קמטי הזקנה הם הטובים שבחומרי הכפרה

07/05/2022 ב- 08:17 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על קמטי הזקנה הם הטובים שבחומרי הכפרה
תגים:

בשנת 1901 יצא לאור Memorie manzoniane, ספרו של כריסטופורו פבריס, ושם ניתן הסבר מאין החל אלסנדרו מנצוני את עבודתו האלמותית 'המאורסים', מן המשובחים שברומנים ההיסטוריים. התברר בעטיו כי ראשיתה בצו מיום 15 באוקטובר 1627 שהוזכר, ובו נקבע עונש למי שמהלך אימים ונוקט באלימות כדי למנוע טקס נישואין. מן האיום התוקפני ששילח האציל דון רודריגו בכומר דון אבונדיו לבל ישיא את לורנצו ולוצ'יה מתפתחת הרפתקתם של המאורסים וחולפת דרך נקודות ציון משמעותיות בזמן ובמקום בתולדותיה של איטליה במאה ה-17.

אישיותו ההססנית של כומר הכפר משמשת כאתנחתא קומית במהלך העלילה המותחת לפרקים. אמנם, דון אבונדיו איננו איש מזימות וגם מזועזע משחיתות המידות. ככל יכולתו השתדל שלא לטבול ידיו בשרץ, אך באנוכיותו של זה שאינו מחפש צרות לעצמו הביאן בצרורות על זולתו. הלה כבר נרגן כרוב הישישים ששבעו מכל אשר ראו ושמעו, ותחת שתקשחנה עצמותיו כמצופה בגיל שיבה, התגמש עמוד שדרתו כגומי, נע לפי משב הרוח הרעה, והחל מתכדר כקיפוד בלי קוץ כדי שהסערה תפסח על פניו, מצמק גופו לזערוריות שלא מרגישים בה. וכך במקום שייצג בגאון את המוסריות היכן שלא הופיעה, מבכר הכומר להשפילה עוד יותר דרך הסתרת עצמו, מתחנן להיות בלתי נראה. אין בו בדל של קודש. הוא נדמה כעסקן של שירותי דת הנודד בדרכים, אלא שבמקרה שלו נקלע לכפר בקצווי ארץ והתיישב שם, כשהוא מנער מעליו כל אחריות לקהילתו.

תירוציו לפעול בניגוד למצוות הכנסייה ולזנוח את שגרת חובותיו כאשר יש בהן סיכון ממגחכים את דמותו ומשמשים תמונה נגדית, תשליל ממש, לגיבורים המשניים בסיפור שנושאים בעוצמה את הטוהר. אחד מהם הינו הרשע שאין לומר את שמו ואסור להזכיר מקום מגוריו לבל יזהוהו. הכול יראים מפניו ואין איש ישר-דרך שיעז להתקרב למרגלות ההר שטירתו בנויה עליו. בשנה שבה מתרחש הסיפור כבר מתחוללים שינויים איטיים באישיותו של עלום השם. הוא מהרהר על המורשת שהותיר ועל אחריתו שניצבת עוד מעט בפתח. האיש ללא חת דורש לבלות עתותיו בשלווה, אבל כמו דון אבונדיו הזקן, שכל נימיו רועדים מפני אזהרותיו של האציל האכזר, אף הוא חושש להציג עצמו כמי שתש כוחו, כאיזו אפיזודה מן העבר. בלוויית ספקות שמייסרים אותו נענה לבקשה לחטוף את לוצ'יה למען דון רודריגו רק כדי לשמר את מעמדו הרם בעולם אפל של תככים חסרי רחמים.

הופעתה של לוצ'יה המעונה בפניו מרככת כמעט עד תום את לב האבן הסדוק עוד מקודם, והוא מורה לשחררה מיד ולפצותה – בעיתוי שיא שמכוון אליו המחבר: במהלך ביקורו של החשמן פדריקו בורומאו (1564-1631), הארכיבישוף של מילאנו ודודנו של קרלו הקדוש. עלום השם יוצא לקראתו, מבקש בהכנעה לכפר על עוונותיו המרובים וחוזר בתשובה להשתוממות התושבים, משל היה הבן האובד מן הבשורה לפי לוקאס. מה מוביל בני אדם ברבעון האחרון של חייהם – אותם אלה שגורסים כי בגיל המופלג שלהם כבר לא ניתן להשתנות – ללבוש אישיות חדשה ואפילו למלא את חלל הגוף במזון רוחני שאף פעם לא צרכו?

א. שינויים ביוכימיים מתחוללים בגוף לאורך שנותיו וחלקם משפיע מאד על התודעה, ההתנהגות ואורח החיים. אצל נקבות מבחינים בהשתנות הורמונלית בתום הילדות המשוחררת שכופה עצמה עליהן, במרד הנערות כנגד כבלים חברתיים שנועד למען תתעברנה על ידי השקטת יצריהן, ובפוריות המתבלה ואובדת כדי לפנות דרך לבנות הדור הצעיר. בקרב זכרים מבחינים בהתגברות ובדעיכה של מגוון גורמים, אולם לא בצורה דרסטית ויש בהן אף אלסטיות ועד חזרה זמנית למצב הקודם, אם בקול המתעבה, אם באומץ המופגן בשנים בהן מתרבים, אם ברכרוכיות כלפי הצאצאים, וכמעט רק אצלם – בנחישות לשנות בגלוי נתיבותיהם, בגיל שיתכן כי אין בו השפעה חשובה לגביהם ולסביבתם. אין ידוע בבירור האם השינויים הללו לא מתחוללים אצל נשים, או שמא אינם הרי חשיבות עבורן מאחר שמעולם לא נטו לקיצוניות. על כן, אינן נזקקות לשינוי דרכיהן באופן שאחרים שמים לב אליו. כמו אלה החיים: הזכרים נלחמים בפראות למען תהילתם והנקבות מנווטות בדרכי שלום תחת צילם.

ב. סרטי הטבע המצולמים במזרח אפריקה לא היו פופולריים אלמלא היו מתעדים מסכת שלמה של חיי היצורים, מלידתם ועד מותם. נדמה כי בסוואנות לבדן, הפתוחות לצפייה עד קצות האופק ומשופעות בבעלי חיים גדולים, ניתן להראות מה שהיער והים מכסים מן העין. בסרטים הללו מוצגים אריה שנחלשה גבורתו מלגונן על הלהקה וזברה שהולך בראש העדר וכוחו כבר אינו עומד לו כדי להבטיח את מעמדו. גם אצל בני אדם הולך ומתכלה הכוח הפיסי ככל שההזדקנות נמשכת. בקהילה הפטריארכית המאפיינת בני אנוש מוצאים את העדות לשינוי זה בעיקר אצל גברים (אף שגם נשים אינן חומקות ממנו), הואיל ומתקיימת ציפיה חברתית שיציגו חוסנם כבני המין החזק, בעוד הציפייה מבנות המין היפה שתמשכנה להציג חזות חיצונית נאה. מגיעה העת שאשה אינה מסוגלת יותר להתחרות בצעירות ממנה, והגבר אינו יכול להעמיד במקומם מחציפי פנים. זוהי העת שהלה מפנים כי תשו כוחותיו הפיסיים, חדל להעמיד פנים שעודם במותניו, אפילו נרתע מתקיפותו, והוא משנה את הרגליו כך שלא יצטרך לצאת למאבק תוך הפגנת חולשתו. הנה כי כן, איש שלא חשש מן הזולת בביצוע מעשיו הקודמים ואף לא הרהר על כדאיותם, מתחיל לתכנן כל צעד קדימה באשר להשלכותיו.

ג. האוניברסיטה של החיים איננה קלישאה בכלל. הניסיון המצטבר הוא המוסד החינוכי הטוב והחשוב ביותר. מדי יום ביומו לומדים אנו דברים חדשים. את חלקם ננסה להתאים אלינו, ואל חלקם ננסה להתאים עצמנו. רוח האדם הנשגבה שעליה מרעיפים תובנות מכבידות אינה אלא שילוב של דברים שטרם התנסינו בהם ודברים שעמדנו בהם. לפיכך, רוח האדם הזו מפעמת בעיקר בקרב צעירים בגלל גאווה בוסרית, ולא משום שמבוגרים מהם עסוקים יותר ואין בידם פנאי להקדיש לה מחשבה. הללו כבר התנסו בדברים מרובים מדי.

אחר כך נוטה הרוח האיתנה להתכופף עד מעמד של איזו רוחניות, מין השלמה של נפש תשושה באשר לתעתועי החיים והוויתור על הפניית כוחות מאומצים לשנותם. הרוך שכניעה מציאותית זו מסמלת אינו אלא עירוב של דברים שכבר לעסנו ודברים שלא נרצה ללעוס, כאכילת מזון הניתן לעיכול על פני התאווה הקדומה לכרסם עצמות. כך ברבות השנים מתהווה היכולת והבשלות הרוחנית שמעניקה רצון להתבונן אחורה בממד הזמן ולהבין מחדש האם טעינו והיכן צדקנו, תוך השוואה למקרים דומים ונשנים. מזו הסיבה, הישגי הרוחניות שמתפארים בהם צעירים – בעיקר הללו המכונים מוארים על שראו את האור – אינם אלא מזויפים, היות שאפילו יתאמצו לא יוכלו להתעכב ולפשפש בעבר, שאינו רק קרוב כל כך וכמעט בלתי נוכח לגביהם אלא שמידתו עדיין צרה. מה גם שבדרך כלל, איש שטעה מבכר לתקן טעותו, אם כדי לצמצם את הנזק מן השאיפה העילאית לשלמות ואם כדי שלא יוכרע עד בקשת מחילה שיש בה מן המבוכה. בהגיע האיש לגבורות מתברר כי דברים שהיו כבר אינם או שחלו בהם שינויים. את משגי העבר לא ניתן עוד לתקן או שאין מצוי הכוח הנפשי לעשות כמעט דבר. נותרת בפניו ברירת המחדל, מוצא אחרון של כבוד, היא החרטה.

מטיבה מובילה הבשלות הרוחנית לחרטה פנימית ולהשתלטות החשק להחצין את הכפרה על החטא. אך כאן זהו אינו רק זיכוך הנשמה, כעין תיקון דתי על ערש דווי שמוכתב בידי האמונה, כי אם צורך אחר שהולך וגובר לטיהור הנפש, כאיש אשר משימה לפניו והוא מודע כי אם לא יתפנה להשלימה, ייכשל מלתכנן את ביצוע המלאכה שממתינה לאחריה. טיהור הנפש אינו אלא מטלה נוספת בחיים הללו שמופיעה בשלב מאוחר.

ד. העולם הבא שהעסיק את האדם הפרהיסטורי, לפי פירוש הממצא הארכיאולוגי, עודו קיים במחשבות ההמונים המתקיימים בזמן המודרני. עתידו לא ברור. העולם הבא שולב כנדבך הכרחי בדתות תבל ואם תיעלמנה, יגורש גם זה כחושך של דעות קדומות על ידי האור שמפיצה הקדמה. על מנת שימשיך ללוות את מחשבותינו, מוכרח העולם הבא שיהיה לו שוב קיום עצמאי, כבעידן הטרום-דתי לפני שסוגדי השמיים אימצוהו. בינתיים, ההרהורים הנוגים על אשר מצפה לנו אחרי המוות משפיעים מאד על ההתנהגות ואורחות חיים בעולם הזה. ככל שהשנים הולכות ומתקרבות לתוחלת החיים שנועדה לנו, כך המוות נעשה נגיש. אם נתקדם עוד פסע, נמצא שהמתין מעבר לפינה.

האדם הפרהיסטורי ביקש להצטייד בחפצים פיסיים במסעו לעולם הבא. יחד עם גופתו הוטמנו כלים שישמשוהו ובעלי חיים וצמחים שיזינו אותו. מתישהו הוחלט שהגוף נותר בעולם הזה ומיועד לקום לתחייה באחרית הימים, ומי שעוזבת לעולם הבא הינה הנשמה. ושם, בשערי שמיים מוצב מרכז הקליטה והמיון של הנשמות. הרעות נשלחות להיצרב בגיהינום והטובות להתענג בגן העדן. אם אנחנו משתוקקים לבלות בחברת מלאכים, מספרים ההולכים למות לתומם, מחויבים אנו להתוודות על חטאינו ולכפר עליהם כדי למרק את נשמותינו. על הנשמה להיות מצוחצחת כהופעת חייל שמובהר לו כי שיבוצו בבקו"ם תלוי בה. החוויה המדכדכת הזו, אותה התגלות שמבשרת על התקרבות קץ החיים וההתכוננות לקראתו, מופיעה אצל חילוניים ודתיים כאחד, גם בקרב צעירים חולניים נעדרי בשלות רוחנית, והיא מגלמת חוסר רצון מובהק לעזיבת העולם הזה, ופחד ברור מפני הלא נודע מאין כמוהו של המוות, מה קורה לאחריו והאם נדע זאת בכלל.


יש כללים שהתקבעו במחשבותינו ומצאנו להם דוגמאות שסתרו אותם ואף היו הופכיות מהם. כזהו הנבל דון רודריגו אשר נוצרים טובים שנפגעו קשות מפשעיו הם שמוחלים לו מבלי שביקש כל מחילה לפני הסתלקותו מן העולם. לפי 'הסופר והארכיונאי' מאת קלאודיו פובולו (Claudio Povolo), אפשר שדמותו של דון רודריגו הסתמכה על פאולו אורג'יאנו (Paolo Orgiano), אציל שתלטני מן הכפר ויצ'נזה (Vicenza) שנודע לשמצה בהתעללותו באיכרים. בשנים 1605-1607 נשפט בגין עשרות פשיטות שביצע עם כנופייתו על בתי נשים צעירות כדי לאונסן. הוא נידון למאסר עולם. בין קורבנותיו היתה פיורה ברטולה (Fiore Bertola) שחיה עם אמה האלמנה. אורג'יאנו הביע את תשומת לבו אליה כבר זמן מה, אולם היא לא נרתעה מלהתחתן. באחד הלילות נחטפה מביתה והובלה בכוח אל ארמונו. קרבן נוסף, לורנצה זאבאויה (Lorenza Zavaoia), העידה כי אחרי שהוכרז על מועד נישואיה פנה אורג'יאנו לכומר והודיע לו שההכנות לנישואין לא צריכות להתקדם. החוויות האיומות של שתיהן דומות להתנסותם של לורנצו ולוצ'יה. מי שבא להגנת המאורסים ביצירה של מנצוני הוא הנזיר האמיץ כריסטופורו, ואילו על פיורה הגן הכומר פרא לודוביקו אודי (Fra Ludovico Oddi) שיצא במתקפה עזה על בני אצולה פורעי חוק. כנזיר כריסטופורו אף הוא סבל מהתנכלות דודו של בן הבליעל. במציאות ההיסטורית, זה שנחלץ לעזרת אחיינו וזמם כנגד הכומר רודף הצדק הוא האציל סטימיו פרקנצאן (Settimio Fracanzan).

מיהו עלום השם? הן בביוגרפיה של פדריקו בורומאו והן בכתביו של ההיסטוריון האיטלקי ג'וזפה ריפמונטי (1573-1643), שעל הרשום בהם הסתמך מנצוני בחברו את 'המאורסים', מצוין כי החשמן בורומאו החזיר בתשובה פושע אחד, אבל שמו איננו מוזכר. בשנת 1832 טען ההיסטוריון האיטלקי צ'זארה קאנטו (Cesare Cantù) כי מנצוני הסתמך על דמותו של האציל פרנצ'סקו ברנרדינו ויסקונטי (1579-1647). מכיוון שרצח שני אנשים בחצר הכנסייה כינוהו "הרוזן של חצר הכנסייה", וכך קרא לו גם מנצוני בגרסה מוקדמת של הרומן. בשנת 1619 פגש את החשמן בורומאו בעת ביקורו במחוז ברגמו ואחר כך חזר בתשובה. הוא חי בקומונה Brignano Gera d'Adda באותו מחוז, אבל מנצוני העתיק את מקום מגוריו של עלום השם אל הטירה הבנויה על צוק בשם Sacro Monte di Somasca.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: