המציאות המתעתעת אל מול הדיון בהשלכות עיבוד התמונה על החברה והתרבות

31/03/2022 ב- 17:03 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על המציאות המתעתעת אל מול הדיון בהשלכות עיבוד התמונה על החברה והתרבות

רבות דובר ועוד ידובר בכל דור ודור בהשלכותיה של הטכנולוגיה על החברה והתרבות. בדור הזה דנים הרבה בעיבוד תמונות סטטיות באמצעי מחשוב שיש ביכולתו לברוא אדם עם מראה בלתי קיים במציאות, אלא אם מדובר בלבישת תחפושת, מפני שהתורשה והסביבה מגבילות מורפולוגיה שכזאת, וגם לניתוחים פלסטיים יש גבולות שמעבר להם יסוכנו החיים או תפחת איכותם. לעיתים, מגמתו של המראה המעובד, אותה תמונה בלתי אותנטית, היא להשפיע על צופיו תוך ניצול מבנה התפישה המוחית שמגורה ביותר דווקא ממנו, אף שאינה מסוגלת להיתקל בו מחוץ למסך האלקטרוני. אכן, אפילו לדמיון אין יכולת לברוא כל מראה שהוא, מפני שאין תנאים בסיסיים שעליהם ניתן לבנותו או שליצירתיות יש מגבלות. אולם, אחרי שנוצר מחוצה לו, מסוגל המוח להציג בתודעה את המראה מן הזיכרון – עד שיישכח. המראה הזה בתודעה יהא דו-ממדי כמו התמונה הסטטית שממנה נבע, ולא תלת-ממדי כפי שאנו רואים את האובייקטים שלפנינו. מאידך, זיכרון של מראה אותנטי מתצלום סטטי אפשר שיוצג בתודעה באופן תלת-ממדי.

מנין אפוא נובע הגירוי החזק הזה? יש לי דעה, אף שהיא היפותטית לחלוטין: זו אולי רוח רפאים אבולוציונית. התופעה קרויה גם אנכרוניזם אבולוציוני (Evolutionary anachronism). בבחרותי קראתי באיזשהו מקום כי בני נוער שגרים בעיר וטרם חזו במיני בקר לנגד עיניהם היו מגורים מינית מאיור של פרה על עטיניה המלאים, וזאת בתקופה שעירום נשי בלתי מצויר היה מחזה שנתקלים בו במציאות בלבד ואחר ליל הכלולות. אף שלא נמשכתי לפרות באופן הזה, תהיתי לגבי האוניברסליות של התופעה המתוארת. הרי עובדה היא שגם מוחי מסוגל לחשוק בחזות בלתי מציאותית של אשה כפי שנראית בתמונה מעובדת. ככל הנראה, אבותינו חשקו בדבר דומה, לאו דווקא באיזשהו בן אנוש. אולי היו אלה פרימטים שכבר נכחדו ומהם השתלשלנו ואשר נמשכו ביותר לצורה כזו של מזון.

אם אין רוח רפאים אבולוציונית שתסביר את הגירוי כלפי מחזה שאינו קיים במציאות ימינו בכלל, אזי ניתן ללכת בעקבות רונלד פישר שהציע היפותזה בשם 'ברירה זוויגית המערערת את שיווי המשקל' (Runaway selection). לפי וריאציה של זו: זכר כלשהו, מסיבה מסוימת, מעדיף נקבה בעלת קווי גוף מעוגלים, ומשתוקק להזדווג עימה. הצאצאים שיתקבלו מזיווג שכזה יישאו גנים הן לעיצוב חמוקיים – שמקורם מן האם, והן להעדפת בת זוג עם חמוקיים – שמקורם מן האב. הנקבות מבין הצאצאים תעצבנה להן חמוקיים, ותשאנה גנים להעדפת חמוקיים שלא יבואו לידי ביטוי פנוטיפי; ואילו הזכרים מבין הצאצאים יעדיפו נקבות עם חמוקיים, ויישאו גנים לעיצוב חמוקיים שלא יבואו לידי ביטוי פנוטיפי. לעיצוב חמוקי הגוף יש גבול אצל האשה בסופו של דבר, אבל המשיכה כלפיהם ממשיכה להתחזק מדור לדור בקרב הזכרים.

תמונה של אדם עשויה להיות אותנטית אף שהיא מציגה מראה מלאכותי. למשל, איור קעקע של נמר הפוער פיו לרווחה ומציג שיניו לראווה. קעקוע כזה עשוי להיראות מושך למדי בעיני גברים אם הוא מוצג באחוריה של אשה. גם כאן עסקינן בניצול התפישה החושית, אך זו אשר קשורה במוח אל התפישה החושנית. אלה מראות שמגרים אותם, ולא מפני מה שהם רואים כי אם בגלל הקשרים הנלווים. יש מי שמדמה עצמו נוגס בבשרה של אותה אשה בגלל שרטוט שיני הנמר. אני התבגרתי בישראל, ובארצנו אף נערה אינה לובשת ביריות המחוברות לגרביוניה. בפעם הראשונה שנתקלתי בהן בחדר המיטות התפלאתי מדוע האירופית שלפניי טרחה ללבוש זאת, כאשר השיטה המועילה ביותר להלהיטני היא להסיר מעל גופה כל מלבוש. אולם, אירופים כמותה היו מורגלים לעירום יותר ממני. בניית הגירוי המיני אצלם אינה כה חזותית כפי שהיא ריטואלית. כל אחד צריך לנהוג באופן מסוים כדי שהאחר יבין כי צץ בו חשק מיני. כאשר ישראלי רואה אשה בעירום הוא מגורה מן המחזה, אף שאין טבעי ממנו. באותה המידה, מגורה אירופי לנוכח אשה שלובשת ביריות. הן זו והן זו מציגה בעיני הגברים זמינות מינית, ובעטיה הם מגורים.

תמונה של אדם עשויה להיות אותנטית ואף שתציג מראה אמיתי היא אינה מציאותית. למשל, בחור מקומי התחבר עם בחורה נוכריה בטיולו בחוץ לארץ והיא כה יפה במציאות. הוא טלפן לחבריו וסיפר להם אודותיה בהתלהבות. שוב ושוב צילם אותה ובשובו ארצה אץ עם סרט הצילום למעבדת הפיתוח ודרש להדפיס את התמונות בתוך שעה. בחלוף שישים דקות התברר לו שאיננה פוטוגנית בכלל. מה יעשה? מן הסתם, יודיע לחברים כי קרה אסון וסרט הצילום נפגם. ולעומת זאת, אותו בחור התחבר עם בחורה מקומית שאינה יפה במציאות, ועל כן יבקש לדחות ככל שיוכל את המפגש הראשון שלה עם חבריו. כל שיראה להם תהיינה תמונותיה הואיל והיא פוטוגנית מאד.

כאמור, מוחותינו נמשכים לאופנים מסוימים של חזות אנושית, ולפיכך ניתן להשפיע במידת מה על הפוטוגניות באמצעות מראה אמיתי (בלי איפור וכו'). ברם, אין כלל ברור כי אם ניסוי וטעיה שיעשה המצולם כדי להגיע לזאת. או אז מתחוור לנו עד כמה קלוש הקשר בין אשר רואות עינינו בתצלום ובין אשר נראה אובייקט זה במציאות. זכיתי לצפות במו עיניי החומות במנכ"לית מוכרת לציבור בעת מפגש חברתי ואחר כך בתמונותיה מן הפעם הזו. ראשית, בחיים האמיתיים אין מרגישים בנוכחותה. היא לא הטיפוס המתבלט. שנית, היא נמוכה ועל כן איננה יכולה לעורר רושם אלא אם הינה מורה לתלמידים בכיתה ו'. שלישית, מראה פניה במציאות פחות יפה מאשר בתמונות. כלומר, היא פוטוגנית. אך לא רק זאת נמצא בתמונותיה. תמיד היא פוקחת עיניה ומישירה מבט מצמית למצלמה משל היתה הסקסית הזועמת, ואילו אני ראיתיה כל העת עם מבט של רוך עד כדי שעמום. דרך ניסוי וטעיה למדה להציג חזות מושכת יותר שמשפיעה לחיוב על הפוטוגניות שלה. אחרים עושים כן באמצעות מבט מהורהר, אף שבמציאות לא תבחינו לעולם בהרהוריהם, וכמעט כולם נוקטים בשיטת החיוך. הנה כי כן, ברשת החברתית כולם מחייכים באושר שנשפך מן הלבנה ועד השתקפותה באגם, על מנת להעיד שזו גם מציאותם.

סרטון שמציג תנועתו של גוף משפיע פחות מאשר תצלום סטטי. מזו הסיבה, תנועת הגוף בסרטון אותנטי מסייעת לאשה לא פוטוגנית. היא נותרת בחוסר פוטוגניותה, אך התנועה מורידה מחשיבות המראה כשלעצמו ואם היא נעה באופן נאה אזי יימשך אליה המוח, ואם היא נעה באופן מגושם כי אז יסלוד ממנה. אם בעבר אי אפשר היה להציג מראה אנושי בלתי אותנטי בסרט וידאו, ולכן דוגמניות ארוטיקה פוטושופיות נותרו על דפי נייר, כיום מאפשרת הטכנולוגיה ליצור זאת, ומתברר כי תנועתן אינה גורמת למוח את אשר גרם לו גופן בתמונה סטטית בלתי אותנטית. יתכן כי המוח מזהה מלידה תבניות של תנועה, ומשהו בגוף הפוטושופי הנע מול עינינו אינו תואם תבנית שכזאת בדיוק, ועל כן יעורר איזושהי דחיה.

אומרים כי בחיים שמחוץ לתמונה נראה כל אחד כפי שהוא באמת ברגע מסוים, או כפי שנוהגת לומר השכנה הצעירה: "התעוררתי לבוקר שיער רע". אנו מביטים בה ולא מרגישים בשינוי או סבורים שאינו לרעה. עובדה זו מעידה כי על אף שכולם רואים אותו הדבר, מושפעת התפישה החזותית מדברים נוספים. השכנה משווה את המראה הנוכחי שלה אל מראות קודמים שלה הזכורים לה – ויפים יותר בעיניה, ואילו אנו משווים את המראה הנוכחי שלה אל מראות קודמים שלה – יפים פחות בעינינו. אם כך, מהו המראה של אדם מחוץ לתמונה מבלי שיהיה נתון להשפעת גחמות אישיות? אין מראה כזה. כל אחד מאיתנו הוא סך כל המראות שלו שמתמזגים במוח לכדי מראה יחיד אשר יתכן כי לא נראה בעיניים אף פעם. אכן, לא רק תוכנת פוטושופ כי אם גם המוח מעבד את המראות שמגיעים אליו. דוגמה נודעת היא השיטה הטקסונומית של קארל פון לינה. הוא ראה תבנית מורפולוגית יחידה עבור כל בני משפחת החתוליים, ואף אחד מן המינים בימות חייו לא נראה ממש כמותה. עוד לפני שדנים בהשלכות עיבוד התמונה על החברה והתרבות, יש לדעת כי המציאות מתעתעת בנו, ואפשר שזהו דיון עקר, וקיומו ינבע מן הצורך להרבות בפטפוטים ותו לא.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: