נגזר גורלנו להתנצח מדי יום הזיכרון מפני שניצחנו

05/05/2022 ב- 19:59 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על נגזר גורלנו להתנצח מדי יום הזיכרון מפני שניצחנו

מרץ 2002 היה רווי אירועים טראגיים. בטרם הספקנו להתאבל על מתי אתמול, כבר נדרשנו לבכות על הרוגי אותו יום. היינו פונים לישון מדי לילה בידיעה מסויטת כי מחר יהיה נורא עוד יותר. לא נותר בשר בשפתיי לנשוך אותן מחמת המרירות. ובכל זאת, מאורע אחד לכד את תשומת הלב של החבר'ה בפלוגה. שבוע לפני שקיבלנו צו 8 יחד עם אלפים מחיילי האוגדה כדי לכבוש את ג'נין, שוחחנו בינינו אודות שפיכות הדמים הבלתי פוסקת. על הפיגוע במחסום המשטרה הבריטית בוואדי חרמיה התעכבנו. הוא התחולל שבועיים קודם לכן ועדיין הזדעזענו מתוצאותיו. במין קלות מצמררת וכמו היו ברווזים במטווח, צלף פלשתיני הצליח באמצעות קרבין עתיק להרוג שבעה חיילים ושלושה אזרחים עד שהרובה התפרק בידיו, ואז נסוג בשלווה. כלי הנשק ואופי הפעולה הזכירו לאחד מאיתנו מאורעות דומים מן הזמנים שקדמו לקום המדינה. על דבריו הגבתי במילים: אכן, תמו המלחמות הגדולות. עתה נראה איך יצליחו הישראלים להתמודד כנגד אותה מציאות שחוו הדורות שמלפני תש"ח.

נהוג לספר בימינו כי בבליל הרעשים החודרים לאוזנינו, שירי יום הזיכרון עודם היפים ביותר. בימי ילדותי כמעט ולא היו ז'אנרים אחרים בזמר העברי. ברצוננו ושלא ברצוננו אלה הם השירים ששמענו. וכולנו הכרנו ילד שאבא שלו מת במלחמה. לילדה אחת שגילה היה כמעט כפול משלי הבטחתי שאמצא את זה שהרג את אביה בקרב. בהיותי בן 17 ראתה אותי רץ בשכונה כשתרמיל גדוש באבנים כבדות על גבי, וכל שאמרה: אני חושבת שכדאי לך במקום זאת לבלות עם בנות. כבר היתה סטודנטית באוניברסיטה ועדיין הערצתי אותה אך בגלל השכול שידעה. כבוד רב רחשנו לגבורת המתים והבענו אותו כלפי משפחותיהם. היתה בהן מין קדושה. אסור היה בשום פנים ואופן לפגוע בהן. ידענו כי חללי המלחמות מסרו את חייהם למעננו. זו היתה ארץ ישראל הישנה והטובה.

שנה אחרי כן נהרג אחד מחבריי. חוויתי את אובדן התמימות בצורה הקשה ביותר. פתאום תפשתי כי צעירים מתים כך סתם בשירות הצבאי. איזשהו מפקד מבולבל שולח בטעות את חייליו לכיוון הלא נכון, ואחרי שמופעל מטען נפץ מזכירים לו שהיתה התרעה ביחס לאותו ציר. את הפשלה האיומה מטהרים באמצעות הספדים שקריים. הרי הכרתי את מי שהיה. בהחלט לא היה כולו טוהר. אפילו לא במעט היה, אבל חיבבתי אותו ביותר והתייסרתי כל כך. כשרוגזי מציפני הטחתי את הדברים המעליבים ביותר בפני מפקדיו. המשפחה היתה המומה לגמרי לנוכח המחזה.

המלחמות הגדולות היו על עצם קיומו של העם בארץ הזו. מוכרחים היו להקריב אלפי חיילים כדי להבטיח את קיומנו כאן. הכאב היה עצום, אולם אי אפשר היה להימלט מן הקרבן הכבד הזה. נשכנו את שפתותינו והמשכנו הלאה. משתם העידן ההוא בניצחוננו והובטח קיומנו לדורות, ושום מלחמה גדולה אינה נראית עוד באופק, וחרף זאת נהרגים ישראלים בכל מיני פיגועים מעצבנים, אזי אל למנהיגים ולמפקדים לצפות כי נשיכת השפתיים והשתקת הזעם יכולות להימשך. זה לא קשור לפוליטיקה בכלל, כפי שנטען אתמול. זהו נדבך בטבע האנושי התר אחר הישרדותו בכל מחיר, ואל לצפות שהישראלים בני דורנו יתמודדו כנגד אותה מציאות כפי שנהגו הדורות הקודמים. אז לא היתה ברירה בכלל. היום יש ברירה לכאורה: להיפרד מן הפלשתינים באמצעות ויתור על כל הגדה המערבית או באמצעות סילוקם הגמור מיהודה ושומרון. אף אפשרות איננה ישימה, אך עוד זמן רב ימשיכו לדבוק בזו או בזו ולהתנצח על היתכנותן. כל עם וגורלו.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: