סיום הכיבוש מוסרי יותר מסילוק נתניהו

13/12/2020 ב- 03:17 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על סיום הכיבוש מוסרי יותר מסילוק נתניהו

שרה הכינה פיצות, אמר ראש הממשלה לסטודנטים השובתים רעב, ובציבור הלך והתקבע כי ברגע ההוא מתה מחאתם, שביבי פיתה את ליבם באמצעות מאפה זול. קיץ 1998 נדמה רחוק היום, אבל אני זוכר אותו בבירור. התאהבתי בסטודנטית ממקום עבודתי. היתה לה הערכה רבה כלפי ביבי נתניהו, וגם היא סברה אז שראש הממשלה תמרן את הסטודנטים אל פינה ללא מוצא. מדברים על גלות ארוכה ומתברר כי עם ישראל ניחן בסבלנות קצרה. קצה נפשו בתהליכים שנמשכים באופן טבעי לאורך זמן. ברם, ועדת וינוגרד התכנסה, קיימה ישיבות מעמיקות, ולבסוף הביאה להפחתה ניכרת בשכר הלימוד של האוניברסיטאות.

אני זוכר היטב גם את מחאת האוהלים בקיץ 2011, את הלילות הארוכים במחיצת אזרחים עם אותה תפישת עולם חברתית כשלי. יבוא יום ואפגוש אחד מהם והוא יאמר: נכשלנו בגדול. ביבי שוב קנה אותנו! הוא התכוון לועדת טרכטנברג ולא היה היחיד שחשב כך. הרוב עודנו סבור כמותו. אוכל להסכים כי עדיין לא חלו שינויים לטובה ביוקר המחיה, אבל השתנו דברים בסיסיים שישפיעו עליו בטווח הארוך. לפני אותה המחאה היתה אווירת "שופוני" חזקה מאד. אנשים התפארו כי קנו מוצר זהה בעלות גבוהה יותר. אם מישהי רכשה מכנסי דיזל ב-600 שקל, מיד היו מביישים אותה חברותיה בגלל שקנתה אותם במחיר מוזל. אוי למבוכה! ואילו היום יושב הציבור שעות מול המסך ומברר עצמו לדעת אם ימצא גרביים זולים יותר בסנט אחד. באיזו גאווה יספרו על כך בשיכון!

הקיץ הזה שוב פרצה מחאה חברתית. היא השלישית בימיו של ביבי נתניהו, וגם אצלו חלו שינויים. הוא לא מהרהר כלל על הזמנת נציגי המפגינים לשיחה בתוך מעונו ושרה לא מכינה פיצות יותר. אומרים שזו מחאה פוליטית, ולכן אף אחד אינו רעב. העוני הוא חרטא לכאורה. אנשים מאבדים את כל אשר היה להם, והעומדים מן הצד טוענים כי הללו הם אנטי ביבי. לא המקרר ההולך ומתרוקן מוציא אותם לרחובות, כי אם הטינה היוקדת לראש הממשלה. מן הסיבה הזאת, גורסים רבים, תצליח המחאה. בפעם הזאת אי אפשר יהיה לקנות את ראשיה, היות שאין בנמצא כאלה שניתן לקנותם. הם רעבים רק לניצחון על נתניהו. רק נפילתו תשביע אותם. ומה אז?

המעשה האידיוטי של השמאל הציוני עם המלכת גנרלים עליו התחיל לאחר העלייה ההמונית מברית המועצות. זו לא היתה טעות מכוונת. התברר רק בדיעבד כי יוצאי חבר העמים רוחשים חיבה יתרה לאנשי צבא. בשנות ה-90 שבמאה שעברה היתה הצלחה חלקית ועל פיה הסיקו מהו רצונו של הבוחר. הרי השמאל החזיק בקלף המנצח. ראשי מערכת הביטחון כמעט תמיד היו מזוהים עימו – פחות בגלל אידיאולוגיה ויותר בשל התחככות בהנהגה. אם הם יכולים גם אני יכול, אמר לעצמו כל אלוף זוטר. ברם, העלייה הזאת היא שהמיטה חורבן על השמאל, ואף אחד לא תפש זאת מלכתחילה. איש לא האמין בשמאל כי "הרוסים המתורבתים" ישתפו פעולה עם "חסרי התרבות המזרחיים". זו לא ממש התנשאות אשכנזית, כי אם מעמדית, וכביכול הובטח הרוב לדורות. ואז זרקו את העולים החדשים לעיירות הפיתוח. ומה רואים שם? ליתר דיוק, שומעים קולות של זמרה מזרחית הבוקעת מכל הבתים. הושלם ההיתוך בכיוון ההפוך.

כל עוד לא ינהרו הערבים לקלפיות וכל עוד לא יחדלו החרדים להצביע מבתי הקברות, מובטח הרוב לימין, ומוכרחים בשמאל להרהר על האיש שיבוא במקום נתניהו. איש איננו רעב לניצחון פירוס. אפשר כי הנזק יהיה גדול מתועלת סילוקו. אומנם הוא מושחת ומשחית את הארץ, אך לעתידה קיימות סכנות הרות גורל יותר, צרות צרורות שאי אפשר יהיה לתקנן. לא רצוי כלל כי תישכח האידיאולוגיה שבלעדיה אין קיום לשמאל לטובת סיסמה נבובה שתכליתה היחידה "רק לא ביבי". ואם יודעים היינו כי מארין לה פן תירש אותו, מה היה יוצא לנו מזה?

הפלשתינים בשטחיהם הולכים ומתרבים, המתנחלים באותם השטחים הולכים ונאחזים בהם. כל יום שחולף מגדיל את הסיכויים כי סיפוח השטחים הללו למדינה יהא המוצא היחיד עבור היהודים והערבים. או אז נלמד כי לא הכיבוש השחית כל כך את הארץ, וגם לא ביבי השחית אותה יתר על המידה. מדינה דו-לאומית עם שוויון אזרחי לכל תושביה היא מכת מוות לציונות ומנוגדת להשקפת הימין, שהוא הרוב במדינה אך לא בארץ-ישראל כולה. אין זה דמיוני לשער כי הדרך היחידה שיהודי יאחז בשלטון תהא באמצעות הפליית הפלשתינים לרעה. ההדיוטות אומרים כי גם עתה הם מופלים, ואינם מבינים מהו ההבדל בין הפליה לשמה למצב הנוכחי. פלשתינים בימינו אינם מופלים משכניהם. המשטר הצבאי מתעמר במידה דומה בכל הנתינים שחיים תחתיו מתוקף היותו לא-דמוקרטי. אף הפלשתינים יודעים כי המשטר הצבאי הוא חוקי בשטחי כיבוש. הקהילה הבינלאומית איננה מתנגדת לו. להיפך, היא חפצה שיימשך עד שיימצא פיתרון מדיני. היא ודאי אינה מעוניינת שיבוטל המשטר הצבאי לטובת החלת ריבונות ישראלית על בני עם זר. אם כך יקרה, יהיו הפלשתינים אזרחים מסוג ב'. הם לא יוכלו לבחור ולהיבחר לשלטון וזאת כדי שהמיעוט ימשיך להחזיק בו.

יש להפיל את ביבי, אבל אל לנו בזה להסתפק. דרך הפעולה מחויבת המציאות היא לא להתעלם מכך שנפילה לאפרטהייד תמיט עלינו חיים מוסריים פחות מאשר סבורים רודפי טוהר המידות הבזים לנתניהו ותובעים לסלק אותו מיד. לכל ראש ממשלה יימצא תחליף, ואם יש בידינו הזמן לעצב אותו, כי אז מוטב לנצל כל רגע כדי לעשות זאת. שגינו לגבי הנוסחה המנצחת של הגנרלים. אולי כדאי שנביע תמיכה במועמד יוצא דופן, אחד מן הימין, שיוכל לקדם את סדר היום שלנו אפילו במעט. עדיף כך מאשר נשלוט באמירות חוצבות להבות שאפילו מים לא נדרשים לכבותן. זו אינה תבוסתנות, וגם לא ריאל פוליטיק. לא אידיאלים לחוד ולא פוליטיקה לחוד, אלא הצורך החיוני לשלבם בסיטואציה העכשווית. אם נתמוך במועמד פרגמטי מן הימין, הוא יהיה מחויב גם לנו. הוא ייאלץ להתחשב באידיאולוגיה שלנו. הוא ימשיך לקיים את הצביון היהודי במדינה מבלי שנידרדר למחוזות לא-יהודיים, למקומות חשוכים יותר מכל דבר שמצוי בתחתית, הרחק מקרן אור. באין חומר מחטא ירבו פשעינו ויפוצו לכל עבר.

ודאי ישאלו מיהו אותו האיש או מיהי אותה האשה שיהיו מחויבים גם לנו, ואני מזכיר כי זו בימינו מהותו האמיתית של הימין: קולות תמורת מינויים. האידיאולוגיה נעשתה תחפושת לשרת את הציבור ממקום עבודה שיש בו הכנסה קבועה. אם שכח פלוני, ציפי לבני ולימור לבנת נפלטו החוצה בגלל יושרה ציבורית והיעדר חשק לחלק ג'ובים. להבדיל מרודפות הכותרות, הן גם התהדרו בשמות נעוריהן ולא מיהרו להתלבש ברגב ובמארק.

ומי שישאל איך נבצע זאת באופן פרקטי, אענה: נתחייב בפני מפלגה ימנית כי אם תמנה בראשה דמות מקובלת עלינו, גברת זו או אדון זה, אנחנו נבטיח כי ביום הבחירות היא תנצח בפער עצום בזכות קולותינו. נעניק לימין את השלטון בפעם הזאת (כאילו יש לנו איזו ברירה) אבל תחת תנאים מוקדמים. זוהי אולי הזדמנות בלתי חוזרת כאשר על ראשות הגוש הימני, ועל ראשות המדינה בכלל, מתמודדים אישים ממפלגות שונות, ואחד יותר גרוע מהשני. לנו הכוח להכריע לטובת מפלגה מהן, ובלבד שתקדים לשתף פעולה עימנו באשר לזהות האדם שינהיג אותה.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: