מה דעת רבנים על איסור הכנסת מצות לבתי חולים בישראל?

07/03/2021 ב- 06:37 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על מה דעת רבנים על איסור הכנסת מצות לבתי חולים בישראל?

אני לא אוהב מצות. אני גם לא אוהב בשר חזיר ולא אוהב מוצרי חלב. בכלל, מילוי בטני במאכלים הוא לדידי מילוי צורך מהנה פחות מסילוק הצימאון וסיפוק אינטימי עם אשה. אני זולל את תכולת צלחתי בזריזות כדי להרבות זמני בעיסוקים מרוממי נפש יותר. גירוי עשוי להתלוות לצורך. בדרך כלל, הוא חזותי: גביע שנושא בגאון פלחי פרי טרופי, סלט מגוון ששובה את העין, אהובה שעוטה על עצמה לבוש חושני. הנאה המתלווית לצורך היא לרוב חוויה ראשונית ועל כן נדירה – טעם של משקה חדש, מרקם מזון שעדיין לא מכירים, בחורה ששרה באיטיות מהפנטת בעת הכיבושים המיניים שלה.

מילדות שאלתי שאלות שציפיתי כי תהיה להן תשובה. ודאי לא הייתי מאותם אלה שהתפלספו בניחוש זהות בוראו של האל. מאידך, התפלאתי לדעת כי דווקא את השאלות הפשוטות אף אחד אינו שואל. מדי שנה לפני חופשת הפסח נהגתי לחקור מורה אחר מורה, מה נשתנה חג זה מכל החגים ולמה אין דין המצות כדין תפוח בדבש בראש השנה, סופגניות בחנוכה, פירות יבשים בט"ו בשבט, אוזני המן בפורים ותפוחי אדמה בל"ג בעומר. מדוע נבדלת המצה ממאכלי חגים מסורתיים שאינם נכפים עלינו ודווקא היא מצווה עלינו? ביעור החמץ הוא טקס מרתק לפני כניסת החג, ומי שנהנה לאכול קרשי קמח יבושם לו, אך מפני למה כפיית איסור נוכחות חמץ במשך שבעה ימים ולילות? עד היום לא זכיתי לקבל תשובה רציונלית.

התחיילתי בפברואר מפני שבחודש זה נקבע הגיוס למגלן, וכך יצא שפסח נתקל בי בטירונות. עד הצטרפותי לצה"ל ראיתי את העם היהודי כנחלק לשני מחנות: הללו שמקפידים על שמירת כשרות בפסח והללו שהסוגיה אינה מעניינת אותם. הרהבתי עוז, כהולך בדרכו של צ'ארלס דרו'ין, להגות שהיהדות תתפצל כתוצאה מאורחות חגים שונים. טענתי כי באופן הזה נולדות דתות חדשות. והנה, באותו פסח צבאי ראשון שנפל עליי, הרגשתי כמו המאמינים הראשונים שצעדו בעקבות שאול התרסי. הרגשתי נרדף. הייתי מוכרח להחביא את המזון החמץ ולאכול ממנו בסתר. אני זוכר זאת כזעזוע ממש. לא שיוויתי בנפשי כי המשמעת שנכפתה עליי בגלל נושאים הרי גורל של עתיד המדינה תיושם פתאום לשם השגת מטרה דתית. אז עוד לא היו לנו מפקדים שהחדירו ללב הלוחמים מלחמות בדויות של ה'. יצאנו להגן על המולדת למען משפחותינו בלבד. חרף זאת, קדושת פסח בבסיס הצבאי נשמרה באופן מחמיר ביותר. בפסח שבא שנה אחריו ביקשתי ללכת הביתה בשם שמירת הפולחן החילוני.

ברי כי היתה בי הבנה אישית למתרחש בצה"ל. אין מקובל עליי שלובשי מדים ממין זכר נוטשים את כיסאותיהם בערב זמרה במחנה מפני שקול נקבה נשמע על הבמה, אולם נהיר לי כי לשם אי-פגיעה באחדות השורות יש להימנע מלהשמיע שירים על חשמל ביום הכיפורים כשכולם מכונסים בחדר. התחשבות הדדית איננה מעשה פסול, כי אם ערך חשוב שיש לשמר ולחזק עוד יותר. עם זאת, לא מצאתי הגיון בחשיבות היתרה של המצה על פני חשיבות התכולה של שקיות יום הולדת. הסברתי דבר זה למפקדי בל"ג בעומר והוא הסכים עימי שזו וגם זו אינן ראויות למאכל, אבל אמר שפסח הוא לא כשאר החגים. לדבריו, זהו חג מיוחד וביעור החמץ באש נחוץ בהחלט. ומנגד, מדורת ל"ג בעומר אינה הכרחית, ועל כן אסר לקיים אותה בשטחי המחנה.

באשר למתרחש בפסח מחוץ לבסיסי הצבא אינני יכול לגלות אף הזדהות עם שומרי כשרות החג. אני מסוגל להבין לליבם הדואב של מאושפזים בבתי החולים שבהיותם שומרי מסורת ישראל נאלצים לראות את שכניהם במחלקה נוגסים בלחמניות טריות, אבל אינני מסוגל לתפוש מדוע הללו אינם מבינים לליבם של אותם חילונים מובהקים. עבור מאושפזים מן הסוג הזה, כפיית אי-אכילת לחם הופכת את האשפוז שלהם לשהייה בצינוק. הכפייה הזאת היא עונש על לא דבר. הרי ידוע כי התיאבון אינו כשהיה בזמן שחולים והחושים סובלים. במקום לענג את בלוטות הטעם מבקשים להעציבן. לפיכך, שמחתי כאשר בג"ץ קבע לאחרונה כי אסור מפסח זה ואילך לחטט בתיקיהם של מבקרי החולים בחיפוש אחר דברי חמץ.

הבעתי שמחתי זו באחד התורים הארוכים – כמו היינו במזרח אירופה בימי הקומוניזם – בפני משפחה דתית מרובת נפשות. הן עמדו לפניי, ואני הצעתי כי רק האב ייכנס לחנות הואיל ומספר השוהים בתוכה הינו מוגבל לפי צו השעה. רציתי להיכנס יחד איתו ולא דקות ארוכות לאחר שכל בניו ובנותיו יצאו. הוא לא נעתר כלל לבקשתי, האשים את בג"ץ בהחלת החוקים החדשים, ואמר כי את כל קובלנותיי יהא עליי להפנות לממציאי הדת הישראלית. מאין הופיעה רעייתו אינני יודע. לפתע ניצבה לנגד עיניי והכריזה כי ודאי אני משתייך לכת הישראלים שלא אוכלים מזון כשר. בלי ספק, קבוצה הולכת וגדלה מבין חובשי הכיפות נעשתה תוקפנית לאחרונה.

על כל פנים, צירופי בכוח אל הדת הישראלית נשא חן בעיניי. אמנם, זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על אודותיה, אך עצם קיומה, אם הוא נכון בכלל, מאששת את השערתי כי התבדלות במנהגי חגים מהווה רקע לצמיחת דתות חדשות משושלת אחת. אין לצפות משופטי בית המשפט העליון שיהיו בקיאים בהיסטוריה. על ראשיהם מונח משא כבד אחר כבריאת דת או בהתנגדות לכפייה דתית, אך ראוי שהפרשייה הנוצרית הזו תיוודע בהקשר של פסח, כי דברים שמתחילים בזוטות כהיתר הכנסת חמץ לבית חולים עשויים להסתיים בקרע סופי, אשר לא מוכרחים להצטער עליו.

במשך שנים נדמתה אז המחלוקת כפחותת ערך אצל רבים. היא עסקה בענייני פולחן: הכנסייה הרומית נזקקה לרקיקי מצות לצורך לחם הקודש, ואילו הכנסייה הביזנטית נזקקה ללחם מותפח בשמרים לשם עשייה זו. בשנת 1054 הסלימו היצרים בגלל זאת. האפיפיור לאו ה-9 פרסם בולה על נידויו של מיכאל קרולאריוס, הפטריארך של קונסטנטינופול, וזה השיב בהטלת נידוי על ראשי הכנסייה ברומא. מאורע זה היה עוד חוליה בשרשרת ארוכה של מאורעות, ובני הדור ההוא ראו בו דבר של מה בכך. ויכוח חריף זה לא היה עבורם בגדר חידוש. מעת לעת היו מתגלעים חילוקי דעות בשל הבדלי פולחן בין שתי הכנסיות שהתארכו הרבה מעבר לחודשים תמימים. אך זאת הפעם לא היה מדובר בקרע זמני אלא בפירוד סופי. בחלוף הזמן התברר לכול כי הוויכוח על הלחם והמצות הוא שהביא לבסוף לפילוג הנצרות בין המזרח ובין המערב, אשר שריר וקיים עד היום.

אולי הגיעה השעה לדת ישראלית, אשר בה מצות אוכלים כסופגניות בחנוכה, הגיור מותר לכול ואין בעשייתו כדי לאזרח איש מן העולם. היהדות של העבר, היהדות הפחדנית כל כך, תצטרך למות באוהלה של תורה ולעבור מן העולם כדי שישראל תשרוד. באותה ישראל עתידית, שהורינו חיו בה לפני 1967, לא נצא למלחמות של כבוד כי איזשהו אויב ניאץ את שם ה'. נבנה אותה כמדינה מודרנית אשר בה לובשות הבריות בגדים קיציים בעונה החמה והולכות לבית הכנסת, כמו למועדון של הקיבוץ, על מנת להיפגש איש עם רעהו ולא כדי להתפלל לכוח עליון שיתערב בנעשה בארץ. מצפה לנו עתיד מסובך שמשלב איומים מוחשיים של התחממות גלובלית וסכנה קיומית של פריצת מגפות, והדרכים להתמודדות מולן מוכרחות להיות מדעיות, ולא כאלה שנסמכות על ספר עברי נפלא אך מיושן מדי. הגיעה העת לומר כי ישראל אינה עוד ארץ התנ"ך, אלא ארץ הקדמה שהגויים נושאים עיניים אליה כדי ללמוד מה נתחדש בה. גם וגם, כך התברר לאחרונה, כבר אי אפשר.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: