צנטלס, לא הכירה. היה זה עוד אחת מדמויות הצללים שאביה היה מזמינן כרצונו, ומשלחן אחרי חודשים מעטים על פי גחמותיו. כעת הגיע תורו של ג'ובאני ספורצה, דוכס פזארו ואחיינו של עוצר מילאנו.

לודוביקו ספורצה (Sforza) תפס את השלטון במילאנו לאחר הירצחו של הדוכס גאליאצו מאריה. את אחיינו השכול, ג'אן גאליאצו, שהוכתר כדוכס מילאנו, הושיב במעצר במצודת פאדובה, על סמך טענת רופאיו כי אינו ראוי למשול במצבו הגופני. ואולם את שחסר היה לג'אן סיפקה לו אשתו במרץ, איזבלה האראגונית, נכדתו של המלך פראנטה מנאפולי. עיניה ראו וכלו כיצד זכויותיה נגזלות ממנה על ידי דודניתה, ביאטריצ'ה ד'אסטה, אשת לודוביקו ובתו של ארקולה ה-1 דוכס פרארה. קנאתה נעשתה חולנית והביאה אותה לכדי טירוף כמעט. גם כשהוברר לה לאשורה מצבו של בעלה, לא חדלה לבצע כל תחבולה אפשרית כדי לנשל את ביאטריצ'ה ולמנוע ממנה כל פריבילגיה.

בייאושה כי מר פנתה איזבלה שוב ושוב אל סבה, המלך פראנטה (Ferrante), והלה יצא לבסוף להגנתה, יותר בשל עסקי מדינה מאשר בגלל אחוות משפחה. מה שחוללה פנייתה הנטרנית לא ניתן כמעט לשיעור, כי את נזקיה בלתי אפשרי לאמוד. תוצאותיה הקשות בכל זאת ברורות: היא הביאה על איטליה פלישות אחר פלישות של אויביה במשך שבעים שנה, אשר במהלכן הוחרבה כלכלתה המשגשגת, הצטמצמה ריבונותה, ונדחו כליל התנאים לאחדותה בארבע מאות שנה.

ירושתו החוקית של ג'אן גאליאצו שימשה רק אמתלה, וההתנצחות בין מלך נאפולי ועוצר מילאנו היתה, לאמיתו של דבר, נטושה על שלטון האראגונים בדרומה של אירופה. פראנטה, בנו של אלפונסו ה-5, ידע כי נאפולי היא הגדולה שבממלכות איטליה, אך מורת הרוח מבפנים ואימת ההתערבות מבחוץ, כרסמוה אט אט. המרידה האחרונה של חסידי בית אנז'ו הצרפתי, ששלטו בנאפולי עד שאביו סילקם, אומנם דוכאה ביד קשה, אך גולים שנמנו על תומכי השושלת האנז'ווינית (Anjou), צבאו בשנים האחרונות על חצרו של שארל ה-8, והסיתוהו לממש את זכותה של צרפת על נאפולי. בחששו מפני כוונות הצרפתים, יצא פראנטה להתכתש עם מילאנו. הוא האמין כי עלייתם לשלטון של ג'אן גאליאצו ואשתו האראגונית, תהפוך את מילאנו למבצרה הצפוני של נאפולי.

פראנטה הגיב באיומים כה עזים, עד שלודוביקו השתכנע כי מעמדו כעוצר, שעליו לא עלה בדעתו לוותר, יהיה בטוח יותר אם מלך נאפולי יודח משלטונו. על כן שיגר משלחת אל שארל ה-8, אשר למראית עין נועדה לברך את המלך הצרפתי לכבוד נישואיו, אך גם נתנה בידו איגרת אישית, מאת ג'אן גאליאצו כביכול, שלא ידע על כך מאומה, לפיה מבטיח הוא להוד מלכותו, כי אם בבוא היום צרפת תזדקק לבעלי ברית באיטליה, יהא דוכס מילאנו מוכן ומזומן לחוש לעזרתו בכל האמצעים שברשותו. שארל ה-8 הבין היטב את הרמז.

בהזמנת הפלישה הצרפתית, לודוביקו נטל על עצמו סיכון רציני, כיוון שביום מן הימים עלול הדוכס מאורליאן, דודנו של המלך שארל, לקום ולתבוע לעצמו את דוכסות מילאנו, בזכות סבתו ואלנטינה ויסקונטי (Visconti), שמשפחתה שלטה בעיר ובסביבותיה עד שנת 1447. אולם לודוביקו ההרפתקן מטבעו החליט להסתכן, אולי משום שלא שיווה בנפשו כי את אחריתו המרה יעשה במעצר צרפתי, עד שישיב את נשמתו לבורא, כפי שאכן קרה.

שפחתה של נזירה ולנסיאנית

לכאורה אלכסנדר לא צריך היה להתלבט במי מן הצדדים לתמוך. האראגונים הם שאפשרו את דריסת רגלם של בני בורג'ה באיטליה, ועתה הגיעה העת לפרוע את חובתם כלפיהם. אלא שאלכסנדר היה תאב נקם. האפיפיור הקודם, אינוקנטיוס ה-8, העניק לבנו כמעשה של חסד משפחתי וחסר בושה, את המצודות של צ'רווטרי (Cerveteri) ואנגואילארה (Anguillara), למרות שהיו רכושה של הכנסייה, ולא חלק מנכסיו הפרטיים. עוד בטרם הספיק אינוקנטיוס לעצום את עיניו לנצח, הזדרז הבן ומכר אותן, לפני שתינתן לאפיפיור הנכנס שהות למחות על הגזל.

שתי המצודות שחולשות על הדרך הראשית שבין רומא לצ'יביטה וקיה, הועברו לידיו של וירג'יניו אורסיני, מפקד כוחות נאפולי, אף כי היו נקודות אסטרטגיות בעלות חשיבות עליונה. אומנם וירג'יניו אורסיני היה גיסה של אדריאנה דה מילה, אך למשפחתו היתה יריבות ארוכת שנים עם הכנסייה. זאת ועוד, 40 אלף הדוקאטים ששולמו תמורת המצודות על ידי נאפולי הגיעו מקופת הכנסייה. על ביזה נפשעת זו לא יכול היה אלכסנדר למחול, ומחמת רוגזו על מעשיו של מלך נאפולי, ניאות לקבל את ג'ובאני ספורצה לחיק משפחתו.

בעיניו של אלכסנדר לא היה חתנו איש בשר ודם כלל ועיקר. נישואיו לבתו היו תחבולה אסטרטגית בלבד. כל אימת ששתי המצודות הוחזקו בידי נאפולי, לא היתה לו ברירה אלא לכרות ברית עם משפחת ספורצה. כך קיווה אלכסנדר להבטיח את רומא מצפון. בדרך מפותלת זו מצאה עצמה לוקרציה בורג'ה, בת 13 בלבד, נישאת לזר מוחלט, שגילו כפליים משלה.

טקס החתונה נערך ב-12 ביוני 1493 ברוב רושם והדר, ונתפרסם כ"ליל התופינים" על שם הסצנה הזכורה ממנו. האפיפיור המבוסם הסיר מעליו כל אות של התאפקות, ובצהול ליבו נטל גביעי כסף מלאי תופינים, הוציאם אחד-אחד והשליכם היישר אל אורחותיו, לתוך מחשופיהן העמוקים. כשנסתיימה ההילולה ליווה אלכסנדר את הזוג הצעיר לחדר הכלולות, כמנהג אותם ימים, כדי לוודא את מימוש הנישואין. לימים סיפר ג'ובאני כי השתאה מבקיאותה המפתיעה של כלתו באותו לילה נהדר.

הידיעה על הברית בין ספורצה ובורג'ה הכתה את פראנטה בתדהמה. מלא אכזבה כתב אל דודנו, פרננדו ה-2 מלך ספרד, ושאלו מהו עוונו הגדול, אם אפילו בן ארצם האפיפיור, מייסרו כל כך. מחאותיו של פראנטה נפלו על אוזניים קשובות, שכן גם אם לא רחש המלך פרננדו חיבה יתרה לדודנו בנאפולי, היה לו עניין מיוחד למנוע את התפשטותה של צרפת לדרום איטליה, שם עלולה היתה לאיים על עורק החיים שבין סיציליה ונמלי ספרד. הלחץ הכבד מבית הניב פירות. כחודשיים אחרי חתונתה של לוקרציה נחתמה ברית מדינית נוספת. ג'ופרה בורג'ה בן ב-11 נשלח לנאפולי במצוות אלכסנדר, להינשא עם סאנצ'ה האראגונית בת ה-16, נכדתו של המלך פראנטה.

ובעוד לוקרציה מצויה עם בעלה, ג'ופרה נמצא בחסות אשתו, וצ'זארה עסוק עם אדמונית מפירנצה בשם פיאמטה, הנה נתברר לחואן כי ננטש לגמרי על ידי שני אחיו ואחותו, ונזקק להפיג את שעמומו על ידי מעשה. בחסות הלילה ובתחפושת של שמשי כנסייה, הכניס לארמון האפיפיור נזירה ולנסיאנית ושפחה מאורית שהיתה אהובתה, ושיתף בחסדיהן את אביו. אותה אמה מאורית, בעלת חמוקיים נאים במיוחד, התקשתה לשמור אמונים לאדוניתה, ומרוב שחשקה בג'וליה פארנזה נפלה למשכב מחמת הכמיהה העזה, ולא נמצא לה מרפא עד שאהובת האפיפיור נקראה לכבות את תשוקתה, ומיד קמה על רגליה. לא ברור מה נתחולל שם בחדר ההוא. ידוע רק כי בערבו של יום סתווי חטפה הנזירה את שפחתה ונמלטה בלא להשאיר עקבות.

נאפוליטניות לוהטות בצל הר הגעש

בהיות ארצו מבורכת בשלום ובשגשוג, יכול היה שארל להתיר לעצמו חלומות על כיבושי חוץ, והוא כיוון את שאיפותיו אל נאפולי, אותה ממלכה מופלאה, שכבר מלאו חמישים שנה מאז משלו בה דוכסים מבית אנז'ו, בצלו המוארך של הווזוב. למרות שיועציו התרו בו להניח להר הגעש ולא למהר לשם, תבע בשם צרפת את זכותו לכס המלכות של נאפולי, בשם סבתו מארי מאנז'ו.

ב-3 בספטמבר 1494 חצה צבא צרפתי בן 60 אלף חיילים את הרי האלפים, כשהוא נושא עימו את זרעי הפורענות. לאחר שהתקבל בתשואות במילאנו, ביקר שארל ה-8 אצל ג'אן גאליאצו במצודת פאדובה, והודה לו על עזרתו, מבלי שהדוכס המסכן הבין על מה הוא סח. ללודוביקו לא נעמה אהדה שכזאת כלפי אחיינו, וגם חשש כי תיחשף תרמיתו בדבר המכתב המזויף. וכך, כשבקושי הספיק המלך הצרפתי לעזוב את העיר, וכבר השיגה אותו הידיעה כי ג'אן נתקף על ידי "קדחת" פתאומית ומת.

האפיפיור מצוי היה בין המצרים. שתי בנות הברית שלו היו במסלול התנגשות זו עם זו. ואז נודע לו כי  וירג'יניו אורסיני, מפקד כוחות נאפולי ערק לשורות המילאנזים, ופקד על קציניו למסור את המצודות של צ'רווטרי ואנגואילארה לידי הצרפתים. בהגיע אליו החדשה קרא אלכסנדר בקול של בוז: כלי הנשק היחידים הנחוצים לפולשים כדי לכבוש את איטליה, הם חתיכות גיר לשם סימון הבתים שנמסרים לידיהם אחד אחר אחד. אלכסנדר כבר לא נזקק לפסוח על שני הסעיפים. בליבו תמך בנאפולי.

עריקת אורסיני חשפה את הדרך לרומא, והצבא הצרפתי, שציפה בחרדה לקרבות בלימה, התקדם אל העיר בלא כל התנגדות, ומבלי שהאפיפיור, שהסתגר באותה עת במצודת סנט אנג'לו, יוכל לעשות דבר. וכך, ביומה הראשון של שנת 1495, ערך מלך צרפת את כניסת הניצחון אל העיר, במצעד שנמשך לא פחות משש שעות.

לאור לפידים חזו תושבי רומא הנדהמים, כיצד גודשים את הרחובות טורים ארוכים של חיילי רגלים, ואחריהם מגיעים גדודי פרשים, שורות צפופות של קשתים וקלעים, שיירות של שכירי חרב חמושים בכידונים וחניתות, מאות אבירים נושאי אלות ברזל, ואת כולם מלווה המופע המאיים של עשרות תותחי ברונזה, שגלגליהם הרטיטו ברעם אדיר את הדרכים המרוצפות. ובסופה של התהלוכה המפוארת, מוקף בשומרי ראש עצומי מידות, בצבץ מלך ננסי עד לגיחוך, הכורע תחת עומס שריונו. היה זה חיזיון דוחה כל כך עבור האיטלקים שוחרי היופי, עד שהפכו פניהם בסלידה ושבו לבתיהם.

האפיפיור היה אסיר במבצרו. אולי חשש אותה שעה כי יודח באשמת מתן הטבות לקרובי משפחה וסחר-מכר במינויים לכהונות דתיות. לשארל לא היו יומרות מעין אלה. הוא דרש בתוקף מעבר חופשי דרך השטחים הכפופים לכס הקדוש, וכמה בני ערובה להבטחת ההסדר, בהם צ'זארה בורג'ה. במשך שבועיים הצליח אלכסנדר להתחמק מן התביעות הנוקבות, עד שפליטת פגז "אקראית" מתותח צרפתי, גרמה לסדקים בקירות מצודתו. למחרת ניעורה איטליה כולה לידיעה כי הוד קדושתו האפיפיור, והוד מעלתו מלך צרפת, באו לידי הסכם.

הצבא הצרפתי יצא את רומא ב-28 בינואר 1495 והמשיך בדרכו לנאפולי מבלי שנתקל בקשיים מיוחדים. עבור החיילים הצרפתים לא היה דבר מלבב יותר, מאשר ללעוג למראה שבעה-עשר הקרונות שנשאו את חפציו של צ'זארה. ואולם הם חדלו מלעגם כבר בלילה השני. בטרם שחר הוער המלך הצרפתי ונתבשר כי צ'זארה נעלם. בלבוש של רוכב פרדות ברח מן המחנה, חצה ברגל את העיר בה חנה הצבא, ושם את פעמיו אל פונדק קטן מחוץ לחומות, שם חיכה לו משרת עם סוס. בלילה שלאחר מכן היה שוב ברומא, מסתתר בעצת אביו למען יוכל לטעון כי איננו יודע דבר על הימלטותו.

צחוקם של האזרחים הדהד בכל איטליה. עתה הבין שארל כי האפיפיור רימהו, וכי כל פרט בבריחת בנו תוכנן בקפדנות מירבית. ההתמרמרות הגיעה לשיאה כשנפרצו שבעה-עשר הקרונות, ונתברר כי דבר אין בהם. כל המחאות לא הועילו. כשהטיח המלך הצרפתי בפני האפיפיור את דבר הפרת החוזה, ואיים בפעולות תגמול במידה שלא יושב אליו בן הערובה, השיב אלכסנדר כי אין לו כל מושג היכן נמצא הבן האובד.

כשהצבא הצרפתי נכנס לתוך ממלכת נאפולי, ג'ופרה וסאנצ'ה כבר שהו במקום מבטחים. לא לזמן רב העסיקו בני בורג'ה את המלך הצרפתי. מטרידה הרבה יותר היתה השפעת המוסר האיטלקי הרופף על לוחמיו. הנאפוליטניות שנשארו לבדן לקדם את הכובשים הצרפתיים, לאחר שהגברים נמלטו להרים, גילו במהרה את קסמיהם של הפולשים החסונים, שהסיטו את חובותיהם הצבאיות למשימות כיבוש חדשות, פולשניות יותר. ובעיר שבה השתוללו כל מחלות המזרח, התפורר אט אט הצבא המעולה ביותר באירופה, ובחודש מאי בשנה ההיא, יצאו חייליו את איטליה, מבולבלים ומוכי תימהון, בדרכם הארוכה חזרה לצרפת.

וירג'יניו אורסיני נרצח בשל בגידתו, אך האפיפיור בחר לא להסתפק בראשו, ושלח מליציה חמושה כדי להשיב את הטירות לידיו. אם קיווה אלכסנדר לאחד את איטליה תחת מרותה של הכנסייה דרך בריתות נישואין בלבד, באה המלחמה והכתה על פניו. כל עוד יוסיפו השליטים הפזיזים להחזיק את חייליהם כחרב להשכיר, תהיה תקוותו חסרת תוחלת. גם לא מתקבל על הדעת שהוד קדושתו ייהפך לאסיר בגלל בגידתו של אורסיני זה או אחר. הוא החליט להכפיף בכוח הזרוע את הממלכות והנסיכויות של איטליה למרות שלטונו, ונתן הוראה להקים צבא.

מהומות שניתן לדכא בזרזוף של סירופ מתוק

מאורעות התקופה רבצו על סאנצ'ה האראגונית בכל כובדם. סבה המלך מת לפתע, וכמה ימים לאחר שאביה עלה לשלטון, היא מצאה עצמה בכפיפה אחת עם ילד שבכה בליל כלולותיו. אחר כך נאלצה לחפש לה מקלט בהגיע הצרפתים, לא לפני שאביה איבד את שפיותו ומונה לו מחליף. בבדידות גלותה, הנסיכה שנראתה כאילו נולדה מופקרת, החלה גם להצדיק את מראה חזותה. חיש מהר הגיעו הידיעות על סטיותיה גם לחצר האפיפיור. סופר כי כלתו מקבלת ללא הרף עבדים במיטת משכבה, ומחוץ לחדרה משעשעות בינתיים שפחותיה היפות את חסרי הסבלנות הממתינים בתור. ג'ופרה וסאנצ'ה נקראו לשוב אל רומא בבהילות.

מה המריץ את האפיפיור לזמן אליו את הזוג הצעיר בדחיפות שכזו? ודאי שענייני מוסריותה הירודה. סאנצ'ה שהתברכה בגוף שחום כולו, גם במערומיו, חוננה גם בקלסתר שסנוור את כל רואיו. עיניה התכולות אטומות היו כצבעו של הים בהשתולל בו סופה, ועל שפתיה הפשוקות נאמר בחן כי הסתירו כליל את פניה משום בשלותן. הוד קדושתו אבה לראות יצור חמוד זה מדי יום במו עיניו, וליהנות מחברתה ככל האפשר.

האב הקדוש נאלץ להזדיין בסבלנות מרובה. לא לשווא כינו את הנתיב בו נסעו ג'ופרה וסאנצ'ה בשם "דרך התענוגות". סאנצ'ה, שתלאות הנסיעה ייגעו אותה תדיר, ביקשה להחליף כוחות בכל תחנת עצירה, ושם איש לא הצליח לבלום את חמדנותה. על מנת להשיב לעצמה את חיוניותה, היתה מתנפלת בהתלהבות על עוברי אורח שניגשו לברכה ויצאו מקוללים, רודפת אחר פרשים שנתקלו בה בדרך והתחננו לרחמים. מזגה העליז רוקן כפרים שלמים מיושביהם; כרכרות האריכו את מסלול נסיעתן ופנו למשעולים עוקפים ודרכי חתחתים. היא בילתה בנעימים עם סייסים המומים שטיפלו בסוסיה, והתענגה בחברת נערי אורווה רעננים, שנטשו בבהלה את מקום עבודתם ולא נראו עוד. גם אל יושבי הפונדקים היתה נטפלת, ומפיקה תועלת מהנה מכל מי ששהה שם במקרה, ולא הזדמן לו להימלט.

כבר מלכתחילה ראוה אלכסנדר ובני ביתו כהווייתה – פרוצה שהשתייכה באקראי לבית מלכות. אשר להם היתה המסקנה ברורה. למה זאת ישלחו רצים לבתי בושת ויכלו את זמנם. הנה יושבת במחיצתם בת מלך טובת מראה ולמודת ניסיון. אבל עד מהרה התחרט האפיפיור בכל ליבו על הזמנתה. להט יצריה של הנסיכה היה לשם דבר ברומא, והיא כמובן לא הסתפקה בבני משפחת בורג'ה. בין סדיניה מצאו מפלט קציני משמר רבים כל כך, עד כי בשחוק נאמר שמיטתה לא נתקררה מעולם, אף לא בימות החורף הקפואים, והיתה העמדה החמימה ביותר בכל מוצבי העיר. ובעוד סאנצ'ה מחמיאה לביצועיהם ומשווה ביניהם, היה ג'ופרה הצעיר זולל סוכריה אחר סוכריה, עד כי קיפח את תאבונו לכל מזון אחר.

כשהאשה גונחת אל תתביישו מן השכנים

בעקבות ההתרחשויות האחרונות הבין אלכסנדר כי אין מה לצפות מברית עם בית ספורצה. ובאין החשיבות המדינית, ניטל כל ערכו של ג'ובאני בעיניו. הוא גמר אומר לבטל בהקדם את נישואיה של לוקרציה, אף שהדרך להשגת הדבר לא היתה פשוטה. האפשרות היחידה שעמדה לפניו היתה הכרזה על היעדר כוח גברא. כדי שתצלח התוכנית, על ג'ובאני ספורצה יהיה להודות שהוא אינו מסוגל לממש את נישואיו. אם הנישואים אינם ממומשים, לפי תקנות הכנסייה הרי הם חסרי כל תוקף חוקי. ג'ובאני הנעלב הגיב בדרישה שתינתן לו הזדמנות להוכיח את גברותו ברבים, והציע להציג את ביצועיו בפני עדים מהימנים.

אלכסנדר המודאג מן התפנית, ניצל את סמכותו כראש הכנסייה ודחה את תביעתו על הסף, בטענה כי קיים חשש סביר שיופרע הסדר הציבורי. ארבע המתנדבות החטובות שולחו לבתיהן כלאחר כבוד, וג'ובאני לא עצר עוד בעצמו. לכל מי שרק אבה לשמוע, ציטט הבעל הפגוע את ניבולי הפה שלחשה לוקרציה בלהט לאוזניו, ואת הביטויים הגסים בהם תיארה באהדה את איבריו. וכשחמתו בערה אף יותר, הוסיף ואמר כי האב הכזבן רוצה את בתו בחזרה, לאחר שלא הורשה על ידיו להיכנס עוד אל חדרה – כפי שוודאי נהג לעשות בטרם נישאה.

ברומא לא התכחש איש לקלונו של אלכסנדר. כששבה לוקרציה מפזארו מאימת המלחמה, כבר נאמר עליה כי חוסה היא מתחת לגלימת האפיפיורות, תרתי משמע. ועתה, כשהתחרות עם סאנצ'ה על חסדו של אביה הלכה והתגברה, חרוזי בלע החלו להופיע על כתלי הבתים, ודיווחו כיצד נתפסה בקלקלתה לאחרונה, כשהתגנבה מתחת לשולחנו, כמו בפעם הראשונה לאחר שחילל את תומתה, כדי להזכיר לו, אם שכח, מי חשף בפניה את רזי האהבה. היה זה סוד גלוי לכול, שהוד קדושתו המשיך לפקוד את מיטת בתו, אימה וסבתה, וכולן הרו לו. הרכילות בת התקופה ידעה גם לספר, כי בנה הראשון של לוקרציה בורג'ה הוא פרי אהבים שזרע אביה.

בין אמרות הגנאי ודברי הלעז העלילו גם על אלכסנדר, כי אף ידע את אחת מנכדותיו, לאחר שהנפקנית פיתתהו בהתערטלות חושנית מדי. אותה נימפה תוססת היתה כה מחוסרת עכבות, עד כי אזרחים מוטרדים תהו האם מצוי עלי אדמות הגבר שיוכל להשקיט את רעבונה המיני. שלל מחזריה אומנם עגבו עליה בלי הפסק, מעל לכל הציפיות, אך נכדת האפיפיור לא ידעה שובע. היא חמדה בערגה את כל הזכרים בתבל, בבת אחת אם אפשרי הדבר. וכשאפילו לאלכסנדר נמאס מגיפופיה הפומביים, נכנס לחדרה כדי לגעור בה, ואז לפי המסופר, דרבנה אותו לממש את המוניטין המשובח שיצא לו, ושעליו היתה תהילתו, וגם הוא, גם הוא לא יכל לה. עד כדי כך הגיעו פני הדברים.

אם כך, האשמתו של ג'ובאני ספורצה כנגד מעשי האב ובתו, לא זעזעה את הציבור הנרפה, ובאותה מידה לא טלטלהו ההכפשה הנוגעת לגבריותו שלו. תושבי רומא כבר היו מורגלים בידיעות הזויות על בני משפחת בורג'ה ומקורביה. הפריצות והסיאוב מעולם לא מצאו להם משכן נוח יותר מאשר בחצר אותו אפיפיור. עם זאת, ג'ובאני ידע כי יתקשה לעמוד איתן לנוכח התככים שזממו נגדו, ומחשש כי יפסיד את השלטון בפזארו, נאלץ להודות, למרבה החרפה, באין אונות קבועה.

גם מריה הבתולה היתה בהיריון

בזמן שהתנהלה פרשת הגירושים המבדחת, אירעה תקרית מעציבה שהאפילה עליה. לוקרציה וצמד אחיה, חואן וצ'זארה, הוזמנו ב-14 ביוני 1497, לסעוד בביתה הכפרי של אימם מחוץ לעיר. לאחר הארוחה נפרדו שני האחים מעימן ונעלמו במורד הסמטה החשוכה. זו היתה הפעם האחרונה שחואן נראה בחיים. למחרת בבוקר משה דייג זקן את גופתו המרוטשת מנהר הטיבר. לוקרציה והוריה הוכו בצער עמוק. צ'זארה נראה פחות נרגש.

במשך כמה חודשים איטליה כולה עודה נסערה מן הפרשה המסתורית. בתחילה רווחה הסברה כי היתה זו נקמתו של בעל נבגד או קרוביו. על חואן בורג'ה סופר מזה זמן רב כי אין בתולה או אשת איש שתהא בטוחה מתשומת ליבו. לילה אחד, לאחר שבילה את שעות בין הערביים במיטתה של אלמנה יפת תואר עם שתי בנותיה התאומות, נקלע חואן לסעודה אליה הוזמן גם בעלה של אחת מהן. באופן תמוה מצא חואן כי זוהי שעת כושר להקניטו בפני רבים. בתארו את עזוזו סיפר כי "שבר עימה שלושה כידונים" בערב ההוא. הבעל שכבודו נרמס השיב לו כגמולו וכינהו בבוז "ממזרו של האפיפיור". בשעת חצות נשלחו אנשי משמר הכנסייה לאסור את הגדפן והמיתוהו בלא משפט. האחות התאומה ששכלה את בעלה התקשתה להגיע להלווייתו. במצוותו של חואן נדרשה בשעה ההיא לענג שלושה מרעיו בעת ובעונה אחת.

היו שטענו כי ג'ופרה בורג'ה הוא הרוצח, שהחל מקנא לאשתו, ומצא אותה שוב במיטתו של חואן, בפעם המי יודע כמה. את סאנצ'ה, "מלכתם של שלושה אחים", כפי שכינוה עתה, איש לא הצליח לאלף ברומא. את מרבית הזמן בילתה בהשחתת טוהר המידות, בשיסוי נשים כנגד בעליהן, ובמריחת משחות ריחניות על דדיה, שהיו גלויים לתפארת כמעט תמיד. כשנאסרה במצודת סנט אנג'לו לאחר שחרחרה ריב בארמון האפיפיור, שעבדה מינית את סוהריה, עד שכולם התחננו לחופשה, ואלכסנדר נאלץ לשחרר אותה משם.

אולם ככל שהגו במאורע הנורא נתחזק בדעת הציבור החשד כי צ'זארה בורג'ה מעורב בו עד צוואר. בגל השמועות שפקד את רומא סופר בין השאר, כי בין חואן לאחותו התקיים קשר מפוקפק, וכשצ'זארה התאהב אף הוא בלוקרציה, החליט זה לסלק את אחיו מדרכו כדי לזכות בליבה. ואכן, זמן מה לאחר הרצח היו לוקרציה וסאנצ'ה כשתיים שאין להפרידן, בניגוד לכל המצופה. לפתע נראתה המסירות שגילה צ'זארה כלפי גיסתו באור אחר לגמרי. עתה סברו כי מקורה בעובדה שכך מובטח לו שייפגש גם עם אחותו, אותו לא ההינה לדחות מעליה ונכנעה לו לבסוף.

בין אם היו אלה השמצות זדוניות או אמת לאמיתה, המציאות טפחה על פני כולם. לוקרציה נתעברה ונשלחה למנזר. האם היה זה מ"רוח הקודש" שבעת ההיא טרח לבקר את בתו כל לילה; האם מחואן שהעמיד לו יורש טרם מותו; האם מצ'זארה שלא הרפה ממנה לרגע; האם מבעלה האימפוטנט לכאורה? בכל איטליה שוחחו אודות השערורייה שפקדה את מי שכבר נודעה כ"אשת האפיפיור בפועל, בתו הממזרה, והפילגש של בניו". וככל שהתרבו הניחושים בדבר כור מחצבתו של העובר, כך הלכה ונעכרה רוחה של לוקרציה האומללה.

היה זה בוודאי מבחן של אימים עבור אשה השרויה בחודש השישי של הריונה, כשב-22 בדצמבר 1497 נאלצה להופיע לטקס מתן הגט בפני מליאת החשמנים, שאישרו את עילת הגירושין בהכריזם עליה שלוש פעמים: "וירגו אינטאקטה" – בתולה שלא נגעו בה! האיטלקים לא ידעו אם לצחוק או לבכות. כעבור שלושה חודשים, ב-8 במרץ 1498, בת האפיפיור ילדה בן. בתחושות מעורבות היא הותירה את התינוק הבלתי קרוא בידי הנזירות ושבה הביתה. מאז לא נודע עליו דבר. מקץ שלוש שנים יופיע ילדון אלמוני בחיק משפחת בורג'ה, וזהותו תיתן מקום להנחות ופרשנויות מוזרות ביותר, מבלי שתצא מסקנה סופית מי הוא היה.

ואנוצה, על כל פנים, הסירה מליבה כל חשד כלפי צ'זארה, הן לגבי רצח אחיו והן לגבי ההתייחדות עם אחותו. הוא היה בנה האהוב והיא תלתה בו תקוות רבות. בעלה הראשון – והיו לה שלושה בזה אחר זה – התקשה לשאת זאת, ועל פי תביעתו הכריז האפיפיור שכיהן בעת ההיא, כי צ'זארה הוא בנו הבלתי חוקי של רודריגו, לאחר שהלה הודה באבהותו. חטאו של החשמן נסלח לו והוא הושאר על כנו. כאשר רודריגו נבחר לאפיפיורות, מינה את צ'זארה לכהונת הגמון, ולאחר מכן ביקש להעלותו לדרגת חשמן. אולם חוק הכנסייה קובע כי פרי יחסים אסורים אינו יכול לשמש בכס החשמנות. כיוון שכך, הצהיר אלכסנדר ה-6 במנשר רשמי כי צ'זארה הוא בנם החוקי של ואנוצה ודומניקו ד'אריאניאנו. צ'זארה מונה אומנם לחשמן, אך פרשה זו היתה רחוקה עוד מסיומה.

זמן קצר אחר כך התהפכו היוצרות. צ'זארה לא מצא כל סיפוק בעבודתו, ולא ראה עוד את עתידו בחיק הכנסייה. הוא ביקש להשתחרר ממשרתו על מנת שיוכל להתמסר לעניינים אחרים. ברם, שוב עמד החוק הכנסייתי בדרכו, כי אין אפשרות להיחלץ מן החשמנות הנצחית. כדי למלא את מבוקשו של בנו פרסם שוב אלכסנדר מנשר רשמי, ובו הצהיר כי אכן הוא אביו הבלתי חוקי של צ'זארה, וממילא נחשב הוא ממזר, וממזר אינו יכול לשמש חשמן, ולפיכך המינוי שניתן בזמנו מבוטל אפוא מאליו. בשנת 1498 סולק צ'זארה ממשרתו לאושרו הרב.

למה לבזבז טיפות רעל אם אפשר לחנוק

מלבד החשד שנפל על צ'זארה בנוגע לרצח, לא חסרו חשודים אחרים. רבים כל כך מאסו בשלטונו של אלכסנדר, עד כי נטה להאמין שיריביו רקמו מזימה כנגדו. בעודו מתלבט באילו צעדים עליו לנקוט, מת במפתיע שארל ה-8. קורת עץ בטירת אמבואז נפלה על ראשו ופצעה אותו פצעי מוות. הכתרת יורשו באפריל 1498, לא הותירה כל אשליה ביחס לכוונותיה של צרפת. בנאומו הראשון על כסא המלכות, הכריז לואי ה-12, נכדה של ולנטינה ויסקונטי, ודוכס אורליאן עד לא מכבר, גם על מילאנו כעל חלק מירושתו החוקית.

תמו היסוסיו של אלכסנדר והוא הגיע לכלל הכרעה. אל מול ההתפתחויות המדיניות ולנוכח אויביו שקמו עליו ולסברתו אף רצחו את בנו, יהא זה אך נכון לחזק את הברית עם בית המלכות של אראגון בנאפולי. את מחיר הטרגדיה שפקדה את חואן נצטוותה לשלם לוקרציה, כמקובל, בין אם היתה מעורבת במותו בעקיפין, ובין אם לאו. אלכסנדר שידך אותה לאלפונסו בן ה-17, אחיה של סאנצ'ה.

החתונה התקיימה בקיץ ההוא, בחדריו הפרטיים של האפיפיור, בלא אותן חגיגות ראווה ומסיבות פאר, שהיו חביבות כל כך על בני בורג'ה. לכל הנוכחים היה ברור כי לפחות הפעם, לא תהיה כאן בעיה של ביטול נישואין בגלל סיבה כלשהי, שכן די היה להעיף מבט בבני הזוג הצעיר כדי להיווכח באיזה קוצר רוח הם ממתינים לסיום הצד הרשמי, כדי שיוכלו להתחיל בלא היסוס בצד המעשי.

בהיותה מצפה שוב לילד, הגיעה לאוזני לוקרציה בשורה מדאיגה. אביה אישר את אירוסיו של צ'זארה לשארלוט ד'אלברה, בתו של מלך נווארה ודודניתו של מלך צרפת. לוקרציה הבינה מיד מהן ההשלכות שתנבענה מאותה השתדכות. הנסיכה בת ה-16 לא היתה יותר מאשר שם משובץ בחוזה חדש, שסעיפו העיקרי הוא הסכם צבאי עם צרפת. כריתת ברית עם לואי ה-12 – שהצהיר כי לא יסתפק במילאנו וישוב ויכבוש את נאפולי – תעמוד בסתירה לברית שעוגנה עם האראגונים דרך נישואיה. התחייבות האפיפיור למשפחת בעלה תתבטל מאליה, וחייו של אלפונסו יהיו בסכנה. אין להתפלא שהלה נס מרומא ללא דחיות, בהותירו אחריו אשה הרה ויורש שטרם נולד.

זועפת ונרעשת פרצה לוקרציה ללשכה הקדושה, קרעה את בגדיה לעיני כול ושרטה את חזה. שרועה על הארץ וכרסה בין שיניה, התחננה בפני אביה להבטיח את שלום בעלה. בעקבות התייפחותה הנואשת, נעתר אלכסנדר ושליח מטעמו האמון על אלפונסו יצא לקראתו, והבטיחו בשבועה שלא יאונה לו כל רע. בני הזוג התאחדו מחדש, וכעבור כמה שבועות, ב-1 בנובמבר 1499, ילדה לוקרציה את רודריגו, בנה השני. בעת ההיא כבר נכנס לואי ה-12 למילאנו והכריז על עצמו כמלכה החוקי בזכות סבתו. לצידו עמד צ'זארה, מפקד גיסותיו של האפיפיור.

שמונה חודשים אחר כך, כשאלפונסו יצא מארמון האפיפיור בליל ה-15 ביולי 1500, הוא לא הופתע למצוא שם צליינים אחוזי תנומה שרבצו על המדרגות. היה זה מחזה שגרתי למדי למרגלות כנסיית פטרוס הקדוש. באין כל חשד בליבו פסע הנסיך הצעיר לעומתם, כשלפתע זינקו החמישה ממקומם, שלפו סכיניהם והתנפלו עליו. אלפונסו נחתך עמוקות בצווארו ובכתפיו. הוא נלקח בחזרה אל הארמון כשבגדיו הקרועים ספוגים דם רב. איש לא ציפה שיעבור את הלילה ההוא.

למראה פצעיו הקשים התעלפה לוקרציה, וכל מקורביה התקשו לנחמה. הוזעק גם הכומר שלה, החשמן אלסנדרו פארנזה, שחתירתו לגדולות, בעזרתה של ג'וליה, תיעצר רק בראשות הכס הקדוש, אך היה גם איש אמונה של לוקרציה, והצליח לעודד מעט את רוחה הנכאה. היא סעדה את בעלה יומם וליל כשסאנצ'ה משמשת על ידה, מכינה את ארוחותיו בעצמה לבל יורעל, ובאורח נס החל אלפונסו להתאושש. לשמע תחינותיה הנרגשות, הופקד גם משמר קבוע מחוץ למיטת חוליו, כדי לסכל כל ניסיון התנקשות נוסף, ואז, ששה שבועות אחרי התקיפה הראשונה, מישהו הצליח לחמוק דרך כל השומרים באופן תמוה, להיכנס לחדרו ולחנוק אותו למוות.

כל האצבעות המאשימות הופנו כלפי צ'זארה. למניעיו לא היה כל קשר לברית שנחתמה עם צרפת כנגד שלטון האראגונים בנאפולי. מאז שב לרומא, לא רק שלוקרציה דחתה אותו ממנה כשרצה לבוא עליה, אלא מצאה עונג נטרני להתמזמז עם בעלה לנגד עיניו, ולהשמיע אנחות קולניות בכל פעם שחלף ליד חדרה, בין אם היו אמיתיות ובין אם מכוונות כלפיו. לוקרציה, ללא ספק, חשה חיבה עזה לאלפונסו, ולא רק שלא נזקקה עוד לאחיה בין מצעיה, אלא גם שמרה במפתיע אמונים לבעלה. היתה זו אולי נקמה מתריסה על הלילות שחלק עם גיסתה, סאנצ'ה, בשעה שכה התגעגעה אליו. אולם היתה זו בעיקר תגובתה לקנאה שהתעוררה בה, כשנתברר לה מי היתה מתחרתה החדשה.

השלכותיו של עיכוב בן שנתיים בהיסטוריה

כמה ימים לאחר שלואי ה-12 נכנס לאיטליה בברכתו, החליט האפיפיור לשים קץ לכל הפיגורים בתשלומים המגיעים לו ממיסים. זקוק היה לכסף רב כדי לממן את חילותיו. על כן הטיל נידוי על מספר ערים: אימולה (Imola), פורלי (Forlì), פזארו, פאינצה ורימיני. בעטיו של החרם הגיע אל רומא שליח שלום מפורלי ובידיו כתב בקשה מאת אזרחיה. התנהגותו החשודה של השליח עוררה את תשומת ליבם של אנשי המשמר, הוא נעצר ולאחר חקירה נוקשה הודה כי המכתב שהוא נושא אל האפיפיור ספוג כולו ברעל. השולחת היתה קתרינה ספורצה, שליטת אימולה ופורלי. איש לא הופתע.

כבתו של הדוכס גאליאצו מאריה ספורצה, ראתה קתרינה כיצד נרצח אביה על מדרגות הקתדרלה של מילאנו. בגיל 14 השיאוה לג'ירולאמו ריאריו (Riario), רוזן פורלי וקרובו של האפיפיור סיקסטוס ה-4, אשר לו הביאה כנדוניה את העיר השכנה אימולה. אחרי שנים אחדות של אלימות ומירורים, נפל אף בעלה קרבן לחמת הזעם של ההמון, אשר השליך לעיני אשתו את גופתו מחלון חדרם בטירת פורלי. באומץ לב נחוש ופראי, היא הובילה את המרדף אחר הרוצחים ונקמה את מותו בחיתוך איברי מינם לאחר שאנסה אותם. אחר כך ראתה כיצד בעלה השני, ג'אקומו פיאו, נרצח באותה טירה. הפעם מצאה לה נקמנותה פורקן במרחץ דמים ענקי. היא השיגה את המרצחים בבתיהם ושיסעה אותם לגזרים לעיני משפחתם. ואז פנתה אל הנשים והילדים וגדעה מגופם את ידיהם ורגליהם.

עצם אזכור שמה ודאי העביר צמרמורת עזה בקרב שומעיו באותם ימים. בני דורה תיארוה כנקבה שטופת זימה וחסרת רסן, בעלת דחפים מיניים עזים, שאילו לא זכו להקלה, הפכוה למפלצת שטנית וצמאת דם, שהיתה מפילה חללים בכל פינה. היתה זו אשת לפידות מרשימה, לוהטת במידה שווה במיטה כבמלחמה, אשר קשיות ליבה וקשיחותה זיכו אותה גם בהערצת אויביה. חולשתה היתה בכך שלא יכלה לסמוך אלא על עצמה ועל כמה מקציניה האכזריים, שמסירותם תוגמלה בצורת הזמנה למיטתה, ואבוי להם אם לא נעתרו לה או שלא הפגינו כהלכה את מיומנותם.

מחומר זה קורצה הלוחמת עזת הלב שנועדה להיות יריבתו הראשונה של צ'זארה. לכולם ברומא היה נהיר היטב כי תביעתם לקבל ממנה את כספי המיסים שהיתה חייבת על אדמותיה, לא תסתייע בצו אפיפיורי בלבד. צבאו של צ'זארה נשלח להביאם בכוח. מה חלף בראשו כשהגיעה אליו הידיעה, שקתרינה חתכה את לשונה של אם השליח נושא מכתבה, כגמול על הלשנתו, ושחטה את אחד מחייליה בגלל מורך ליבו?

צ'זארה תכנן להתחיל באימולה. הכנותיו הצבאיות לא היו הכרחיות. תושבי העיר בכללותם שנאו בכל ליבם את קתרינה, כך שמוכנים ומזומנים היו להיכנע, ופתחו את שערי העיר בפניו. אחר כמה ימים נכנס בתרועת ניצחון גם לפורלי באותה דרך. קתרינה עמדה על ביצורי טירתה, וכשצפתה בנתיניה העולצים הורתה לירות בהם חצים, לתדהמתם של הפולשים.

צ'זארה השיג היטב כי קתרינה נערכת להתנגדות נואשת במצודתה והציע הידברות עימה. שערי הטירה נפתחו לפניו, והכובש התמים עד להחריד, הכניס עצמו למלכודת המוות, והחל לחצות את הגשר התלוי. לפתע התרומם הגשר בפתאומיות, וצ'זארה המרומה נפל למימי החפיר, ואך בקושי יצא מהם, כשאין ספור חצים מחמיצים אותו. לאחד מבני לווייתו לא שיחק המזל, והוא נלכד בין השער הסגור לגשר המורם. צרחותיו האיומות מנשוא התערבבו עם צהלותיה של קתרינה, כששמן רותח נשפך עליו והרגו.

צ'זארה נסוג אל מחנהו מוכה הלם ממש. את רוחו הסוערת ניסו להרגיע, כשבישרו לו כי כמה מילדיה של קתרינה נתפסו, והם מוחזקים מחוץ לאולם. צ'זארה אחז בהם, הביאם לקרבת הטירה ותבע מיד כניעה מוחלטת. תגובתה של קתרינה היתה בלתי נשכחת. היא פשטה את בגדיה בעדינות אימהית והשליכה אותם לעברו. צ'זארה הנדהם הבחין כי יריבתו העירומה הינה הרה. ואז קראה לעברו: שחט אותם! ילדים אחרים אוכל עוד להביא לעולם! צ'זארה, המום מעזות המצח, הורה לשחרר את ילדיה, ובקול יציב הודיע כי המצור יימשך עד קץ הימים או עד שתיכנע. איומו לא עורר רושם על קתרינה, שהתרברבה כי תמתין עד שאחרון חיילי האפיפיור ימות מזקנה. ברם, כמה מאנשיה סברו אחרת, ובוגדנותם תביא ללכידתה של האמזונה הפראית.

כשניעורה מהשפעת הסמים המלחשים, עודה עירומה, החלה מתפרעת ומשתוללת, בועטת בשומריה בעודה כבולה. צ'זארה הגיע לברכה וכשראתה אותו לראשונה מקרוב התרככה. כאות הוקרה לאומץ רוחה התייחס צ'זארה אל הרוזנת מפורלי באבירות מושלמת. בידיו נשא בדי סאטן כדי שתתקין לה שמלה חדשה, והזמינה לחוס בצל קורתו, לא כשבוייה זנוחה אלא כאסירת כבוד של הכנסייה.

בלילה ההוא, בנוכחות שומריו, תבע לעצמו את זכויות הכובש. אם היתה קרבן לתשוקתו, לא נותר זכר לתלונתה, ואם ראתה עצמה כזאת, רק מתי מעט יסברו שהיתה קרבן סביל. קתרינה, לא יודעת שובע ביצריה, כישפה אותו כליל וכבשה אותו בעצמה. המאבק ביניהם הסתיים בניצחון גמור, והעובדה שהמשיכה לשנוא אותו הוסיפה בוודאי לקסמיה ולמשיכתו כלפיה. כבר בלילה השני קבעה את הכללים, ועד ששוחררה ממאסרה, שוב עם בטן תפוחה, היה צ'זארה כבול תחת כובד גופה, שהלך והתרחב כתוצאה מהריונותיה הקודמים, ורק השומרים עדים לתשוקותיה האפלות, עד שגם אותם סילקה, והשאירה את מעלליה הליליים ליד הדמיון הטובה.

תחלופנה כשנתיים עד שהאדריכל ליאונרדו בה וינצ'י יתכנן עבורו ביצורים חדשים, ועוד שנים הרבה עד שניקולו מקיאוולי יחבר אודותיו את "הנסיך", אבל בשנת היובל 1500 – שנה שבמהלכה אכסנה רומא בחיקה את מרטין לותר, קופרניקוס ומיכלאנג'לו בואונארוטי – איש כמעט לא התעניין בהם, וכל הזרקורים הופנו לעבר מעוזיו של צ'זארה, אשר כל לילה הכריעתם הכובשת האגדית.

רוח הרפאים של פאריזינה המשוגעת

שבועות אחדים לאחר שנעזב אלפונסו בקברו, ובעודה אבלה עדיין על בעלה, החל אביה של לוקרציה לחפש לה בן זוג חדש. נאמר עליה באותם ימים כי נהגה להשתמש במתכון סודי של רעל בכדי להיפטר ממחזריה הרבים. טענו כי לטבעת שענדה היתה מחט נסתרת שאותה טבלה בארס, ואת מינונו הקטלני היא מעבירה באמצעות לחיצה עדינה של כפות ידי אורחיה. אחרים היו סבורים כי זו היתה שיטתו השקטה של האב להיפטר מחנפנים רמי מעלה אך בלתי רצויים. בסופו של דבר הוסכם בין הצדדים על המועמד המתאים. היה זה אלפונסו ד'אסטה, בנו של ארקולה ויורש העצר של דוכסות פרארה (Ferrara).

אותה עת שב צ'זארה מנאפולי, הכבושה שנית בידי הצרפתים, ובאמתחתו חמישים חטופות בגיל ההתבגרות. במשתה מעורר פלצות שנערך לרגל האירוסין, ציווה האפיפיור על המתבגרות הצעירות לפזז בעירום עם משרתיו. על הרצפה פוזרו ערמונים קלויים והן חויבו ללקטם בפיהן, כשהן שרויות בגילופין וזוחלות על ארבעתן. המשרתים שאנסו אותן בפרהסיה, ללא בושה, זכו לקבל מידיו פרסים בעלי שווי רב, בתקווה לעודד כמה מן ההססנים כדי שייטלו גם הם חלק בחגיגה האיומה. תפקידן של המשתתפות בעל כורחן ב"נשף הערמונים" עדיין לא תם.

כטוב ליבם ביין התערבו האורחים הנכבדים מי מבין המשרתים ייתש כוחו ראשון. למרבה החלחלה שוב הופשטו האומללות, ושוב נכפו עליהן יחסי מין מבעיתים קבל עם ועדה, ללא כל רחמים. אולם משפחת בורג'ה לא הסתפקה בשעשועים אסורים עם קטינות חסרות ישע. נפשם המעורערת התאוותה לעוד מופע ראווה. בחסות האפיפיור נערך מטווח פומבי בפושעים שדינם נגזר, והפעם עלה בידו של צ'זארה לנצח בתחרות המזוויעה. הצלחתו המרשימה זיכתה אותו בפגיון מרהיב שקיבל מידי האב הגאה. כך, בכל אופן, תמו חגיגות האירוסין שנודעו בספרי ההיסטוריה כמחרידים ביותר בכל הזמנים.

אלכסנדר הוגיע את מוחו באיזו דרך יממן את הוצאות החתונה הקרבה. את שנת היובל 1500 תכנן לנצל להגברת רווחיו ממכירת תשמישי קדושה וכתבי מחילה לעולי הרגל הצפויים, אולם בשל הפחד ממגפות לא נהרו רבים לרומא הצפופה, דבר שפגע בהכנסות הכנסייה. באין מוצא, יצר יש מאין ג'ובים חדשים למשרת חשמן, שנמכרו תמורת סכום נכבד והכניסו לקופתו ממון רב. בין החשמנים החדשים נמנו גם כמה נערים בגיל העשרה, שמשפחותיהם האמידות המציאו את התשלום הנדרש, ושמו ללעג את כל העקרונות של מייסדי הדת הנוצרית.

ב-30 בדצמבר 1501 נישאה לוקרציה לבחיר ליבו של אביה, באמצעות בא כוחו ולאחר משא ומתן ממושך. החתן המיועד, אותו לא ראתה מגיל 13, כלל לא נכח בנישואיה. בנסיבות אלה, אין פלא הדבר שנטלה עימה במסעה לפרארה מאהבים אחדים, אותם בררה בכוחות עצמה. גם אדריאנה דה מילה התלוותה אליה, אף שבליבה חששה עד מאד מן הסיפורים על מעונה החדש. טירת פרארה היתה רדופה על ידי רוח הרפאים הטראגית של "פאריזינה המשוגעת", שבעלה רצחה נפש לאחר שתפס אותה מתייחדת עם בנם. בעניינים כאלה של יחסים משפחתיים לא היו בני אסטה סובלניים כל עיקר.

את בנה הפעוט, מכל מקום, השאירה לוקרציה ברומא, בחברת ילדתה של "כלת ישו" וממזריו של צ'זארה. אליהם הצטרף גם ילד נוסף. אסופי בן שלוש שהובא באותם ימים לארמון האפיפיור קיבל את חסות הכס הקדוש, ואומץ תחת השם המתחייב, ג'ובאני בורג'ה. בניגוד לרודריגו, נצר לשושלת מלכותית, העתיר אלכסנדר על ג'ובאני חסר היוחסין, זכויות מופלגות. אם היה זה בנה הזנוח של לוקרציה, כפי שגרסו הלחשושים, מדוע הועדף לטובה על פניו של בנה האחר? האם הכבירו עליו כל טוב, אולי כי בעורקיו היה מהול דמו של אב מבית בורג'ה? אם למישהו היתה תשובה על כך, בא השד הרובץ בשאול ודרש את המגיע לו.

משרד הבריאות מודיע כי אלכוהול מזיק לבריאות

את נשמתו הארורה נפח אלכסנדר, לאחר שנסתמם ברעל שהועיד לכמה מקורבים, ושבטעות נפל בחלקו. השפעת הסם היתה כה איטית, עד כי איש לא ייחס לפעולתו את סיבת המוות בתחילה. אולם אז נודע כי גם נושא גביעי היין שהתבלבל במשימתו, שבק חיים לאחר ששתה בעצמו מכוס התרעלה. איגרותיהם של שגרירים זרים ברומא, סמוך לסוף תקופת שלטונו, מעידות כמאה עדים על האווירה המתוחה ששררה אז בעיר, כששום אדם לא ידע מי יהא קרבן הרעל הבא. "קדחת רומא" כינוה בלגלוג מהול בפחד.

עוד בטרם איבד האפיפיור את הכרתו כליל, והיה מפרפר בין חיים למוות ברגעיו האחרונים, התפרצו שליחיו של צ'זארה אל חדר חוליו, ובשליפת כידונים הכריחוהו למסור לידם את המפתחות של קופת האוצר. המשרתים מוכי האימה נמלטו על נפשם, ואילו זקיפי המשמר הכנסייתי ניצבו סביב מיטתו חסרי אונים וחששו להתערב. אחר כך פלשו הבריונים לשאר חדריו, גזלו מכל הבא ליד, ויצאו משם עם שלל רב. בתוך התוהו ובוהו הפתאומי התמצתה כל תקופת כהונתו של רודריגו בורג'ה בשירות הכס הקדוש.

בן 73 היה בליל מותו. סיפורי הזוועה דיווחו על גוויה משחירה ויוקדת, ועל לשון נפוחה המשתלשלת מפה מקציף. המראה היה כה מזעזע עד שאיש לא אזר אומץ לקרב לגופת המת, והיא נגררה אל קברה בחבל שנקשר לרגליה, משתרכת בין פגרים ונבלות, ולאחר מסע שלקוח מחלום בלהות, נטמנה עמוק עמוק באדמה, מאימת הזיהום.

מוות בחנק עשוי להיות מחריד למדי

צ'זארה פעל עוד שנים אחדות עד שמצא את מותו בקרב סתמי, וגם עליו נסתם הגולל. כל חייו הצטיין בפראות ומרמה, ובימיו היתה איטליה נתונה בתסיסה מתמדת משום פעילותו המדינית, התסבוכות הפוליטיות ותוכניותיו הצבאיות. מעולם לא היה מסוגל לשאת עלבון, והגאווה אשר שלטה במשפחה כולה דומה וקיננה בקרבו כדיבוק. בכל מקום נתייראו מפניו, ומדי יום נטווה קשר חדש כנגדו, עד שנמנע מלצאת את ביתו ללא מסיכה על פניו.

אולם צ'זארה בפקחותו המדינית, השכיל לפלג את אויביו, סכסך ביניהם, הערים עליהם, הכניעם והכריח אותם לכרות עימו בריתות, אותן היה מפר כשנוח לו היה הדבר. הוא ריגל אחר כולם וגם שלח סוכנים לרגל כנגד מרגליו וגם כנגד מרגלי מרגליו. יצורי המים ששכנו בטיבר בתקופתו מעולם לא רוו נחת כל כך, כמו משפע האיברים החתוכים, וממגוון הגופות שהיו מושלכות לנהר לאחר רציחתן.

זכורה במיוחד הפרשה של אסטורה מאנפרדי. צ'זארה השתלט במהרה על שתי ערים מנודות: פזארו, ממנה נמלט ג'ובאני ספורצה, ורימיני, ששליטה, פאנדולפו מאלאטסטה, כיתת לשווא את רגליו לרומא, כדי להביא את כספי המס שהיה חייב זה מכבר. פאינצה, לעומתן, החזיקה מעמד בעיקשות, ושליטה, מאנפרדי, האמין כי חומות עירו הבצורות ואומץ ליבם של אנשיו יוכלו להסתערות של צ'זארה.

צ'זארה התקשה לבחון את עוז רוחם של יריביו, שכן תותחיו לא יכלו לחומות העבות. לאחר חורף קשה שבו התבוססו חילותיו בבוץ, הורה לבנות מגדל נייד אל מול חומות פאינצה. תגובת המתבצרים לא איחרה לבוא. הם התחילו להגביה עוד ועוד את חומתם, עד כי לצ'זארה היה מחוור היטב מאין מגיעות הלבנים. בחלוף כמה שבועות ניסה שנית את אש תותחיו, וגילה כפי שניחש, כי במקומות מסוימים הפכו החומות הרחבות לקירות דקים יחסית, ודרך אחת הפרצות חדר לעיר ותפס את שליטה העיקש. מאנפרדי קידמו בברכה, כיאה למפקד המשלים עם תבוסתו, והפקיד עצמו בידיו. אי אפשר לומר כי צ'זארה גמל לו באותה רוח טובה. כעבור זמן מה הגיעה הידיעה כי גופתו של מאנפרדי נמצאה טבועה בתוך הטיבר.

תדהמתם של בני רומא היתה עצומה עוד יותר במקרהו של דוכס אורבינו (Urbino). צ'זארה הלם בעיר בזריזות ובמפתיע, מבלי שהתחשב בעובדה כי שליטה, גואידובאלדו מונטפלטרו, היה תמיד נאמן לאפיפיור. ההתקפה היתה שפלה ומזהירה כאחת. עד הרגע האחרון היתה סודו הכמוס של צ'זארה, וחלה בזמן שגואידובאלדו ציפה לה פחות מכול. כמה ימים לפני כן, ביקש ממנו צ'זארו, כידיד ותיק אל רעהו, רשות מעבר לחילותיו בדרכם לקמרינו. גואידובאלדו הסכים, וצ'זארה הכריז ברבים כי אנשים כמותו אהובים עליו יותר מאח. ואז תקף את אורבינו. הדוכס האומלל הספיק בקושי לברוח בלבוש של איכר, כשהכובש היה כבר בשערי העיר. כשעמיתיו מוטרדים מכפיות הטובה ומתרמיתו הבזויה, לא הצטער צ'זארה על הפכפכותו, והסביר כי אורבינו עלולה לחסום את הדרך לים האדריאטי ביום מן הימים, אם המצב ישתנה לרעת רומא, וכך גם לקטוע את הנתיבים אל פזארו ורימיני.

מפורסמת ביותר היא המלכודת שטמן ליריביו בסניגאליה. מצביא ספרדי בשם גונזאלו מקורדובה כבש את נאפולי בשנת 1502, וגירש משם את הצרפתים. באותה עת התכוננו כוחותיו של צ'זארה לפלוש לטוסקאנה לשם נקמה וביזה. לואי ה-12 המושפל הורה לצ'זארה בן בריתו, להסיג מיד את כוחותיו ולהפנות אותם לעבר נאפולי. בכך ביקש לגרום לעוינות הכרחית בין כובש ספרדי לבן האפיפיור שנושא שם ספרדי, ובדרך זו גם למנוע שליטה ספרדית לא רצויה על מרבית שטחה של איטליה, אם תיפול טוסקאנה לידי צ'זארה.

מפקדי המליציות חמומי המוח בצבאו של צ'זארה, נדהמו לגלות כי במקום שייחשבו מושיעים איטלקיים, הם אינם אלא בובות בשירותו של מלך צרפת, שעושה בהן ככל העולה על רוחו, משתמש בהן ואז משליך אותן הצידה. חרף המחלוקות ביניהם, איחדה אותם תחושת העלבון המרה, וככל שגברה התמרמרותם כך נחלשה נאמנותם לשלטון בורג'ה. בתום פגישה באחת הטירות שעל גדות אגם טראזימנה, החליטו לקרוא תיגר ולסלק מעליהם בחשאי את עולו של צ'זארה. אולם הלה נשמר וסיכל את מזימותיהם, והם, סבלנותם פקעה והכריזו על מרד גלוי.

וכך הועמד צ'זארה מול ההתנגדות הרצינית ביותר שידע עד כה, בדרך עלייתו המסחררת. במקום שיקבל בלב כבד את פרוץ המרידה, שסיכנה את כל הישגיו ועמדה להביאם בפני התמוטטות, הוא הסכין לפעול בצורה מופתית. פרישת המליציות דלדלה כליל את כוחותיו, ובאין לו דבר אחר לעשות מלבד להמתין, ישב עם חייטיו ימים שלמים ותכנן מדים חדשים לחילותיו. ההסתגלות המהירה לנסיבות הקשות, והשקט המופתי בו פעל, מבלי להידחק כלל, עוררו התפעלות רבה בקרב הדורות הבאים. ואותה בטלה מאונס שיחקה לטובתו וזרתה בהלה במחנה המורדים. האם השתגע? אילו חיילים דמיוניים הוא רואה בהזיותיו ומכין להם מדים? הרי בקושי נותר לו משמר חמוש כדי ללוותו!

ההתעכבות הבלתי צפויה של צ'זארה הטרידה את מחשבותיהם של הקושרים. הם ציפו להתפתחויות מהירות יותר, ונראה כי ההתקוממות פגמה בתבונתם. איש מהם לא העלה בדעתו את האפשרות הפשוטה, לפיה יריבם אינו מגיב משום היותו מוגבל בתנועותיו. הם סברו כי הכירו את צ'זארה היטב. תכנון המדים החדשים בקור רוח מקפיא הצביע לסברתם, על הצנעת תוכנית אחרת, תוכניתו של רוצח שקט העט על קרבנו ברגע הנכון.

אט אט החלו לחשוד איש ברעהו, שמא אחד מהם חזר בו ממריו, ועתה הוא מתואם עם צ'זארה. תכנון המדים החדשים הוציאם מדעתם. גם קלחת השמועות על זעמו כביכול של מלך צרפת הדאיגה אותם. האם לוחמי צבאותיו בדרכם אליהם? מחשש כי במקרה הטוב ינמקו במרתפי העינויים, ביקש כל אחד מהם בסתר, מבלי שהאחר ידע, את סליחתו של צ'זארה. כשנודע להם איש על מעשי זולתו, חשפו את קלפיהם זה לפני זה, והצהירו על נאמנות מחודשת כלפי משפחת בורג'ה. כך החל הקשר להיפרם מבלי שצ'זארה נקף אצבע כדי להביאו לסיומו הטוב. מפקדי המליציות ביקשו לחזור ולשרת אותו, ואילו צ'זארה נהג בהם בנדיבות, עצר בהם מתחנוניהם, והושיט להם ידו לשלום. והם התפתו להגיע לסניגאליה (Senigallia).

צ'זארה התכונן זמן רב להתקפה על סניגאליה שנשלטה על ידי משפחת דלה רוברה (Della Rovere). מששבו כל המליציות לפעול תחת דגלו, נכנעה עיר הנמל במהירות. כמחווה ידידותית למפקדי צבאו שקשרו נגדו, ושבו לשתף עימו פעולה, הזמינם צ'זארה להשתתף במשא ומתן על תנאי הכניעה. הם נענו למחווה בשמחה ומתוך להיטותם להתפייס עימו, נכנסו פנימה אל העיר כשהם מותירים את כוחותיהם מחוץ לחומות.

השיחה שניהלו ביניהם באולם ההמתנה היתה נינוחה. צ'זארה מסביר הפנים אף ניגש אל מרכז האולם, הסיר את חרבו, והציע גם למלוויו לעשות כן, כדי לחזק את האמון ההדדי ביניהם. כשהניחו את כלי נשקם על הארץ, פרצו עשרות חיילים חמושים אל תוך האולם, וכעבור רגעים ספורים היו כל הקושרים נגד בורג'ה קשורים במושביהם. ואז נכנס ענק מימדים, שומר ראשו של צ'זארה, עבר ממפקד למפקד וחנק אותם בעדינות, כשהאחרים צופים באימה המתקרבת אליהם. איש מהם לא יצא משם חי.

כמה שבועות לאחר מותו של אלכסנדר ה-6, נבחר היריב המר, ג'וליאנו דלה רוברה, לאפיפיור יוליוס ה-2. צ'זארה נמלט לנאפולי לחסות בצילו של גונזאלו מקורדובה, מתוך תקווה כי גיסתו סאנצ'ה, שהיתה עתה פילגשו של הכובש הספרדי, תטה את ליבו של מאהבה לטובת ענייניו. אולם, האראגונים שהביאו את בני בורג'ה לאיטליה מאסו בהם, ולצ'זארה לא נותרה ברירה אלא לברוח לספרד, ושם, בשירותו של גיסו, מלך נווארה החדש, נהרג בגיל 31.

על מי להטיל את האשמה?

רק לוקרציה נותרה. דוכסית פרארה הבלתי לאה. בזיכרון האנושות עולה לרוב דמותה כשהשם בורג'ה מונח על דל שפתיים. על עוונותיה האמיתיים, שלא היו נתונים לשליטתה, הוסיפו במרוצת הזמן אינספור פשעים מדומים. אין להשתומם על כך לנוכח הדמויות המגונות שהקיפוה. אולם, התיאורים הנבזיים על מרבית מעשיה הם פרי דמיון נלוז, ולאגדות המרושעות שהגו בריות נפסדות אודותיה אין זכות קיום. בריאתם אך נועדה לעורר שאט נפש, שלא בצדק.

קרוב לוודאי שלוקרציה היתה, בעיקרו של דבר, קרבן עלוב לתחבולותיו השפלות של אביה, ולתוכניות המבחילות של אחיה, שמפני משטמתם לא יכלה להתגונן. העלמה הגאה היתה בסופו של דבר שפחת מין נטולת יצרים, בקרב משפחה משוקצת ושאפתנית מדי, שבניה מכרוה לכל המרבה במחיר. היתה זו, למעשה, כנופיה שנשאה בגאון את חטא העריות על דגלה, המיטה סבל רב על נתיניה בשם האל, וביזתה באופן הנתעב ביותר אתר קדוש למיליוני מאמינים – שעל שמירתו, יש לומר, הופקדה בידי בכירי הכנסייה ומיטב כמריה.

מילות מפתח: אלכסנדר ה-6, אלכסנדר השישי, בורג'יה, לוקרציה בורג'ה, צ'זארה בורג'ה, צ'זרה בורג'ה, אפיפיור, רומא, נאפולי, נפולי, מילנו, מילאנו, ארגון, ספרד, איטליה, צרפת, רנסנס, רנסאנס, ליאונרדו דה וינצ'י, לאונרדו דה וינצ'י, רודריגו בורג'ה, חואן בורג'ה, ג'ופרה בורג'ה, ונוצה, דה, קטאני, קאטני, פרנזה, ספורצה, גליאצו, גאליצו, ג'ן, ג'יאן, פרנטה, ולנטינה, שארל השמיני, שרל השמיני, שרל ה-8, הבורג'ס, סנצ'ה, סנקיה, סאנקיה, ג'ובני, משפחת בורג'ה, שושלת בורג'ה, בורג'ס, לואי השנים עשר, פררה, סניגליה, רעל, רעלים, הרעלה.

About these ads

בלוג בוורדפרס.קום. | ערכות עיצוב Pool.
Entries וכן תגובות feeds.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 150 שכבר עוקבים אחריו