חבית למכירה – סיפור זימה משעשע מן המאה ה-2

12/12/2020 ב- 04:08 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על חבית למכירה – סיפור זימה משעשע מן המאה ה-2

לפני ימים רבים גר בנאפולי בעל מלאכה עני שהשתכר את לחמו בעבודה שכירה. הוא נשא לו לאשה בחורה יפה, פרונלה שמה. אף כי הרוויחו שכר פעוט והתפרנסו בדוחק רב, הוא בנאי במקצועו והיא עוסקת בטוויה, הצליחו לכלכל את חייהם כמיטב יכולתם, אך היא למרות עונייה היתה ידועה בעיר בגין ליבה הרחב – שהכיל גברים רבים.

והנה אחד מן הבחורים חומדי הנשים ראה יום אחד את פרונלה זאת, שהסכימה להיעתר לו. על מנת שיוכלו לבלות ביחד מצאו להם דרך: כשבעלה הקדים ללכת לעבודתו, עמד המאהב על המשמר והמתין שייצא מן הדלת. אז התגנב מיד אל ביתה, וכך עשו פעמים רבות.

באחד הבקרים, כאשר יצא הבעל, נכנס לבית כהרגלו ג'אנלו סקריניאריו – זה שם הבחור – ובא אל פרונלה, וכשהחלו מקדישים בבטחה גמורה את כל מרצם למלאכת האהבה, והנה בעלה שלא היה רגיל לשוב לפני בוא הערב, חזר פתאום הביתה אחרי שעה. מאחר שמצא את הדלת נעולה היטב, שמח לבבו כי אומנם עני עשו אותו האלים אבל לפחות העניקו לו נחמה ונתנו בידיו אשה כה נאמנה והגונה: "אך יצאתי ומיהרה לנעול את הדלת פן יכנס הביתה איש אשר יוכל להטרידה". הוא החל דופק בדלת ושורק סימן לאשתו, שתכיר כי בעלה הוא.

וכששמעה פרונלה את קול הנקישות הרמות והכירה לפיהן שבעלה הוא המרעיש עולמות, חיש מהר השתחררה מזרועות מאהבה ואמרה: "אוי לי, ג'אנלו חביבי, בא קצי, כי הנה הגיע בעלי, ייקחהו האופל, ואינני יודעת מה פשר הדבר הזה, מפני שלא חזר אף פעם בשעה הזאת. ואולי ראה אותך בהיכנסך לבית. אולם יהא הדבר אשר יהא, מהר נא בשם האל, והיכנס אל תוך החבית הגדולה בירכתי החדר – היא ריקה – ואני אלך לפתוח לו, ונברר מדוע מיהר כה לשוב הביתה הבוקר".

מיהר ג'אנלו להיכנס אל תוך חבית החרס, ופרונלה ניגשה אל פתח הבית, ופתחה את הדלת לבעלה, ואמרה לו בפנים נזעפות: "אני רואה כי כלי העבודה שלך בידיך. מה החידוש הזה שמיהרת לשוב הבוקר? בלי כסף אתה חוזר הביתה? ממה נתפרנס? מאין ניקח לחם לאכול? המדמיין אתה שתיתן את שמלתי ואת יתר בגדיי הבלויים בעבוט תמורת כסף? בוש והיכלם לך, עצל שכמותך! אתה תשב לך בחיבוק ידיים ולא תעבוד אפילו כדי לקיים את חיינו האומללים, ובו בזמן אני המסכנה אעמול יומם ולילה, בלי הפוגה, ליד נול הטוויה, עד שתנותקנה ציפורניי מעל בשרי ואתענה, כדי שלא נצטרך לחיות בחושך! למען יהיה לנו מעט שמן למאור! בעלי, בעלי, אין אף אחת משכנותינו שלא מתפלאת על כך, ואינה לועגת לי על העמל הרב אשר נפל בחלקי". וכדברה זאת נתנה את קולה בבכי, והוסיפה לקונן ואמרה: "אוי ואבוי לאומללה שכמותי! ארור היום שנולדתי בו וארורה השעה בה יצאתי לעולם!"

"הלוא יכולתי להינשא לטוב שבבחורים ומיאנתי, למען אהיה עם האיש הזה שאינו דואג אף במעט לאשה אשר הביא אל ביתו. הוי, מה מאושרת ממני שכנתי, דפנה! מבוקר עד ערב זוללת היא וסובאת ומבלה עם בחורים צעירים! נשים אחרות משתעשעות עם מאהביהן ואין אף אשה אחת אשר לא יהיו לה שניים או שלושה מאהבים, והן נהנות ומטעות את בעליהן להאמין שהאור בחצות הליל אינו ירח כי אם השמש. ואני אוי לי! משום שאני אשה טובה ואיני שוקדת על מעשים מחפירים שכאלה, מרירות ויגון הם מנת חלקי! באמת אינני יודעת למה לא אקח לי גם מאהבים כיתר הנשים האחרות".

"שמע היטב, בעלי, כדאי שתדע כי אם רציתי לחטוא, הייתי מוצאת לי מאהב על נקלה. יש בחורים נחמדים למדי האוהבים אותי ורוצים להיטיב עימי, והציעו הרבה כסף ושמלות ומתנות יקרות כאוות נפשי. אך מעולם לא הניח לי ליבי לעשות כדבר הזה, כי אינני אשה כזאת. והנה אתה שב אליי ריקם הביתה בשעה שהיה עליך לשקוד על עבודתך".

נפגע מקבלת פנים זו, התנצל בעלה: "אל תתעצבי כל כך. בשם אלוהים, האמיני לי כי יודע אני את ערכך, וגם הבוקר נוכחתי לדעת מהן מידותייך הטובות. אומנם יצאתי הבוקר לעבודה, ואולם נעלם מידיעתי כפי שנעלם מידיעתך כי הלוא היום הוא חג ואין איש עובד, ושבתי אפוא הביתה בשעה הזאת. ועם כל זאת דאגתי לעניינים שלנו ומצאתי דרך בכל זאת לדאוג ללחמנו היום ולמען יהיה לנו לאכול ממנו חודש ימים ואפילו למעלה מזה. שערי בנפשך, חבית ישנה זו, המונחת פה כאבן שאין לה הופכין ותופסת מקום לשווא, הצלחתי למכור בחמישה מטבעות כסף! אכן, אשתי הטובה, שפר חלקנו! עוד מעט יביא הקונה את הכסף תמורתה ויקחנה מכאן. בואי, מתוקתי, ועזרי לי להוציא אותה החוצה למען נוכל למוסרה לקונה".

דבריו הולידו רעיון בליבה. היא פרצה בחיוך לגלגני והחלה אומרת: "וגם הדבר הזה הוא למורת רוח לי, כי הנה אתה גבר, ויוצא ונכנס בכל מקום, והיה עליך להיות בקי בעסקי העולם, ובכל זאת מכרת את החבית בעד חמישה מטבעות כסף. אכן, סוחר מצוין אתה! אני, שאיני אלא אשה עלובה ומבלי שהוצאתי אף את קצה רגלי מפתח הבית, ובכל זאת, בראותי איך הפריעה לנו החבית, מכרתי אותה בעד שבעה מטבעות כסף לאיש אחד, ואתה הצלחת למוכרה בפרוטות עלובות!"

לא היה מאושר מבעלה ברגע זה. מיד שאל אותה: "הוי, היכן זה שכך הצלחת לחלוב אותו?" "הס", ענתה האשה, "נכנס לתוכה בשובך הנה, ובודק אותה אם שלמה היא! גש אל החבית, אם אתה כבר פה, וגמור איתו את העסק". וג'אנלו יושב בתוך החבית, ואוזניו כרויות למען ישמע אם עליו לחשוש מפני כל דבר או להיות נכון לקרב, וכאשר שמע את דברי פרונלה הבין מיד את הרמז, וכאילו דבר לא קרה וכמו לא שמע מאומה ולא ידע שהבעל שב, הוציא את ראשו מהחבית, פתח פיו וקרא: "איה את, אשה טובה? אליבא דאמת, גברתי, הרי החבית שלך משומשת מאד וגם לא חסרים בה סדקים פה ושם". קרב אליו הבעל וענה לו: "אני כאן, מה חפצך?" שאל ג'אנלו: "ומי אתה? רוצה הייתי לראות את האשה אשר נשאתי ונתתי איתה על החבית הזאת", ופנה אל בעלה, כאילו פנה אל אדם זר, ואמר לו: "הו, אישי הטוב, הגש נא לי מאור על מנת שאוכל להסיר את ציפוי הלכלוך מבפנים ואראה אם החבית עודנה שווה משהו, מכיוון שאין עם ליבי להשליך את כספי לכל רוח".

ענה האיש: "אתה יכול לדבר איתי, כי אני בעלה". אמר לו אז ג'אנלו: "נדמה לי כי טובה החבית, אך נותרו בה כל מיני שיירים דבוקים שם בפנים, שאינני יודע מה טיבם בלי המנורה, ולא יכולתי לגרדם בציפורניי. לא אקח אותה בטרם אדע כי נקייה היא". ותאמר אז פרונלה: "לא ולא. לא תתבטל העסקה בגלל הדבר הזה. ינקה בעלי את כולה".

הבעל המסכן, שלא חש אף בדגדוג קל שבקלים על מצחו, אמר: "ודאי כך אעשה". והניח את כליו, ופשט את מעילו, והדליק נר ונטל כף, והתקרב אל ג'אנלו ואמר: "מוטב אדוני, שאני בעצמי אעשה זאת למענך. למה תטריח אתה את עצמך? כשאסיים, תוכל לראות אותה!" ונכנס לתוך החבית. והתחיל מקרצף ומנקה אותה בחריצות יתרה. ופרנולה תחבה את ראשה דרך פי החבית אשר לא היה רחב ביותר וגם את אחת מזרועותיה, והורתה לבעלה בעזרתה מה צריך לעשות: גרד פה, גרד כאן. וכך המשיכה לעמוד שם לבל יישאר פירור.

ולא כילה ג'אנלו בבוקר ההוא למלא את כל תשוקתו לפני בוא הבעל. ובראותו את מצב הדברים התקרב אל אשתו, שהתכופפה מעל החבית, ונצמד אליה מאחור, והמשיך במשחק האהבה במקום שנפסק. וציוותה האשה על בעלה, בעורמה חסרת בושה, לנקות פה ושם ושוב פה ושם, עד שלבסוף סיימו הבעל והמאהב כאחד את מלאכתם. והוציאה פרונלה את ראשה מן החבית, ויצא בעלה מתוכה. אמרה פרונלה לג'אנלו: קח בידך את הנר, איש טוב ומיטיב, וראה נא אם נקייה החבית כל צרכה. הסתכל ג'אנלו אל תוכה, ואמר כי נקייה היא וכי שבע רצון הוא. ונתן להם שבעה מטבעות כסף, וביקש מבעל הקרניים המסכן שיסחב את החבית לביתו.

מעובד אצל ג'ובאני בוקאצ'ו מתוך 'חמור הזהב' שחיבר לוקיוס אפוליאוס.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: