יקום שאין בו נגעת-נסעת

24/03/2022 ב- 09:37 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על יקום שאין בו נגעת-נסעת

באופן שאינו ברור לי בכלל, אני חף מכל כישרון יוצא דופן. דברים שזאטוטים מבצעים בקלי קלות, אינני מצליח לעשות בשום צורה שהיא. אם היו אלה זוטות נעדרי חשיבות עבורי הייתי מתעלם מן הבינוניות שבי, אולם דווקא הגורמים שמטביעים את הסקרנות בתוכי הם אלה שאינני מסוגל להשתלט עליהם. מעולם לא אמרתי נואש. מתמיד ניסיתי לפתח לעילא ולעילא תכונות ירודות, אבל השיפור מיאן להופיע. האמינו לי נא, התסכול הוא איום ונורא ומרגיזני מאד.

מאידך, אני מצויד בכישרון דמה שמפליא את מיודעיי. אני גומא את כל הידע שביכולתי להשיג על סוגיה כלשהי, ואז יורה בקצב אש מאצבעותיי גרסה סופית למאמר. אין מקום לתקן בה דבר. ברם, אין זה כישרון אמיתי. אני מסוגל לשלוף במהירות את התוכן מראשי רק אחרי שנבנה בו לבנה אחר לבנה. הסגולה לתכנון ארוך טווח ומוצלח איננה מצויה בי. אני לא מסוגל לבנות במוחי מהלכים רבים קדימה באופן שיתבצעו כהלכה. ההתקדמות במסלול המתוכנן שלי על לוח שחמט נעצרת תוך שניים-שלושה צעדים על ידי יריב מנוסה. האם באמת ניתנה הנבואה לשוטים? נדמה כי הלז מנבא בכל צעד שלי את כוונותיי העתידיות. אפילו שאני מיומן בשחמט, הריהו מוכשר הרבה יותר ממני. בעודי מוגבל להתאים למעני חימוש יחיד מתוך כלל האפשרויות, הוא משתמש בכל אפשרויות החימוש כדי לפגוע.

יש להודות כי בנעוריי לא הפריע לי הדבר כלל וכלל. יריביי דאז היו נוחים, וביטחוני העצמי בשחמט היה מוחלט. "נגעת-נסעת" לא הפריע לי אפילו במקצת. היפוכו של דבר היה: ששתי לקראת הרפתקאות כאלה. החיים הינם קצרים, ולכן את הדברים הנועזים יש לעשות מוקדם בגיל צעיר ככל האפשר כי אחרת לא נספיק. הייתי אוחז באחד מכליי, איזשהו מהם בלי סיבה מוקדמת, ומן הרגע הזה התחלתי לתכנן את צעדו הבא במסעי אל עבר הניצחון המיוחל. המסעות הללו אל הבלתי נודע ריתקו אותי כל כך. אולם, לא שלטתי כליל בהתנהגותי. חרף המשיכה להרפתקה חדשה על לוח השחמט, הרגלי לגעת בכלי המשחק לא נבע בגללה.

בתקופת הילדות נהגתי לשחק שעות על גבי שעות בדגמים מוקטנים של בעלי חיים עשויים מפלסטיק. הייתי מפזר אותם בלי סדר על השטיח, פונה בידי אל אחד מהם, וממנו טוויתי בדמיוני את הרפתקאותיו מאותה עת ועד שהוריי הורו לי לישון. לא ניחנתי במבט-על שאפשר באמצעותו לתכנן את ההרפתקה. היא היתה מתקדמת בתנועה של חיה אחת אחר חיה אחרת. ההרגל הזה נדד לשחמט, שם אחד הכללים המובהקים הוא "נגעת-נסעת", ואין דרך חזרה. ככל שהתבגרתי פגשתי יריבים שלא עלה בידי לנצחם דרך הרפתקאות מסעירות מנגיעה בכלי מסוים. הייתי מוכרח להיגמל מן ההרגל. פעם אחת מילאתי סיר גדול במים וטבלתי בתוכו את כפות ידיי. הוצאתי אותן אחרי שסיימתי לתכנן בראשי באיזה אופן אתקדם במשחק, עד שהאדם אשר מולי נטש את הלוח המוצף לאחר זמן, וכך הכרזתי על ניצחוני. בכל הפעמים הקודמות הוא ניצחני, אף שהיה יריב נחות להפליא, וזאת בגלל נגיעתי הבלתי נשלטת באחד מכליי. מזו הסיבה מחבב אנוכי הילוכים לאחור שלפיהם מותר להתחרט באמצעות חזרה אל העבר ולשנות החלטה קודמת.

המשורר הגרמני אוגוסט קופיש (August Kopisch) שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-19, חיבר את השיר הנפלא 'הסרטן הגדול מאגם מוהרין' (Der große Krebs im Mohriner See) אשר קושר בין צורת הילוכו המשונה של סרטן קצר-בטן לאחור ובין היפוך כיוונו של חץ הזמן בעולמנו. עם זאת, הוא מבלבל בין סוגי הסרטנים וכותב על סרטן ארוך-בטן אשר יש לו זנב וזה מתהלך כרגיל ולא באלכסון. הנה התרגום לעברית כפי שעלה בידי מגרסה אנגלית של חובבי שירה שוויצריים:

בעיירה מוהרין אף פעם לא ישנים,
יום ולילה באגם מתבוננים:
בתקווה שאף ילד לא יחווה בחייו
יום שהסרטן הגדול משחרר את עצמו!
הוא כבול שם למטה בשלשלות
שלא יביא חורבן על הארץ.

אומרים שאורכו קילומטרים רבים,
ולעתים קרובות מתהפך, ואם ישתחרר
זמן קצר אחרי כן יהא על החוף –
שום כוח לא יוכל לעמוד בפני צעידתו:
וכשילך אחורה, כמנהג הסרטנים,
כל הדברים יוכרחו לחזור יחד איתו.

העולם יצעד אחורה!
אם מישהו מכניס בשר לפיו,
זה לא יישאר בו ויצא משם
בחזרה לצלחת, ואז לסיר!
הלחם יהיה לקמח, הקמח הופך לדגן.
כל אשר יש – ישוב להיות כפי שלפנים.

קורות העץ מתנתקות מהבית
מתגנבות אל היער והופכות לאילן,
והוא חוזר להיות ניצן.
הלבנים הופכות למלט טחון,
השור בטחנה ישוב להיות עגל,
העגל יזדחל אל בטן הפרה,
והפרה תהיה עגלה בתורה!

דונג הדבורים חוזר לפרח,
החולצה על הגוף הופכת לפשתן,
הפשתן חוזר לזרעי פשתים,
ואלה שבים אל האדמה.
אומרים שראש העיר הוא הראשון שיסבול מהשינוי,
מכל האנשים, הוא יהיה הראשון להפוך לפעוט.

ואחריו חברי מועצת העיר,
וכל הפקידים המיומנים, גם כן;
והאזרחים יופשטו
מזכויות האזרח שקיבלו.
מנהל בית הספר המנוסה
ישוב לספסל הלימודים;
בקיצור, אחד אחרי השני חוזרים להיות ילדון.

כולם יחזרו אל הרחם,
ואדם אל עפר הארץ.
מי שהגביה עוף בכנפיו יישאר עוד שם
אך לרדת מטה יצטרך לבסוף.
הציפור תשוב להיות גוזל, וזה יהיה לביצה,
ואז הסרטן הגדול ישבור אותה בזנבו.

למזלנו הטוב, לא נחווה זאת אף פעם!
העולם עדיין מתקדם!
הרשויות פוקחות עין
שהסרטן הגדול לא ישתחרר.
גם עתידו של השיר הזה ניצל
כיוון שאחרת היה שב אל קסת הדיו.