השחפים של היצ'קוק ומי שגבוה ממנו

12/03/2022 ב- 04:32 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות

לפעמים הסודות המופלאים ביותר הם אלה שלא ידענו עליהם. אין הללו הסודות המוכרים: האם יש חיבור בין אמזונאס ואורינוקו או מה רומו של ההר הכי גבוה בצד האפל של הלבנה, אלא הדברים שאיש לא חשב על אודותיהם אף פעם, ופתאום מתגלים. במשך שעה וחמישים דקות ביקשתי לתור אחר עקבות תנים מן היממה הקודמת ולא מצאתין. ראיתי מחדש עקבות שנתקלתי בהן לפנים או עקבות ישנות שהגעתי אליהן לראשונה אך יומיים לפני כן. באופן שאין לו עדיין הסבר, התנים אשר שורצים כמעט כל לילה מסביב לשלוליות, נעלמים לאן שהוא למשך יממה או שתיים. הם מצויים במקום שטרם הרחקתי עד אליו, אך מה יש שם עד כי הם מתרחקים גם כן. וכי משהו מבהילם שנאלצים לעשות כך שוב ושוב? אינני יודע בכלל.

איך למצוא את (הידיים) והרגליים בסבך עקבות ישנות וטריות של תנים? לתמונה מוגדלת נא לחצו כאן.

השמיים התבהרו והשמש שלחה אדוות של חמימות. מבולבל קמעא חזרתי אל השלולית הגדולה כדי לצפות בשחפים. שלא כמו יונקים בשדה אשר לעולם אינם מתרגלים לנוכחות אדם ומיד בורחים, כארנבת שתמיד רוצה להימלט, העופות מתישהו מחליטים להישאר. אולי הם חשים עתה בטוחים, אולי נמאס להם לבזבז אנרגיה לשווא. משהחלה להתמלא השלולית התעופפו השחפים כשזיהוני ממרחק בן מאתיים מטר ויותר, אולם אט אט נוכחותי פחות הפריעה עד שהצלחתי להתקרב אליהם כדי פחות מעשרים מטרים. עם זאת, אחרי כן היו פעמים יוצאות דופן. היו פעמים שהוטרדו מאד בגללי בעודי נמצא במרחק ניכר. אי שקט שרר בקרבם כשהבחינו כי אני הולך ומתקרב וכולם עד האחרון שבהם התרוממו לשמיים ונחתו במקום אחר, רחוק הרבה יותר. ומה כבר יכולתי להסביר לעצמי? אפשר כי אלה אינם אותם שחפים שהיו כאן קודם ולכן אינני מוכר להם, יתכן שאינם מזהים אותי כי החלפתי את צורת לבושי, אולי זוהי מקריות בלבד ואפילו לא חלפתי שם היו מתעופפים להם באותה השעה בלי קשר אליי.

השחפים דורכים על הנוצות שנשרו מהם עד ששוקעים תחת כובד גופם. כך ניתן לדעת במקום שהקרקע התייבשה אם היו שם.

ידועה תמיהתן של הדיוטות בנוגע לצורך בארבע-עשר ניסויים חוזרים. הם פוטרים אותו כבזבוז זמן: ראית אחד – ראית את כולם. אולם, אין זה צורך למרווח ביטחון בלבד עבור האגו הפגיע, שמא מדען אחר יבצע אותו הניסוי וימצא תוצאה אחרת. באמת ובתמים, מצפים לחידושים. ואכן, נחשף לפניי פענוחו של סוד, ועל אותו הסוד לא ידעתי דבר: נמצאה קורלציה מעניינת בין חששנותם של השחפים ובין נוכחות התנים בקרבתם בשעות שלפני בואי לשדה. במשך ארבע פעמים רצופות ראיתי כי מידת החששנות של השחפים מפניי פוחתת מאד כאשר התנים נעלמים לאן שהוא במשך יממה. ארבע פעמים בלבד אין בהן כדי להצביע על סיבתיות מובהקת, אבל התווספה פעילות חשובה לעבודתי, ובחורף הבא ארצה לברר את מהות הקשר הזה. בקרוב ינדדו השחפים בחזרה למעונם הקייצי ואמתין לשובם ארצה בציפייה רבה.

אין זה פשוט בכלל להתקרב לשלולית הזו, שהתהוותה בעקבות חפירה עצומה בגודלה מן הקיץ האחרון. האדמה טובענית במידה בלתי רגילה אפילו כשהיא מתייבשת. מעולם לא עלו ממנה צמחים ששורשיהם קושרים את הגרגירים. עומק שקיעת גוף כשלי בתוך השלולית הוא כארבעים סנטימטרים ובגדותיה כעשרים סנטימטרים. נחוץ כוח רב לשלוף את הרגליים מתוכה אחר כל דריכה, שוב ושוב ושוב. זוהי מלאכה מתישה וגם מסוכנת. אינני ממליץ אפילו לשניים להגיע יחדיו כדי לחלץ זה את זה אם צריך יהיה. כך קורה "האסון בסיירת". אפילו יש כוח ברגליכם, אין ברשותכם הניסיון לגלות זהירות היכן שאפשר. ישנן פעמים שאני מוצא עצמי תקוע בבוץ, ובמקום להסתער החוצה ולהסתבך עוד יותר, אני נשאר לעמוד במקומי ומתחיל לחשב את צעדיי קדימה בלי שום חיפזון.

עקבותיי במרחק מה משפת השלולית. זו אדמה יובשנית למראית עין. רגליי שקעו לעומק של כעשרים סנטימטרים והמשכתי כך ללכת לאורך עשרות מטרים.

והנה קרה דבר שאין לו פשר. נשאתי עימי משקפת סובייטית גדולה שנרכשה במזרחה של גרמניה המאוחדת. המוכר הרהיב לספר שניתן להבחין באמצעותה בפלוני שמשליך סיגריה בוערת מחלון מכוניתו – לא רק במעשה ההשלכה, לא רק בסיגריה, כי אם בבערה שחורכת את הטבק וסביבו נייר. אני מרוצה מיכולותיה בהחלט, ולשחפים לא היה אכפת. התייצבתי על בליטה והשקפתי לעברם ממרחק של כחמישה-עשר מטרים. יש להודות כי הצפייה בהתנהגות הלהקה מסעירה מן הרגע הראשון כשיודעים מה מבקשים לראות. כעבור כמה רגעים הורדתי את המשקפת מעיניי, הוצאתי את הסמרטפון מכיסי בכוונה לצלמם. תיכף ומיד זעו באי נחת, מציגים סימנים ברורים להימלטות קרבה. החזרתי את הסמרטפון לכיסי וקירבתי שוב את המשקפת לעיניי. השחפים נרגעו כליל. חזרתי על פעולתי ממקודם, וכבר שחפים אחדים נשאו כנפיהם ופרחו באוויר. מדוע שיחששו מפני סמרטפון קטן-מידות לעומת משקפת? ברגע ההוא קבעתי כי זהו המסתורין הכביר ביותר ביקום. האם אינם רוצים להצטלם ומשום כך בורחים, או שעודם זוכרים כיצד ניסיתי לצלמם בראשית החורף, עת נסו מפניי כל פעם שהלכתי והתקרבתי אליהם?

מכיוון שאי אפשר לכרוע ברך במקום הבוצי הזה ולהפציר בכל שחף שלא יעזבני, משל היה בחירת ליבי, נאלצתי לכופף את קומתי. הפלא ופלא, ממרום של פחות ארבעים ס"מ נעתרו השחפים להצטלם. אף אחד לא נטש. כולם היו עסוקים בענייניהם. אך התרוממתי מחדש וגם הם התרוממו מעלה. העלמתי מעיניהם את הסמרטפון ונעלמו גם חששותיהם. מי מסוגל היה להאמין כי יבוא יום ואוכל לשחק מחבואים עם שחפים. אני אוהב אותם כל כך!

אלפרד היצ'קוק עשה עוול לשחפים במותחן 'הציפורים'. אכן, הם ידועים כלקחנים, גונבים מכל הבא למקור, אך אינם תוקפניים כתולדה של מזימה אפלה המצויה בקרבם. כל אשר הללו רוצים הוא לשרוד ולהתרבות, והציוויליזציה שלנו מספקת למענם את הצרכים הללו בקלות, עד שאין עוד טעם להתאמץ בחיי הבר. בעודי מכופף, מגדף את סבלותיי ברגע הזה, שאך לפניו התגלה לי "המסתורין הכביר ביותר ביקום", נשאוני הרהוריי אל בימאי הקולנוע המפורסם. איך הסריט את פוחלצי השחפים בלי שידעו מורא? אה, הוא היה נמוך – 170 ס"מ לכל היותר. התברר לי אחרי שלושה-עשר ניסיונות כי כיפוף לגובה כזה מספק את בטחון השחפים. בניסיון הארבע-עשר נמאס להם מן המשחק הזה ועפו הרחק-הרחק.