תובנות טריות בעקבות קריאה חוזרת ברומן 'מלחמה ושלום'

20/12/2020 ב- 04:29 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על תובנות טריות בעקבות קריאה חוזרת ברומן 'מלחמה ושלום'

26 באפריל 2020 (לא חשקה נפשי הצוהלת לפרסם ביום ההוא): את השבועות האחרונים עשתה רעמת ראשי בחברת 'מלחמה ושלום'. קראתיו בפעם הקודמת בשנות ה-90 שבמאה שעברה. החוויה הזכורה לי היטב מן העת ההיא היתה גילוי הלב של חברתי. היא אמרה שסיפרה לאחותה כי לדבריי קראתי את הספר במלואו, וזו הגידה לה: ואת באמת מאמינה לו? האם נראה לך שהוא מסוגל בכלל לקרוא משהו כזה? אני צחקתי ותו לא. ודאי לא כעסתי. מלאכת הקודש של חיי היא לעורר את הספקנות, אשר לתפישתי הינה המרכיב החיוני ביותר בעולם הדעת שלנו. תמיד אשאף שבני שיחי לא יהיו בטוחים באשר למוצא פי. כיום, זו כבר מלאכה קשה כי מיד מגגלים ומגלים את העובדות, אבל משתדל אני ליהנות כמה רגעים לכל הפחות, ובוחר לי בדוגמאות המוגזמות ביותר כדי להוציא את החשק מלחפש באינטרנט ולבדוק האם נכונים הדברים. כאשר הבריות משוכנעות כי זהו אך בזבוז זמן לנסות ולאמת ידיעות מופרזות כאלה, אזי יודע אני שהצלחתי לעורר אצלן את הספק במידה שהן מאמינות בו בלב שלם. הפרדוקס הזה חינני מאד בעיניי. ברי כי לא כולם מסוגלים להתקיים בחיים שכאלה, אבל אני משוחרר מהתרשמות לטוב ולרע של הזולת אודותיי. למעשה, נולדתי עם העצמאות הזאת. בין כה וכה נכשל אני מלהשיג את רגשות האחר, ואם כך, מדוע להיות כלוא במחויבות חסרת חשיבות מבחינה מהותית שאתם כבלתם עצמכם אליה? מאידך, דעות אינן עובדות, ועל השקפותיי ועמדותיי נוהג אני להגן, אם כי גם לגבי שרירותן אני מסופק.

תובנה ראשונה: קריאת 'מלחמה ושלום' בעשור החמישי של החיים היא שונה לגמרי מקריאתו בתקופת הבחרות. אז הסתערתי על הרומן כמו בצורך להכניע בחורה יפת-תואר שלא עומדים בפיתוייה. זו התקפה מהירה וככל שהיא חפוזה כך אינה מותירה חותם על הנפש, כי מיד לאחריה מתחילה התנפלות על עוד חוויה. הקריאה הנשנית בגילי העכשווי נדמית כחזרה אל אותה עלמה שנהייתה לאשה, ועתה מצויים הסבלנות ואורך הרוח ללמוד אותה לפרטיה. אין עוד הרצון האינסטינקטיבי לכבוש את קליפתה. זה מתחלף בכמיהה המלאה להכיר את תוכה דרך כל משעוליו – אם לשוב אל נקודת זמן מסוימת באמצעות דפדוף אחורה, ואם להתאפק מלהשביע את היצר ולא לדפדף פתאום קדימה. דבר דומה אירע כשקראתי שנית את 'החטא ועונשו' של פיודור דוסטוייבסקי. במסגרת הלימודים בבית הספר התיכון קראתיו לראשונה והייתי צעיר מכדי לעמוד על ייחודו ולהבין את עומקו. קריאתו נדמתה לי כטרחה מרובה הגובלת בעונש על לא דבר. בקטעים מסוימים אפילו סבלתי ממש. שנים הרבה אחרי כן חזרתי ליצירה והתמוגגתי ממנה באופן שהצטערתי כי הנה הסתיימה. אכן, יש להמתין עד שתגיע הבשלות הרוחנית כדי לקרוא רומן מסוג זה.

תובנה שניה: גדולתו של הסופר בכתיבת 'מלחמה ושלום' מצטיירת כחזקה מכוחו של בן אנוש והיא כמעט מנוגדת להוויה המוחית של כל מי שחיבר רומן כלשהו בחייו. במיוחד יש להדגיש גדלות זו מפאת רוחב היריעה של היצירה וההיקף העצום שלה. נניח שאחד ממכרכם מבקש לחבר רומן. בהתחלה ידמה בראשו את מתאר העלילה מראשיתה ועד סופה, ובתווך ישלב דיאלוגים, חיבוטי נפש ותיאורי רקע, ונדמה לו כי העיסוק הזה הוא השלב האחרון. אולם, ליצירה יש חיים מעצמה. היוצר רוכב על סוס פרא, ומשתדל לנווט דרכו לפי השבילים המתוכננים. מנגד, הסוס סר מעת לעת אל שביל בלתי מוכר. אם היוצר סקרן במידת מה, הוא נעתר לסוס וסוטה מן העלילה שתכנן במדוקדק. הוא עשוי להתפתות ולהמשיך לאן שהסוס יובילו, וברומן המוגמר תיווצר עלילה אחרת מזו שהיוצר הגה בה תחילה. עתה, חשבו על לב טולסטוי האומלל. ברומן מסדר גודל של 'מלחמה ושלום' הוא פגש סוסים לרוב (מטבעה של תקופה). פיתויים מושכים מצא על כל שעל, וחרף זאת נצמד בעל הסוס למסלולו ולא התפתה לצאת ממנו אפילו פעם אחת. דבקות שכזאת במשימה היא עילאית. נדרשת משמעת ברזל ונחוצות תעצומות בלתי נדלות כדי להחזיק בה מעמד.

תובנה שלישית: שוו בנפשכם עבודת דוקטור שתכליתה להביא את כל הידוע על מלחמה ארוכת שנים ולאחד את המידע כולו, מבלי לגרוע אפילו פרט אחד חשוב ושאינו חשוב לעצם ההתגלגלות ההיסטורית. האחדה כזאת לא ניתן להשיג מעצם הנתונים שעובדים עימם, או שהינה כמעט בלתי אפשרית בזמן מוגדר שהוא משך החיים של הפרט. ההישג הכביר של לב טולסטוי שהוא טווה לעצמו מיני-עלילות רבות, אחרת אי אפשר, ואחר כך הצליח לארוג אותן זו לזו במלאכת מחשבת אדירה בקנה מידה של בן אנוש, ואילו את גבולות הקרעים עצמם כמעט ולא ניתן לזהות אפילו במבט הכי דקדקני שתהיו מסוגלים לו. בעצם המימוש המוצלח הזה מוכרחים להשתומם קודם כל מן היכולת המופלאה של הסופר לקלוט כל פעם למוחו נדבכים-נדבכים של פיסות עלילה. דהיינו, לפני פלא ההאחדה המדהימה כל כך, מצוי פלא הקליטה המרובה לאין שיעור של פרטים, וכל זאת עשה מבלי להתבלבל כמעט. פה ושם התגלו פגמים זעירים בעלילה, אשר לא היו מתקיימים בעידן של מעבד תמלילים ממוחשב. על מנת לתפוש את הפלאים הללו נשווה את עבודתו של טולסטוי לחיבור 'המשפט' של פרנץ קפקא. האחרון לא הצליח להטמיע מספר קטעים אל תוך העלילה, הותירם בלתי שלמים ואת היצירה לא-גמורה. מן הסתם, התקשיתי לקבל את המצב הקיים, והצלחתי למזגם אל תוך עלילה אחת תוך כדי שינויים מינוריים שאילצוני לשנות קמעא את קוויה, אך לא פגעו בה בכלל. תיתכנה גם אפשרויות שלא עשיתי זאת או שניסיתי ונכשלתי. לעיתים, האמת נתונה לניחוש. מהמרים עליה כמו במשחק שהקלפים כבר חולקו.

עקב הלך מחשבתו – שאינו מתגלה בארשת חשופה, כי אם בשיטה איטית ומסובכת לאורך הרומן, או שנדמה לא פעם כי אין זיקה בין המסופר ובין אשר מוסיף הסופר עליו, ועל כן מתפתים קוראיו להתעלם – ביקש הוא, כך נראה, להתהלך בדרכם של סופרים מלמדי לקח במאות הקודמות, ולגמור את יצירתו הגדולה בצורת הסיומת של הסרט 'החשוד המיידי'. אפשר כי בחייו תמה ביחס לנפש האשה שאינה יודעת מהי מלחמה ומה זו גבורה ומתפעלת לחינם מן ההילה של לוחמי קומנדו ומתעוזת אנשי הריגול, או מתהילתם של מצביאים ואדמירלים עם התלבושות המצועצעות והדרגות הזהובות, ועל כן קל לשטות בה (טולסטוי השתייך לרוח זמנו). וכך, אחרי שהקוראים הוגיעו מוחם במשך ימים והגיעו אל הסוף, מרמז להם הסופר באי-נחת כי כל מה שסברו לתומם תוך כדי הקריאה אינה אלא משוגת דמיון ארוכה ורצופה, מין הולכת שולל שלא באשמתו, וכל אשר שיערו כי התכוון הוא להביע אינו אלא כזב שבדו בכוח מחשבתם ואין לו קשר לרומן עצמו. מפתיע כי טולסטוי בחר לרוקן את הרושם מן היצירה, ולו בכדי שנעיין בה שנית בפרוטרוט, ובפעם הנוספת נבין את המסר שהוא מגיש. אני אוהב סיומות כאלה כשכך הן קורות במציאות, אבל טולסטוי לא הצליח לפתח את שלו באופן שלמדו לעשות מאה שנים אחרי כן. על כל פנים, הוא עשה חיל בכך שאינני זוכר עוד דבר מתוכן העלילה, ולכן לא אוכל לספר מאומה על קורותיה כפי שאתם חוזים נכוחה. יתכן גם שלא קראתי את הרומן בכלל, ואף על פי כן ידעתי לומר עליו הרבה דברים מתוך דמיון מוחלט. תנו לספק לחיות בקרבכם. הרי זאת ציווה בדרכיו הארכניות גם טולסטוי בסופו של דבר, או שלא הבנתי כלום, או שלא הייתי מסוגל להבין, כמובן.

 

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: