ומה יהא על העתידנים שהכריזו על קץ המלחמות הקלאסיות?

09/03/2022 ב- 12:04 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, ענייני דיומא | סגור לתגובות על ומה יהא על העתידנים שהכריזו על קץ המלחמות הקלאסיות?
תגים:

במשך שנים הרבה מציג אני פעם אחר פעם, בשלל דוגמאות, את השקפתי על האפשרות שההיסטוריה חוזרת על עצמה – לא במדויק אבל באופן דומה. ו'ינסטון צ'רצ'יל שחיבר את 'ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית' וזכה בפרס נובל לספרות, סבר אותו הדבר והסביר את הסיבה: מי שאינו לומד לקח מן ההיסטוריה – נידון לחזור עליה. לשיטתו, תנאי הפתיחה קובעים לאן תתגלגל – בהינתן A ובהינתן B נהיה מוכרחים להגיע אל C. זוהי אפוא דדוקציה. למשל, אם אלפרד נובל ירכוש את מועדון הכדורגל של צ'לסי, כי אז לא ידברו עוד על ההון שצבר מייצור חומרי נפץ. לב טולסטוי, שלא זכה בפרס נובל וחי בעולם הדטרמיניסטי של אייזק ניוטון, כתב את 'מלחמה ושלום' לפי מבנה זה. אנגלה מרקל, דוקטורית לכימיה קוונטית שראויה לפרס נובל לשלום, תהתה האם אירופה למדה לקח מן העבר שלה – למרות שבני ארצה כבר גילו כי בשמיים משחקים בקוביות. כל אלה טעו. גם אלברט איינשטיין חשב כמותם ושגה, אף שקיבל פרס נובל על העבודה החלוצית שתוביל לשגיאתו. מאידך, נפוליאון בונפרטה הגיד שרצונו בגנרלים שיש להם מזל מצוין. איך יכול היה לדעת זאת? לדידו, אסור שההסתכלות לאחור לא תביא בחשבון את התוצאה הסופית שכבר ידועה. לשיטתי, עיצובה של ההיסטוריה הוא כאבולוציה מתכנסת (Convergent evolution): אם יש תווך אווירי לנוע בו – עשויים לפתח מטוסי קרב. תנאי הסיום, שלעצמם נקבעים באופן שאי אפשר לתכנן מראש, הם שקובעים לאן ההיסטוריה מתגלגלת – בהינתן C יש לצפות כי A יגיע אליו וכמותו גם B. לפיכך, כשאני מביע דעתי באשר לעתיד וקובע כי הצורך המלחמתי בצורותיו השונות ילווה את האדם עד אחריתו, אזי זו ציפיה אינדוקטיבית: במידה שמופיע האקדח במערכה הראשונה של מחזה זה, ישנם סיכויים כלשהם שאקדח יופיע גם במערכה ראשונה של מחזה אחר.

המלחמה איננה תופעת לוואי של התנהגותנו, בישר פרידריך הגל, ועוד לפני צ'ארלס דרו'ין הסביר שהיא לא סרח עודף וכי יש בה צורך ממשי על מנת שהאנושות תתגלגל מעלה. אכן, המחשבה כי המלחמה מגלגלת אותנו לתחתית הינה שגויה, לטעמו. ניתוץ חרבות כדי ליצור אתים, מוכיחה הברירה הטבעית, יוביל לתבוסה במלחמת הקיום במידה שהיריב אינו נוהג באותה דרך. מנוצחים בה כאשר עוצרים באותו המקום בשעה שהיריבים משכללים את כלי זינם. הפיתוחים הטכנולוגיים של אמצעי החימוש מקדמים את המדע בכללותו והמין האנושי נהנה מהם גם בעת שלום, אך אלה מאיצים את הרצון להילחם כאשר הצד האחר נותר קפוא על שמריו. וכבר חזר ולדימיר פוטין בשבוע שעבר על תמיהתה של מירי רגב: מה ערכן של פצצות אטום אם אי אפשר להשתמש בהן? לפיכך, בצד חומר רדיואקטיבי למיפוי עצמות, מצוי זאב שטורף כבש. אך מה באשר למלחמות הקלאסיות – האם מתישהו החידושים מביאים בהכרח לשינוי המערכה הצבאית ומייתרים את התנגשות החילות זה בזה? האם ניתן לקבוע בזמן הזמנים שההיסטוריה הזו לא תחזור על עצמה? זוהי תפישה שתלויה בתנאים ההתחלתיים: ב-A וב-B בלבד (אשר יש בהם ערכים משתנים), בעוד שלתפישתי לא נקבע C לפיהם באופן תמידי – לעיתים רק בהם, לעיתים גם בהם ולעיתים לא בכלל.

שיטתי אינה מאפשרת לחזות בבטחה מה יקרה, אבל היא כוללת בתוכה את הסבירות שהעתיד ידמה לעבר, אך רק כשיתממש כך נדע. זוהי האינדוקציה, למעשה. כך לא קרה בשיטותיהם של אחרים. אחרי שהתפרקה ברית המועצות לשברי מדינות, הורם גם המסך שהסתיר עתידנים שאך רגע לפני כן ראו שחורות במחשכי מחשבותיהם, וכעבור דקה ביצעו פליק פלאק מרהיב כיאה לאקרובטים שזרקורי הבמה מופנים אליהם. הם הציגו בפנינו תחזיות ורודות שמנותקות מכל הידוע לנו על נפש האדם, על טבענו האבולוציוני ועל קורותינו מאז הומצא הכתב. אלה A ו-B שמעולם לא הכרנו ויובילו אל C כזה גם כן. זהו טיעון דדוקטיבי, כמובן, ואם אלה הן הנחות פיקטיביות אזי אנה אני בא. באופן הזה, התהפך על יעקב עולמו כשהסיק כי יוסף נטרף בשיני חיה רעה על סמך כותונת פסים מוכתמת בדם שאותה הגיש לו ראובן. "עולם הפוך ראיתי", סיפר יוסף לאביו ר' יהושע בן לוי במאה ה-3, וצ'רצ'יל היה מסביר כי מי שלומד לקח מן ההיסטוריה – נידון לחזור עליה; ומרקל היתה מייחלת שאירופה לא למדה לקח מעברה. באותו אופן בישרו עתידנים על תום עידן המלחמות הקלאסיות, וההדיוטות מילאו את האולמות והאזינו בהתרגשות להרצאות מדושנות עונג שכל תכליתן להפריח מגדלים באוויר כדי לגרוף כסף. קמה ונבנתה תעשייה של הונאה על מסד הבורות האנושית, וכה מוצלחת היתה ההונאה עד כי פלוני שהאמין לנבואות הכזב אינו רוטן בגין טיפשותו שלו ואינו זועם על העתידנים שהלעיטוהו בשקרים. כעסו הרב מופנה כלפי אלה שניפצו את אשליותיו ופתחו במלחמה מסוג זה שלא היה אמור לקרות עוד לעולם. מי שאשם בהונאה לדעתו הוא זה שאינו פועל לפי כללי המשחק החדש, זה שמתעקש להישאר עם הכלים הישנים ולשחק עימם, זה שאינו נכנע לתכתיבים אופנתיים לנטוש את העבר ולהתחדש בכלי חד-פעמי מדי ישיבה לשולחן. זהו חזון אחרית הימים במהדורה פלסטיקית.

מיד לאחר שהוכרעה המלחמה הקרה פרצה מהפכת המידע בהובלת ארה"ב אל חיינו. לא כולם נותרו אדישים כלפי תזמון שכזה וכרכו את שני המאורעות בקשר של סיבה ותוצאה: העליונות הטכנולוגית של המערב היא שניצחה את הקומוניזם. בלי ספק, מרוץ החימוש הממושך בין שני הגושים היריבים תרם מאד להאצה בהתפתחות הטכנולוגית, וזו מטבעה גלשה לחברה האזרחית. רשת האינטרנט הושקה אז לציבור הרחב. ברם, לא ניתן לייחס את הניצחון לטכנולוגיה לבדה. יתכן כי אם הצבא האדום לא היה פולש לאפגניסטן, הגוש הסובייטי עוד היה שורד וממשיך להתקיים. אולי באג 2000 היה מפיל אותו.

גם מן המילניום שבפתח לא יכלו רבים להתעלם, וכמו אלף שנים קודם לכן פצחו המומחים בניבויים. לפעמים, יש קושי לתפוש מה הם אומרים. לפעמים, אותם טיפוסים יודעים להתנסח באופן נהדר בעניין אחר. העמעום נועד לשרתם לצורך כפל משמעות כדי שיסבירו אחר כך כיצד צדקו ואילו זה שקרא את דבריהם לא הבינם נכונה. זו תופעה בזויה לאורך ההיסטוריה כולה, ובכל זאת ניתן לזקק מן המלל הרב מה רצו לומר בפשטות, אי אז בשלהי המאה ה-20: ראשית, מהפכת המידע מובילה לרווחת האזרחים, משום שהמכשור הדיגיטלי עקר מחסומים שהפריעו להתחזקותה, כגון היכולת להסיק מסקנות באופן מזורז מנתונים שהיו לנגישים ביותר, והן משפיעות במהירות לטובת האזרח. למשל, התיק של כל מטופל במערכת הבריאות הישראלית נגיש לצוות הרפואי בלחיצת כפתור. שנית, הפצת ידיעות בקרב אזרחים תיעשה על ידם באופן מיידי ומבלי שליטת המוסדות. למשל, שליחת מכתב אלקטרוני בתפוצה נרחבת ללא עלות ובלי אף הגבלה. ואכן, לא ניתן להתכחש שהדברים הללו קרו באופן שלא הכרנו קודם. אלה היו מן הניבויים הקלים ביותר בדברי ימי הימים. אפילו בריה פשוטה כמותי ניבאה זאת אז – ובלי עמעום, כמובן.

כאן נכנסים העתידנים לתמונה. הם טענו כי עומד להיווצר מעגל סגור שמזין את עצמו בין הרצון ברווחה ובין הפצת הידע. האזרח חפץ שתתחזק רווחתו ככל שיותר, ובאמצעות הידע שמופץ במהירות ממקום למקום יהא מסוגל לרסן כוחות שינסו לצמצם את רווחתו. מלחמה היא אחת הדרכים העיקריות לצמצום רווחת האזרח, ובעבר לא יכול היה לדעת בזמן אמת מה מתכננים השלטונות ואיזו תוכנית הם מוציאים לפועל, כי עד אשר היתה מגיעה הידיעה מקצה ארץ אחד לקצה ארץ אחר, כבר היתה המלחמה פורצת. עתה ביכולתו של האזרח, המודע לסכנה, לסכל באופן פעיל פרוץ מלחמה שכזאת כדי להגן על רווחתו. האם נכונות ההנחות הללו? האזרחים אכן חפצים שרווחתם תתמשך, מלחמה מסוגלת לפגוע ברווחתם, ויש להם אפשרות להתנגד למלחמה עוד מלפני שתפרוץ באמצעות אותן יכולות שהעניקה להם מהפכת המידע. אולם, יש לתת את הדעת שאזרחים עשויים להתנגד למלחמות מסיבות נוספות, ולא רק בגלל הפגיעה הצפויה ברווחתם. העתידנים לא הביאו אותן בחשבון, ומסקנתם הנובעת מכך היא שתם עידן המלחמות בצורה המוכרת של שני צבאות המתנגשים זה בזה. האזרחים משני עברי הגבול לא ירשו כדבר הזה ויש בכוחם לאיים על השלטונות בארצותיהם כדי שייוותרו על מזימותיהם.

רווחת האזרחים לא התפשטה בעולם בצורה שוויונית. אל מקומות מסוימים בוששה להגיע מהפכת המידע במלוא עוצמתה, ואל מחוזות אחרים הגיעה גם הגיעה מהפכת המידע וזו שבוששה להגיע היא דווקא הרווחה. ניתן להניח לפיכך כי מהפכת המידע איננה הגורם הבלעדי בהשגת הרווחה ונחוצים גורמים נוספים התורמים למענה ושלא קיימים בכל מקום, או שישנם גורמים שמנטרלים את כוחה של מהפכת המידע. על כל פנים, השפעתה לטובת רווחת האזרחים איננה מתקיימת, בין אם ישנה ובין אם אינה, מחוץ לאזורים הבאים: אירופה, ארצות הברית, קנדה, ישראל, קוריאה הדרומית, יפן, אוסטרליה וניו זילנד. את הדבר הזה לא חזו העתידנים, אבל הם אינם נכנעים. לתפישתם, עוד לא נוצרה רווחה מספקת כדי שתניע את האזרח לצאת נגד השלטונות, ובינתיים ממשיכים בשאר ארצות תבל להתקיים עימותים חיצוניים כסכסוכי גבולות ועימותים פנימיים כמאבק הבלתי נגמר בכנופיות פשע. העימותים הללו ממאיסים על התושבים את המגורים שם, אך מכיוון שנוצר פער אדיר בין עליבות חייהם ובין הרווחה שפורחת ברובה של אירופה ובכרכי הענק של ארצות הברית, החלה הגירה בלתי פוסקת אליהם.

צדקו הללו שאמרו כי הרווחה היא בראש מעייניו של האזרח. הוא לא היה מוכן לוותר אף על מקצתה. לא מלחמות הוא רצה למנוע, אלא את גישת המהגרים מן העולם השלישי אל ארצו, שמא ייאלץ לחלוק ברווחתו עימם. בעשור הקודם נוכחנו לראות איך נופלות ממשלות ליברליות באירופה ובארצות הברית ומוחלפות בממשלים שהבטיחו לבוחרים לעצור את ההגירה. במסע הבחירות הלהיב דונלד טראמפ את ההמונים בהבטחה שיקים חומה בין ארצו ובין מכסיקו כדי שאף איש עני לא יחצה יותר את הגבול. בריטניה עזבה את האיחוד האירופי על רקע משבר המהגרים ביבשת, והמנהיגים בהונגריה ובפולין נבחרו לכהונתם בגין חוסר סובלנותם כלפי השכנות שהציגו פשרנות ביחס להגירה. "אירופה היתה העתיד שלנו", אמר ויקטור אורבן על הונגריה שמאחורי מסך הברזל, "ואילו עתה ההונגרים הם העתיד של אירופה". כלומר, כל השאר לא ייחשבו עוד אירופאים. הם יהיו מוסלמים, הם יהיו שחורים, אבל לא האדם האירופי הנשגב.

אריסטו הוא שהביא לנו את הדדוקציה ("סוקרטס בן תמותה"), הזהיר מפני הסקת מסקנה נמהרת על סמך מקרה בודד, ואמר לשם דוגמה כי סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב באירופה. הוא טעה באשר לדוגמה. על פי האינדוקציה, סנונית אחת עשויה לבשר את בוא האביב ואחריה תגענה כולן. ומי היתה הסנונית? ממשלת ישראל. בנימין נתניהו היה הראשון לנצל ככל האפשר את משבר המהגרים. הוא קשר ידידות אמיצה עם טראמפ עבור מימוש האינטרסים שלו והיה למנהיג המערבי היחידי שהסכים לומר עליו מילים טובות. הוא גם רקם מערכת יחסים איתנה עם מנהיגי פולין והונגריה. אלה הזדקקו להראות לאזרחיהם כי יש מי שתומך בהם גם מבחוץ. תמורת ההכרה בחוסר סובלנותם הם סיכלו גינויים של האיחוד האירופי בכל עת שהתרחשה התלקחות בין ישראל והפלשתינים. כתוצאה ממשבר המהגרים התערערה ארצות הברית מבפנים. המפלגה הרפובליקנית מצויה במלחמה כוללת כנגד המפלגה הדמוקרטית והמערכת הפוליטית שם די משותקת. האיחוד האירופי אף הוא התערער ומדבר בקולות מנוגדים זה לזה כמעט דרך קבע. ההשלכות פנימה והחוצה הן כבירות. בנסיבות הללו פרצה מלחמה קלאסית במזרח אירופה, בין שתי מדינות סלאביות שהשתייכו לברית המועצות, כאשר בעצם היא מכוונת נגד ההגמוניה של האיחוד האירופי וארצות הברית בארצות האדם הלבן. פוטין ניצל את חוסר אחדות הדעים והאנדרלמוסיה הפוליטית במערב כדי לפלוש עם אלפי טנקים לאוקראינה.

את זאת לא המציא הנשיא הרוסי. התופעה ידועה מקדמת דנא. המלצתי לעתידנים היא לא לזנוח לעולם את נפש האדם, את טבענו האבולוציוני ואת קורותינו מאז הומצא הכתב, בשעה שהם ממציאים למעננו תחזיות כושלות לעתיד.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: