להיות בן-גוריונים ולנרמל את היחסים עם טורקיה

26/02/2022 ב- 06:27 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על להיות בן-גוריונים ולנרמל את היחסים עם טורקיה

כמעט מדי יום עוד דיווח: הנשיא ארדואן מטלפן לנשיא הישראלי ומנחם אותו על מות אימו; הנשיא יצחק הרצוג מטלפן לנשיא טורקיה ומברכו לרגל יום ההולדת של נכדו; שר החוץ יאיר לפיד מטלפן לעמיתו הטורקי ושואל לשלומו אחרי שהחלים ממחלה; שר החוץ הטורקי מטלפן לעמיתו בישראל ומתעניין לדעת איך ישן הלילה כי סופר שהיה קר. חיזורי פיוס דביקים כאלה גורמים לי לבחילה. חוויתי המון ייסורים בגללם. בעלומיי חשקתי בידידתי, שלא חשדה בדבר, והיתה מזמנת אותי בדחיפות אליה כדי להתייעץ, אף שלא השתמשה פעם אחת בעצותיי. לאחר שנפרד ממנה בחור מבוגר, ניסה הלז לשוב אליה באמצעות גילויי התעניינות אוויליים והיא נהגה בדיוק כמותו. הוא – האם עדיין את אופה את העוגיות המתוקות ההן? היא – אופה גם אופה, כל הזמן, אבל לא יודעת עד כמה הן מתוקות. אין מי שיטעם אותן ויאמר.

על מנת להבין מאין פתאום משתוקק רג'פ טאיפ ארדואן ביחסים נורמליים עם ישראל, יש להתעלם תחילה מן ההווה. בכלליות, זוהי השיטה שאני נוקט בה כדי לנסות ולפענח דברים בלתי מובנים לי. ההווה הוא בגדר רעש עבורי. ידיעות סותרות מתפרסמות בו-זמנית ומי מהן נכונה לא אדע. ההווה הוא גם בבחינת נעלם. עדיין ישנם דברים לא ידועים מן הזמן הזה, וניחוש מושכל ככל שיהיה אינו מחושב לפיהם, כך שבדרך כלל אין לו ערך רב. ובכל זאת, הפרשנים לענייני חוץ מתייחסים להווה, וזה אך לגיטימי. הללו מסבירים באריכות מהן המצוקות העכשוויות של האימפריאליסט הטורקי, הכלכלה הרעועה ובריאותו הרופפת, וקושרים ביניהן ובין ההתפתחות החדשה. יתכן שהסבריהם הינם נכונים, אבל מוכרח אני להיות ספקן – בגלל השיטה שאני נוקט בה. נדמה כי הפרשנים סובלים גם כן ממצוקה רבה: כוח הזיכרון שלהם נחלש ככל שחולפים הימים. הם מתעלמים מן העבר מפני שהוא נשכח מהם.

המפתח להבנת התשוקה הנוכחית של ארדואן מצוי בעבר הלא רחוק. בדצמבר 2019 נרשמו שתי תקריות חריגות במים הכלכליים של קפריסין. הן חריגות מכיוון שלא קרו במים טריטוריאליים כי אם במים בינלאומיים, ומשום שבשתי הפעמים היו מעורבים כוחות צבא: בפעם הראשונה גירשו ספינות מלחמה טורקיות ספינת מחקר ישראלית שהפליגה עד שם בהזמנת הקפריסאים. בניגוד לחוק הבינלאומי, טורקיה טוענת כי השטח הזה נכלל במים הכלכליים שבשליטתה. לסברתה, יימצאו שדות גז במקום. כעבור שבועיים חגו מטוסי קרב ישראליים באותו אזור מעל ספינת קידוח טורקית. התגובה על התקרית הראשונה הועברה לארדואן באמצעות מסר מאיים זה. על הקיר המזרחי בחדר עבודתי תלוי לוח שעם רחב מידות. נעצתי בו פיסת נייר שבה נכתב: הכדור בצד הטורקי. לאן עכשיו? הסלמה – סבירות קלושה. התעלמות – סבירות גבוהה. פשרנות – סבירות בינונית. הערכתי כי פני טורקיה אינם לאסקלציה. הנחתי כי תתייחס לגיחה האווירית כמו לא קרתה, ושיערתי כי מתישהו לא תוכל לנקוט יותר בגישה המתעלמת. אם לא אסקלציה, אזי פשרנות. ומה אז?

אולי לא היתה טריטוריה פנויה על לוח השעם לרשום עוד משהו; אולי אינני מן התוהים מה יקרה אילו לסבתא יש גלגלים; ואולי לא התהוותה מחשבה בשאלה לאן תנוע ישראל כשיבחר ארדואן בדרך הפשרנות, מכיוון שידעתי מהי התשובה שארצה כי תהא.

ערב קייצי בשנת 1990 ישבתי עם מיכאל בר זוהר באחד הבניינים שמאחורי כיכר דיזנגוף ושוחחנו. עוד לא הייתי ראוי להיקרא בחורצ'יק והוא מבוגר ממני בעשרות שנים, וחרף פער הדורות התחבב המלומד החייכן על כל הצעירים. הכרתי אותו בפעילותי ב'נוער העבודה' ובהתחלה דיברנו על בולגריה מולדתו, על אנקדוטות מן הפוליטיקה הארצית שהשמיע ועל רכילויות טריות ששמע מפינו. התייחסנו אליו כסנדק של הסניף התל-אביבי, ולפני הערב ההוא ספק רב אם החלפתי עימו יותר מכמה מילים על דוד בן גוריון. מובן שהכול ידעו כי הוא הביוגרף של ראש ממשלת ישראל הראשון, אך מה לנו ולזקן. הסתפקנו ביצחק רבין ובשמעון פרס שהיו מגיעים לבקרנו וכבר אז נחשבו לנפילים בסטנדרטים ההיסטוריים של עמנו העתיק. לעיתים היה פרס מספר פרט כלשהו על בן גוריון, ואף פעם לא ידענו בראשית דבריו כי בו מדובר. הוא קרא לו דוד.

גם בשואת היהודים עוד לא התעניינתי. האסון האדיר של עמנו היה אסונם של אחרים. אף אחד ממשפחתי לא הומת בידי הנאצים בטרם עלו כולם ארצה. אולם, אלה היו חודשי 'סתיו העמים' ואביתי לדבר עם מיכאל על הסכם השילומים, וליתר דיוק – להביע כהרגלי את דעתי התחילית שהיא הסופית. הכרתי אז את בן גוריון מקולו במשפט המפורסם: "אנו מכריזים בזאת…", וכבר פענחתי מי היה, כאילו הקמנו יחדיו מדינה. הייתי נער מחוצף, דומיננטי בין חבריי ומקובל אצל בנות גילי, ואחת הבדיות שנאמרו אודותיי סיפרה כי יום אחד נראתה מרחוק התקהלות בחוף הים, והודעתי בהתלהבות כי ודאי זהו ויכוח, ומיד עזבתי את אלה שהיו עימי ורצתי כדי להספיק ולומר מה אני חושב בעניין אותה סוגיה שלכבודה התאספו שם. מיותר לציין כי כל מי שהכירני אפילו במידה מועטה האמין בלי פקפוקים לבדיה הזו.

ברבות השנים החכמתי יותר, התעמקתי בפרשת חייו של בן גוריון, ולמדתי על מלחמת העולם השנייה ככל שיכולתי, ואת דעתי בעניין החלטתו של ראש הממשלה הראשון לחתום על הסכם השילומים לא שיניתי. טענתי אז כי הלה ידע שאין הרבה מה לעשות, שמדובר בארץ מרכזית ביבשת אירופה, אחת מעמודי התווך של תרבות המערב, והעולם לא יוכל לאורך זמן שלא להתייחס אליה. כל המדינות תפתחנה דף חדש עימה, וישראל תישאר בצד, כמו הילד בחגיגה משפחתית שעומד בקצה החדר ובוכה מכעס ואף אחד אינו מבין על מה ולמה. כולם מתעלמים ממנו לבסוף, ובאותה המידה יתעלם העולם ממחאותיה של ישראל. נכון שדם הנרצחים לא יבש, שזעקות השבר עוד מהדהדות ביערות, אבל אין הרבה מה לעשות. כל זאת אינו מעניין כל כך את העולם, והוא כבר ממשיך קדימה. אסור לישראל להשתרך מאחור.

אני לא זוכר מה פרופ' בר זוהר אמר על כך. מטבע הדברים, אנשים זוכרים את דעותיהם טוב יותר מאשר התגובות להן, והעובדה שדבקתי בדעה הזו אין פירושה שהוא תמך בה באיזשהו אופן. עם זאת, רשמתי מאין היא נולדה. לאחר שלל הבטחות זועמות לדפי יומני (שבדיעבד לא מימשתי) שאנתק קשר עם אותה ידידה שחשקתי בה ובפעם הזאת זימנה אותי כדי שארגיע רגשותיה לפני פגישה מחודשת עם הבחור המבוגר שלה, הוספתי הערה מחכימה על כך שכולם סבורים שבן גוריון היה טיפוס עיקש, ושאלמלא כן לא היה מסוגל להקים מדינה, ואילו אני סובר ההיפך וכי אם לא ניחן בפרגמטיות, או אז לא יכול היה להקים מדינה. סברתי נקטעה כדי לספר ליומני כי "אני שומע יותר מדי את הבועות" (התכוונתי לבלון שמסמל "מחשבה" בקריקטורות, וריבוי מחשבותיי כבר נשמע כבועות מתפוצצות באקווריום). אחרי כן ציינתי שאני מתכוון לפיצויים ממערב גרמניה.

ודאי שאין להשוות בשום צורה את טורקיה בת ימינו לגרמניה הנאצית, וחרף העובדה שישראל צודקת בכל היבט בסכסוך העכור עם ארץ זו – מלבד גניבת ברזים ומגבות במלונות אנטליה, כמובן – מוכרחים להיות פרגמטיים, כמו בן גוריון, כסלוגן של המועצה לבטיחות בדרכים: אל תהיה צודק – היה מעשי. טורקיה היא מדינה חשובה מאד במזרח התיכון, היתה כזאת ותישאר כך, ואילו ישראל היא מעצמה אזורית באופן ארעי. ההיסטוריה של עם ישראל מעידה על שבריריותו גם במולדתו. כפי שבן גוריון התייחס בחיוב להושטת היד של מערב גרמניה, כך עלינו לקבל בחביבות את ידו המושטת של המנהיג הטורקי, שהרי ביום מן הימים הוא יעזוב את ארמונו. הנרמול המיוחל אשר לו מצפה ארדואן נועד לשרת אותנו ביום שלאחריו ביחסינו עם הטורקים. במידה שנדחה את היד המושטת עלולים אנו למצוא אחרי לכתו אומה שתבקש לנקום על השפלת כבודה. כבר שבענו מירורים לאחר שסגן שר החוץ הושיב את השגריר הטורקי על כיסא נמוך במתכוון, כמו זה השולחן הארוך בקרמלין שנועד להושיב במקומם אורחים מן המערב ששואפים לגדולה. מוטב אפוא לפוגג את העוינות בעזרת האיש אשר גרם לה, כי אם נמשיך להענישו נמצא עצמנו יום אחד כילד שעומד בצד, וכבר אין לדעת אם הוא שם בגלל שעודו כועס או בגלל ששמו אותו בעונש.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: