הופר השלום בתוך כותלי המבצר

01/04/2021 ב- 08:09 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על הופר השלום בתוך כותלי המבצר

כרבים שקדמו לי, גם אני התקדמתי במסלול אופייני לצעירים בארצנו: בית-ספר תיכון – שירות בצבא – טיול תרמילאים – לימודים על-תיכוניים. בשובי ממסעי הראשון באמריקה הדרומית התיישבתי בקיבוץ בגליל המערבי, ובמסגרת לימודיי הכרתי את שכניי החדשים ובהם ערבים. בהיעדר פיתויי העיר, היה ברשותי זמן פנוי לבלות במחיצתם. בעיקר חיבבו את חוש ההמצאה שלי, כמו בדוגמה המוצלחת: איך להשיג טרמפ בשעת לילה בדרך ללא תאורה. המקוריות שהתברכתי בה מובילה לרוב אל גבולות האבסורד, והשטותיות שעשעה אותם. באופן הזה חיברתי לפני חג החירות דאז רשימה מעניינת: דוגמאות לפסח בימינו. בעקבותיה ביקשתי להקדיש את הדעת לעובדה שהערבים פוסחים על הגיוס לצה"ל ועל הטיול הממושך בחו"ל. מציאות זו יושבת בתודעה, אך לא נוהגים להתעמק בה. לא שאלתי עד אז האם יש להם רווח או הפסד מן הפסיחה הזאת. פתאום אביתי ללמוד את הסוגיה.

על מנת לעקוף מבוכה כלשהי בקושיות מיליטריסטיות, כי בין כה וכה מציבה המדינה בפני הערבים קשיים בלתי מבוטלים כלפי הערצה למדי צבא, פניתי ישירות לברר האם התרמילאות נובעת מתשוקה פנימית של הפרט או שהיא תלוית תרבות. מצאתי שהערבים הצעירים לא התעניינו כל כך במסעות ארוכים מחוץ לכפר. יתר על כן, גם דיווחי החוויות בארצות רחוקות לא משכו במידה רבה את ליבם. הקשבתם נבעה מנימוס בלבד. זהו סוג של אדיבות כמעט בלתי מוכר במחוזותינו. ערביי הגליל קיבלוני בברכה, ואפילו שהותי עימם בחופשת המילואים בעודי לבוש מדים לא נראתה מוזרה בעיניהם. כל ערביי הארץ קוראים לעצמם פלשתינים, משייכים עצמם לאותו העם, אבל אלה ואלה חיים במציאות שונה זו מזו. אני זוכר כי יום לפני שחזרתי ליחידה אמרתי להם, בשל הכיסופים להימצא איתם שוב: "חבל מאד שאתם לא בצבא, משרתים כולנו יחד באותו בסיס". לא היה להם מושג קלוש על עצם החוויה הזאת.

מפגשיי עם תושבי ההתנחלויות אירעו בשירות הצבאי. בדרך כלל, לא נמצאה שום סיבה נוספת לנסוע עד שם. הבחורים סבלו מחדגוניות לעיניו של זר, אך אי אפשר היה שלא להתרשם מכושר הילודה המצוין של נשותיהן. הבטן תמיד מלפנים ומאחור משתרכים הזאטוטים. ביישובי הספר מועטים הפיתויים, ותהיתי לא פעם האם יכלו לקיים משפחות מרובות ילדים בכרך עירוני. אולי זהו סוג אחר של אימהות. יש מן המשותף בין ערביי הארץ למתנחלות. גם הן פסחו על הגיוס לצבא ועל חווית התרמילאות. לשאלתי ענו כולן כי סיבת הדבר היא הרצון לקיים את מצוות הכשרות. בחו"ל לא אפשרי לעשות כן תמיד. בינתיים הן יולדות, עושות מה שאפשר לעשות, כמו הנשים הערביות.

עד הסכמי אוסלו לא ראיתי במתנחלים כלובשי דמות דמונית באופן מוכלל. ברי כי בצורה פרטנית יש לאדם זהות מובחנת שנדרש לכבד. יתכן כי זהו מקור הדיכוטומיה שפקדה אותי. איבה לא ניבטה מפניי ביישובי המתנחלים, ובחוצות עירי הפגנתי עוינות כלפיהם. יצאתי מן הגליל אל השומרון, משיחות יומיומיות עם ערבי ישראל אל שיטור צבאי בשטחים הכבושים ולפטפוטים ארכניים עם מתנחלות. הן לא התל-אביביות הסתמיות שהכרתי. השכנוע העצמי באשר לאידיאולוגיה שלהן הקסים אותי. וכשעברתי דרך עיר הולדתי בסיום ימי המילואים נתקלתי בחברותיהן שוב – מפגינות בכבישים נגד האידיאלים שלי בתעוזה מחוצפת. כתבתי באריכות לג'ואנה, ברזילאית ממוצא יפני שהתיידדתי עימה, על ההתנגשויות הללו בתוכי. סיפרתי שאינני מצליח לתפוש איך מציאות חיים שכזאת המשתקפת מולי מסוגלת להתקיים, שההוויה הנורמלית מוכרחה לפצל את המתנחלים ביניהם ולפצל את הערבים ביניהם, אבל בינתיים מאוחד כל מחנה מהם ועוד יותר מצופפים אצלם את השורות.

שנת 2021 אינה מוזרה כי אם נורמלית בישראל. אמנם משונה לראות על מרקע הטלוויזיה פרשנים ביביסטיים שבלהט רב תומכים בחיבור פוליטי בין הליכוד והפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ולצידם יושבים עיתונאים ערביים שמפרשים מניעים של חיבור כזה. יתכן כי חוזים אנו בחילוף דורות. אין זכות קיום לכלי תקשורת ביביסטי בעידן שלאחר ביבי נתניהו, והרבה עיתונאים מטעמו יתאדו לכל עבר. אפשר כי את מקומם יתפסו כתבים מוכשרים מן המגזר הערבי שעד לא מזמן הודרו מן האולפנים. ברם, הפיצול של הציונים הדתיים התבקש בזמננו וכך גם הפיצול של ערביי ישראל. שאיפתם של החיים הלא נורמליים היא לשוב אל הנורמליות.

עודני זוכר את נסיעתי הראשונה בנגמ"ש בעת תרגיל חטיבתי ברמת הגולן על סלעי הבזלת, כשכל מאוויי בשעה ההיא היו להישאר במצב קיומי לאור קפיצות הפתע הצפויות מדי רגע. איך ניתן להפעיל רובה בסיטואציה כזאת, אינני יודע; בכל זאת, חדר לשפתנו הביטוי 'לא לירות בתוך הנגמ"ש'. אין חדש תחת השמש, כמובן. הביטוי הזה הופיע לראשונה בימי הביניים ובלשון הגרמנית. אז קרוי היה Burgfrieden, שפירושו כי אין להפר את השלום בתוך המבצר, שאיש לא יילחם זה בזה בין כתליו. עתה יורים כולם זה בזה בתוך הנגמ"ש של הציונות הדתית, עתה נאבקים אחד בשני בתוך המבצר של ערביי ישראל. המתנחלים התפלגו לשני מחנות כשאחד מהם פוזל לעבר גוש השמאל, והערבים התפלגו גם הם לשני מחנות כשאחד משקיף מקרוב על גוש הימין. את אשר צפיתי לפני עשרים וחמש שנה כי מוכרח לקרות – התממש ואירע.

התודות לביבי נתניהו, ולא בגלל הסיבות שמונים הפרשנים. הם טוענים כי בגלל מצוקתו המשפטית וחרדתו לעזוב ביום הימים את לשכת ראש הממשלה, לא נותרה בפניו עוד ברירה, והוא מחויב להכשיר את הרשימה הערבית המאוחדת בראשות מנסור עבאס לשם הישרדותו הפוליטית בלבד. ובצד השני, לימינה בראשות נפתלי בנט נמאס מן הטינה החולנית שמפגינים דרי הבית בבלפור. רק סילוק נתניהו משם ימגר את החולי הזה לבסוף. ברם, הפרשנים כולם טועים. אני יודע זאת כי צפיתי את הפילוגים הללו לפניהם ונתתי סימנים בנסיבות להתגשמותם. כתבתי לג'ואנה כי תקופה ארוכה של רגיעה ביטחונית תביא לפיצולים הללו, וכל עוד נמשכים העימותים בין ערבים ויהודים, ימשיכו המתנחלים להתבצר בתוך בית אחד וכמותם יעשו הערבים במבצר אחר. הדגמתי לה זאת בהתבוללות של עמנו בתפוצות. כשהגויים חדלים לרדוף אותם מתחתנים עימם היהודים, וכשחוזרת הרדיפה מתקיימות המשפחות בנכר על טהרת היהדות. בכלל, מחלוקות פנימיות אצל המיעוט מיטשטשות כשסכנה אורבת לו בחוץ, ויוצאות כשהיא נעלמת.

לזכותו של נתניהו יש לומר כי פחדנותו שיתקה אותו. בהיסוסיו הבלתי נגמרים ביחס לכל סוגיה כמעט, הוא לא הוציא אותנו למלחמות מיותרות, ובלעדיהן נעשו היחסים בין יהודים וערבים לנסבלים במידה רבה, ואפילו תקינים בעתות מסוימות. כך נוצרו ההזדמנויות להתגלעויות וחיכוכים בתוך בתים אחידים לכאורה, אשר מאז ומתמיד השתקפו בעיניי כמלאכותיים ונובעים מכורח של מציאות זמנית. וכבר הסביר המ"כ בגיבוש טרום-צבאי: "גיבוש מתחולל רק בשעה קשה. על כן, אתם תרוצו הרבה בימים הבאים". עתה תמו הזמנים הקשים וההתפוררות מופיעה לנגד עינינו המשתאות.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: