האומץ לא לירות

13/03/2021 ב- 04:11 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האומץ לא לירות

שרך מגן-עופרת הוא שמו העממי של אחד המינים בסוג Dryopteris. מימים קדומים נודעת סגולתו לסייע בקרישה. כבר אז היה ידוע כי חדירת קליעי עופרת הנורים אל גוף האדם מחייבת שיטות חסימה פיזיות על מנת לעצור את שטף הדם הקולח ממנו. עם זאת, בזמנים ההם רווחה גם אמונה כי יש בכוחו של הצמח לרפא פצעי ירי דרך הקרשה בלבד. את המתכון המדויק הנחוץ לטיפול מסוג זה אף אחד לא ידע, אבל השערות רבות נפוצו לכל עבר. דיברו על סוד כמוס שמוכרחים לגלות, על הנחיצות באדם אמיץ כדי שילך לחשוף אותו. על פי המסופר, לא נמצא ברנש אמיץ יותר משודד מפורסם במחוז כולו. הרי הוא לבדו העז לגנוב בלי חשש. שלחו אליו שליחים בסתר וביקשו ממנו להביא מרפא לאנושות כולה. השודד נעתר להם ופנה להתייעץ עם הזקנים לפני שיצא לדרך. הם סיפרו לו כי בוקר אחד בשנה, ליד השרכים שצומחים במורדות ההר הכי גבוה בסביבה, נפתחים שלושה פרחים בזה אחר זה ותיכף נסגרים עד הפעם הבאה. עליו להמתין עד שייפתח הפרח השלישי ואז לחמוס בזריזות את שלושתם בעודם פורחים. הניחוח המשותף שלהם משפיע לטובה על תרופת השרך בעת הכנתה. בלעדי הריח שהם מפיצים יחדיו בפריחתם לא יגיע המזור המיוחל.

הגיע השודד המפורסם אל מורדות ההר בבוקר המדובר. רגע לפני שנפתח הפרח הראשון שעט עדר איילים לעברו. הוא התכווץ במקומו ולא נס. הרי סיפרו עליו שהוא אמיץ. האיילים דילגו מעליו והמשיכו הלאה. הפרח הראשון נפתח. רגע לפני שנפתח הפרח השני הופיעה פתאום חבורת דבורים למולו. הוא התכווץ במקומו ולא נס. הרי סיפרו עליו שהוא אמיץ. הדבורים עזבוהו ופנו לכיוון אחר. הפרח השני נפתח. רגע לפני שנפתח הפרח השלישי הוא שמע קולות קרבים. הפרח השלישי נפתח והוא זינק לעבר הפרחים, קטף את הראשון, קטף את השני, ולפני שהספיק לקטוף את השלישי ראה שוטרים רבים לנגד עיניו. השודד שלף את אקדחו והחל לירות בהם. עוד קרב היריות נמשך והפרח השלישי נסגר. עד שיפרח בשנה הבאה, ינבלו שני הפרחים האחרים. בלעדי ריחם המשותף לא יועיל דבר. התברר אפוא כי דרוש יותר אומץ לא לירות מאשר דרוש כן לירות.

נזכרתי בסיפור-עם זה בעקבות הפולמוס הציבורי שדן בשדידת רובהו של לוחם בעת שניווט לבדו החודש במסגרת אימוניו הצבאיים. אמרו עליו שהוא פחדן. הסערה שככה כששני השודדים נתפסו בידי המשטרה ובנוסף התברר כי ללוחם לא היתה אפשרות מעשית להתגונן בכלי נשקו. על פי פקודה, באימוני הניווט יש להותיר את מחסניות הכדורים בכיסי האפוד הקרבי. כל שיכול לעשות היה להתנגד בידיים חשופות, אך כוחם של השניים הכריע אותו.

עתה שוקלים בצה"ל האם להתיר הכנסת מחסנית לרובה בעת פעילות בודדת בשטח כדי למנוע שוד דומה. על מנת לבחון את ההשלכות של היתר כזה אכניס עצמי לנעליו הגבוהות של אותו חייל. הנה, שני ערבים תוקפים אותי פתאום בחשכת הליל. ההסבר הראשון שיבליח בראשי כדי לבאר את התנהגותם יהא שהללו מחבלים הרוצים להרגני. שדידה של רובה ודאי לא עולה מיד במחשבות. אכן, ההסבר מסתמך על הרגשה סובייקטיבית בלבד, אולם לאיש אין ציפיות שאברר אצל התוקפים את העילה המדויקת למעשיהם. מי שהמחסנית כבר מוכנסת ברובהו לא יהיה בו האומץ להמתין להתפתחויות: האם הערבים מתכוונים להרוג לבסוף או שכל רצונם הוא להשלים מחסור בציוד. החייל ידרוך את כלי נשקו ויפתח באש.

אינני מקל ראש בתקיפת חייל ובשדידת רובהו באופן אלים. אלה הם מעשים חמורים ביותר. אך כפי שלמדנו לבסוף, המניע של שני הפושעים היה פלילי. הם אינם טרוריסטים. ראוי בהחלט שיקבלו עונש כבד. ברם, מיתה אינו אחד מהם. הוצאה להורג בדין הישראלי מיועדת לנאצים ועוזריהם ולבוגדים בביטחון המדינה. יש ליטול מגנבי תחמושת את חירותם לתקופה ממושכת, אבל אין ליטול מהם את חייהם. החוק אינו מצווה זאת, ועל כן, אסור להעניק לחייל חמוש ובודד בשטח את הרשות לפרש את לשון החוק בגין סכנת חיים לפי הרגשה סובייקטיבית בלבד. היעדר האומץ שלו יהיה דומיננטי לרוב. את הפירוש יעשה בית המשפט לפי שיקול דעת אובייקטיבי ככל האפשר אשר נסמך על ראיות. אם לאו, הרובה שבמערכה השלישית יירה לעיתים קרובות שלא לצורך כשהמחסנית תוכנס לתוכו לפני תחילת המחזה.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: