האם הקנאה היא אחד ממקורות השנאה לאחר?

23/04/2021 ב- 04:15 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם הקנאה היא אחד ממקורות השנאה לאחר?

פעם אחת, לפני שנים, ביקרתי במוזיאון לרגל תערוכה חדשה. אני לא המבקר הטיפוסי שמתעכב כשתי דקות לפני ציור ואז פונה לקראת הציור הבא אחריו. בדרך כלל, אני ניצב הרחק מכול הציורים, סוקר אותם באיטיות עד שעיניי נעשות מכושפות בדרך שאין להסבירה ומובילות את רגליי אל אחד מהם. בעומדי מולו, תחת להסתכל עליו בדקדקנות, נטווה בראשי סיפור המתאר כל פרט שאני רואה במציאות ובדמיון. השזירה הזאת אף פעם אינה מוצלחת. הכישלון היחסי אינו תלוי בכישרון ליצור זאת. הבעיה היא שבצד יכולתי להתפעם מן המילים שמתחברות במחשבותיי, אני גם ריאליסטי באופן קיצוני. כשחברתי לשעבר קנתה למעני ספר על עבודותיו של רנה מגריט, סיפרתי לה שאני מתבונן בדמויות המרחפות בציוריו, מנסה להתנתק לרגע מן החיים ולא מסוגל. היא לא הבינה אותי.

ככל הנראה, התעכבתי זמן רב מדי מול אחד הציורים עד שמישהי פנתה אליי ושאלה: סליחה, מה אתה רואה שאני לא מצליחה לראות? חייכתי בביטול, והיא התעקשה: ספר לי! הסברתי לה את מצבי העגום: אני רואה שנאה רבה מצד הצייר, אך באותה מידה אני לא יודע מהי שנאה עמוקה הנובעת כולה מהיבט אישי, ואני תקוע פה מתוך ניסיון להבין דווקא עכשיו מהו סוג השנאה הזה כדי שאפענח את כוונת הצייר באופן מוחלט. כשסיימתי לדבר הייתי משוכנע שלא תבין מאומה ממה שאמרתי לה. להפתעתי, היא חייכה בהבנה. בעודי משתומם מן הפאטה מורגנה הזאת, הוסיפה: אם אתה רוצה לשמוע מהי שנאה אמיתית, אז אספר לך.

לא רק שאינני מסוגל להשיג בדעתי איך נערות מחליטות לשים קץ לחייהן בגלל חרם כיתתי בפייסבוק, אלא גם אינני יודע מהי הרגשת חרם בכלל, לא כמתנסה ולא כצופה. בכל שנותיי בבתי הספר לא שמעתי על איזושהי מלכת כיתה או על תלמיד כלשהו שהחרימו אותו. היו מקובלים יותר, היו מקובלים פחות, ובזאת הסתכמה ההשוואה הפנים-חברתית. אף אחד לא היה מוחרם, ואף אחד לא הרהר להשית חרם על מישהו אחר. שיטות פלגניות כאלה לא עלו כלל על דעתנו. הלחץ החברתי היה מופנה בכיוון אחד בלבד – לרצות שכל אחד מאיתנו יהיה מקובל עוד יותר. אם מישהו ביקש מעט זמן לעצמו, מיד היו מגיעים ומפריעים לו. יחד עם חבריי וחברותיי חוויתי נעורים נפלאים. החלומות שלנו נסקו לעננים ולא היתה סיבה אמיתית לפוגג אותם. העתיד ניצב במלואו לפנינו. המעידה הראשונה בחיי היתה כשאיבדתי את הכרתי, והתברר פתאום שאני סובל מצרה רפואית שתמנע ממני לשרת כלוחם בצבא. הייתי בהלם גמור כשהפרופיל שלי הורד ל-24. ההלם נבע כולו מנפילה מפסגת האושר שהגעתי אליה, והאושר הזה לא היה מתקיים אילולא עמדו החברים והחברות שם איתי. מתמיד עודדנו זה את זה, כשפרגון טרם היה למילה נפוצה בשיח הישראלי.

התיישבנו על מנת שאקשיב לה. אין לי מושג מדוע עניינה אותי בשעה ההיא. ודאי לא ראיתי בעיניה טינה כלפי אדם כלשהו כדי שאסתקרן. יתכן כי הסתפקתי בקולה הרך. מבעד לו אין בה דבר מושך, לבטח לא את העין. היא גוללה בפניי, עם דמעות שזלגו בשלב מוקדם, סיפור מעורר רחמים על התעמרות ממושכת מצד תלמידה נחשקת על ידי הכול בבית ספרה. הקול שלה רעד כמה פעמים עד שהיתה מובכת בגללו, ואני הייתי מזועזע למשמע אוזניי. על התעמרות טהורה כמו חלודה בדרגת 24 קראט לא שמעתי מעולם קודם לכן, וכנגד אותה התעמרות נולדה שנאה באותה רמת טוהר.

כולנו יודעים מהי שנאה על בסיס דברים רעים שמישהו עשה לנו. לרוב, השנאה היא קצרת טווח. מבכרים אנו להפנות את מחשבותינו לתועלת מועדפת יותר. השנאה עשויה להתארך או להיוולד מחדש מבלי שליטתנו. בבחרותי נתקלתי באדם שצעק עליי רבות בקטנותי. הוא כבר היה קשיש מכדי לפגוע בו, ועל כן שרטתי את קליפת מכוניתו באופן מחריד, ורק אז רווח לי. אני מוחל כמעט תמיד כאשר עושים לי דבר רע באופן חד-פעמי. במידה שהמעשה חוזר על עצמו, אני גומר אומר לנקום. ההחלטה על הנקמה היא שמונעת לשנוא את האדם שייפגע ממנה. אין לי כבר צורך בשנאה כלפיו. היא מתייתרת מיד. בדרך כלל, אני אף מרחם עליו. נקמותיי אף פעם אינן פרופורציוניות לסבל שחוויתי. אני סולד כל כך מן הרוע, עד שאני מחויב לעין תחת ציפורן. עמדתי הכללית היא כי אם אסיר משוחרר שודד שוב זקנה, יש להושיבו בבית האסורים עד מותו. מחילה שיבקש מאלוהיו בגיהינום.

בת שיחי לא היתה מוחרמת, אבל סבלה מלעג במשך שנים מבלי יכולת לנקום. כל שנותר לה היה לשנוא ולהעמיק עוד יותר את שנאתה. ואז רשפו עיניה והתגבר קולה, ונדמה היה כי אם לא ארגיע אותה, היא תאבד כליל את שלוות רוחה. היא תפשה זאת בעצמה והניחה את ראשה על כתפי. עודנו שני זרים גמורים בגן המוזיאון. טרם הצגנו את שמותינו זה לזו. בין כה וכה הייתי ממציא לי איזה שם, אך התפתיתי לדעת מיהי בעלת הקול הנעים. הרחקתי עצמי ממנה והיא עודנה חסרת מנוח. מן הכורח הזה הגיע הצורך לשנות את קו השיחה מבלי שתחוש כי אני מאבד בה עניין. זוהי אמנות לגלות רגישות. אנשים מצטיינים בה באמצעות הזדהות עם לב הזולת. אני משתמש ביכולת הרטורית שלי כדי לחדור את העור.

אני לא יודע להרגיש את שנאתה. עם זאת, במשך שנים התעמקתי בהבנת השנאה כלפי האחר הגמור כאשר הזדמן לי בעת קריאת ספרות יפה וכתבי היסטוריה. מדוע דווקא התמקדתי בשנאה שכזאת? הואיל והיא אינה רציונלית. הכיצד ניתן לשנוא את האחר הגמור, את זה שמעצם הגדרתו אין מכירים? זוהי שאלה ששאלתי עצמי הרבה פעמים, וכמומחה לכל מיני סיווגים, התחלתי לאסוף דוגמאות כתובות ולקבץ כל אחת מהן לקבוצתה. ביום מן הימים פניתי לבחון מה עלה בידיי. לאחר שנים של עמל מצאתי כי כל מלאכתי היתה לריק. תמיד מעורבבות השנאה והקנאה זו בזו כאילו היו הקשר הגורדי לפני בוא אלכסנדר הגדול. זוהי סיבתה של זו, והיפוכו של דבר, לכאורה. הקשר הזה לא התקבל על דעתי. אני לא מאמין שיש סבך בלי מוצא. אם זהו סבך, יש לו אחד כזה. אם אין מוצא, זהו אינו סבך. בכל פעם שנדרשתי לסיבוכים שאיש אינו מוצא בהם את ידיו ורגליו, אני מצאתי את החור בגרביים והסרתי כפפות.

אחד המקורות לשנאת האחר הגמור הוא בורות. לדוגמא, היחסים בינינו לבין הפלשתינים הם מסובכים ביותר עבור נוכרים. אנו יודעים מהם שטחי A ומי אחראי שם לשגרת החיים האזרחיים, אבל אפילו תסבירו במשך ימים ולילות לסקנדינבים בכפר, איש מהם לא ישיג בשכלו איך יכולה הרשות הפלשתינית לפעול באופן עצמאי בשטחים הכבושים, ובצדק מבחינת ידיעתם. בלבלו אותם כהוגן. הרי שטחי A אינם מצויים תחת כיבוש אזרחי. מתקיימת שם אוטונומיה. אולם, הפרופגנדה של השמאל הרדיקלי בארץ וזו שמצויה במדינות המערב משקרות להם. השקר הזה נובע מתוך בורות, או בשל הסתרת ידע אמיתי במטרה להשחיר את פני ישראל בראשי הבורים.

הקנאה היא רגש נפרד לגמרי מן השנאה והן אינן מסוגלות להתערבב זו בזו, אפילו נהפוך את כדור הארץ על פניו. למשל, מבחינות רבות מוצלחים היהודים משאר העמים, ובין היתר, גם הללו הגרים בישראל. לקנאה הזאת יש אפוא סיבה – הצלחה יחסית. הקנאה אינה מתבטאת לשלילה דרך קבע. כאשר קינאתי פעם אחת ביכולת אשתו של חברי לאפות לחם מרנין, היתה לי אפשרות כימית להחריב את יצירתה, והיתה לי אפשרות להשתמש בידע הכימי כדי לאפות לחם מפואר עוד יותר. אמנם נכשלתי כהוגן, אך הביטוי לקנאתי היה בהיבט החיובי. הללו שמקנאים בישראלים משתמשים בכלים שלהם כדי לבטא את קנאתם בשלילה. הכלי שלהם הוא השנאה לאחר הגמור אשר נובעת מבורות. אין להם כלי אחר, וזוהי לכאורה הזיקה של הקנאה לשנאה, הזיקה היחידה, אף שאיננה זיקה בכלל.

לא ציפיתי למחיאות כפיים בתום דבריי, אך לא יכולתי לשער שהיא תתרומם ממקומה, תפנה את גבה אליי ותלך ממני. כשהתרחקה מעט, נעצרה וחזרה אליי בצעדים מהירים, ואז רטנה בקול נושף שאני אידיוט גמור ביחסי אנוש והסתלקה. נותרתי שם המום ומטולטל באפס מעשה, בוהה בציורים, אך שלא כדרכי אי אפשר היה להתרכז באחד מהם. כה זעפתי בגללה עד שייחלתי שתתנגש בקיר בטון ביציאתה החוצה. אחר כך נרגעתי. כשהגיע תורי לצאת, חיפשו עיניי בדרך החוצה את קיר הבטון הזה ואת סימני ההתנגשות בו. באוויר הצח צחקתי מפאת הגיחוך על עצמי. לתומי חשתי ברגעים מסוימים בפנים שקללתי מתממשת למציאות. איכשהו הצלחתי בפעם הזאת להתנתק מן החיים האמיתיים הודות לחוצפתה.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: