האם האדם הראשון לדבר התפתח מוקדם מן המשוער?

15/12/2020 ב- 03:34 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם האדם הראשון לדבר התפתח מוקדם מן המשוער?

בגיל עשרים ומשהו כתבתי סיפור: 'הפסד או ניצחון – האדם הלא מתווכח הקדמון'. למעשה, התכוננתי לכתוב חיבור עיוני, והדוגמה מראשיתו שהלכה והתארכה דרדרה אותו לפרוזה. ואני מומחה בסיפורת לא יפה. מתוך איבוד שליטה על זמני, אני מבזבזו על כתיבת סיפורים. אלה אינם ניסיונות סרק רק מפני שאינם מוצלחים. אלה הן עדויות על כי למרות שנולדתי עם יצר כתיבה מפותח, הריני חף מכישרון ספרותי (להבדיל מכישרון סיפורי). לפניכם תמציתו של הרעיון דרך הזמן:

במשך מאות אלפי שנים קפאה בזמן הטכנולוגיה של סיתות אבנים. הסיבה נחשבת כידועה: הסביבה קפאה על שמריה. אם סביבת מגוריו של הבונה תשתנה, ישרדו רק צאצאיו שיקימו מעון שונה משל הוריהם ושיתאים לסביבה החדשה. לאדם הקדמון לא היה צורך הישרדותי להתאים את חייו לסביבה שאינה משתנה, וצ'ארלס דרו'ין כבר לימדנו כי כל התפתחות תלויה בשינויים סביבתיים. באופן הזה לא יכול האדם הקדמון להתפתח לאורך תקופה ממושכת מאד.

עיקרון הברירה הטבעית הוא פשוט להבנה, אבל הוא לא אינטואיטיבי לגבי בריה מודרנית. אם לא חלו כמעט שינויים במוח האנושי מזה מאות אלפי שנים, איך לא קרה שהאדם התקדם בצעדיו אל עבר מודרניזציה מיומו הראשון עלי אדמות. הרי אם נסיע בזמן תינוק שנגמל מחלב אימו לפני מאה אלף שנה אל כיתת לימוד באוניברסיטה, עשויים הישגיו לעלות על הישגי שאר היילודים מלפני עשרים שנה. אמנם, לאדם הקדמון עוד לא היו מערכי לימוד, אבל הוא ניחן באותו כושר המצאה של בני דורנו (בכפוף לידע שנצבר), ונשאלת השאלה מדוע לא ניצל אותו לטובתו. יש שיאמרו כי הכישרון הוא נדיר ומשויך ליחידי סגולה, ובימים ההם לא חיו על פני האדמה די והותר בני אדם כדי שיפרוץ מאחד מהם. יש שיאמרו כי אפילו אימץ האדם הקדמון המצאה כלשהי, הוא לא היה מסוגל להעביר אותה לקבוצה אחרת בהיעדר מפגשים תכופים. ואם לא שרדה קבוצתו, אזי מתה עימה גם אותה המצאה. ברם, במשך מאות אלפי שנים חיו די והותר בני אדם שהכישרון הנדיר פרץ מהם, ועובדה היא שהמצאות למיניהן שרדו מדור לדור, וכנראה עברו בין קבוצות, שאם לא כן היו נעלמות באמת.

אני התעמקתי בבעיה האינטואיטיבית הזאת ומצאתי כי שני הצדדים עשויים לצדוק: חסידי דרו'ין האדוקים ואלה ששואלים שאלות. שתי אפשרויות עמדו בפניי: האחת, לטעון כי איננו יכולים לדעת לפי הממצאים שבידינו האם אכן הומצאו המצאות כל הזמן והן לא שרדו אותו, הואיל ולא היתה בהן תועלת בסביבה בלתי משתנה. בני אדם קדמונים נדדו כל העת ממקום למקום באמצעות רגליהם בלבד, והיו מוגבלים מאד בנשיאת חפציהם האישיים ככל שידיהם יכלו לשאת. ברי כי אימוץ כלים מסגנון חדש היה ממש בחירה בין חיים למוות. קבוצה שאימצה אותם מצאה עצמה עם כלים בלתי מתאימים לאזור חיותה וגוועה יחד איתם. השנייה, לטעון כי חרף הכישרון המולד של האדם להמצאות, הן נעדרו מחייו הקדמוניים מפני שלא היו מי שיתמכו בשימוש שלהן. בני אדם בימים ההם טרם ידעו לדבר בשפה מילולית, ועל כן, גם לא היה מי שיוכל להתווכח. על מנת שתאומץ המצאה כלשהי ותדחק כלי שימושי שקדם לה, מוכרחים המצדדים בה להוכיח את תועלתה במעשים ובדיבורים, ומי שאינו יודע לדבר נפגמת יכולתו לשכנע מי מהמתנגדים לשנות את דעתו.

מכאן, קפצתי למסקנה שהיעדר הוויכוחים היה לתועלת האדם הקדמון, כי אם היה מחליף כלי ששירת נאמנה את אבותיו בכלי חדש, יתכן מאד שהיה מגלה ברגע מכריע בחייו שעשה טעות. אולם, כאשר הסביבה משתנה כבר יש יתרון לוויכוחים. אם לא היה מחליף האדם הקדמון את הכלי הוותיק בכלי חדש, יתכן מאד שלא היה שורד לנוכח תנאים שונים מאלה שהתקיימו בהם אבותיו. ואז הפלגתי למסקנה חפוזה: אילולא השתנתה הסביבה, לא היה יתרון לפיתוח השפה האנושית. דהיינו, אפשר כי התפתחה כמה פעמים לפני המשוער, ונכחדה יחד עם המתווכחים שבחרו להחליף כלים אמינים בכלים חדשים. הנה לכם, תהליך ניסוי וטעייה שהסתיים בטעייה ואבדון.

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז הניסיון להעלות את ההיפותזה על הכתב באופן משכנע. עד לפני שבוע היה נדמה לי שלא עסקתי בה שוב מפני שאין כל דרך לאשש אותה. בשבוע שעבר התווכחתי עם חברי, ומפני שהתבצר בעמדתו פניתי להיעזר ב"חוק בן הטבע": ככל שוויכוח מתארך, גדלה ההסתברות שאדבר על עקרון ההפרכה של פופר. הבהרתי לו כי אין חשיבות לאישושים רבים ככל שיהיו, אלא לכישלון ניסיונות ההפרכה בלבד. ואז הוא פנה אליי כמי שמכירני היטב ואמר בצדק כי אני נוקט בדרך הפוכה, ותר תמיד אחר אישושים לדבריי מבלי לנסות ולהפריכם כשיטה לנצח בוויכוח. ופתאום, רק אלוהים יודע כיצד, נזכרתי דווקא בהיפותזה על ההתפתחות המוקדמת של האדם המתווכח. אכן, מעולם לא בדקתי אם ניתן להפריכה.

באופן שיש אולי רק דרך אחת להסבירו, אף בריה עד ימינו לא הציעה בפומבי את ההיפותזה. אפשר כי איש מלבדי לא הגה בה מעולם, מפני שבזמנים הללו כל חמור קופץ ומודיע: פרסום ראשון! עתה, אם מתוך מיליארדי בני אדם אני בלבד הרהרתי על אודותיה במאה וחמישים שנים האחרונות, אזי צדקו הללו שטענו כי כישרון ההמצאה האנושי מתבטא באופן נדיר למדי. לפיכך, קלושים עד אפסיים הסיכויים שהאדם הקדמון יכול היה להמציא המצאות בקצב גבוה מהמשוער ולאמץ אותן אל חיקו, תוך כדי זניחת כליו הקודמים, בגלל שניצח או הפסיד בוויכוחים, ואז לגלות כי הבחירה להשתמש בכלים חדשים היא טעות שתעלה לו בחייו. יוצא אפוא שהופרכה כמעט לגמרי ההיפותזה שלי.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: