האם גם לנשמה יש מסה?

10/12/2020 ב- 03:07 | פורסם באזור הדמדומים | סגור לתגובות על האם גם לנשמה יש מסה?

סך כל הידע האנושי דומה לטיפוס במדרגות לולייניות. מדרך רגליים על מדרגה מביא ליצירת גרמי מדרגות ספיראליים נוספים ממנה עד שהראש מסתחרר. מוטב אפוא לומר כי ככל שאנחנו מרחיבים את הידע, כך מגלים אנו לפנינו מרחבים ריקים שבראנו מכוח הידיעות הקודמות. הדמיה תפקודית של המוח בתהודה מגנטית, שלמדנו לבצע, מציעה אפשרויות שלא חשבנו עליהן. האם כל פונקציה שכרכנו אותה בנפש ניתן לייחס לפעילות באזורים ספציפיים של מוחנו? פרויקט הגנום האנושי, שהתחלנו בו, מוביל למחקרים שלא עלו בדמיוננו באשר למיפוי המוח. האם הקישורים שקיימים בתוכו בין מבנים מולקולריים גם עוברים בתורשה כפועל יוצא של חוקי הכימיה? ובכלל, לאור התשובות שאנו מוצאים, האם נותר במוח עוד מקום לרוח האדם?

חרף כל זאת, בני אנוש רבים מאד עודם מאמינים בקיומה של הנשמה. לבני אנוש ישנה גם נטייה לחפש אחר עדויות פיסיקליות כדי לחזק את אמונותיהם הדתיות ותפישותיהם הרוחניות. חלקם טוענים כי הנשמה תתגלה בקרב חלקיקים קוונטיים. חלקם מתעקשים שתימצא זיקה בין הנשמה והגלים האלקטרומגנטיים שהמוח מייצר. אחרים מעדיפים למדוד, לשקול ולכמת.

בתחילת המאה ה-20 תר רופא ממסצ'וסטס שבארה"ב אחר הוכחה מדעית שכזו בדיוק. מסוקרן מן הרעיון שלנשמה יש מסה, החליט דאנקן מקדוגל לערוך ניסוי יוצא דופן ולשקול אותה כאשר היא עוזבת את הגוף. בבית החולים התקין מיטה עם מד-משקל שיהלום את צרכיו עם רגישות של 5.6 -/+ גרם, ושכנע ששה מטופלים סופניים לשכב עליה ברגעים האחרונים של חייהם. ארבעה סבלו משחפת, אחד מסוכרת ואחד מסיבות שלא פורטו. הוא בחר בהם מפני שסבלו מתשישות פיסית וכך נותרו דוממים ברגעי מותם, כדי שיוכלו להיבדק בלא הפרעה. מקדוגל רשם את משך שהותם על המיטה, את זמן המוות המדויק לדידו, ומדד את משקלם לפני צאת הנשמה, במהלכה ואחריה על מנת לבחון אם חל בו שינוי. כמובן, הוא התחשב באובדן של נוזלי גוף כמו זיעה ושתן וגזים כמו חמצן וחנקן.

מן הניסוי התברר כי אחד הנבדקים איבד ממשקלו, אך לאחר מכן החזיר לעצמו את המשקל האבוד. שניים מן הנבדקים רשמו ירידה במשקל בזמן המוות, אך כעבור מספר דקות איבדו עוד יותר ממשקלם. מלכתחילה לא התייחס מקדוגל לתוצאות של נבדק נוסף בזמן שמת לפני שמד המשקל כויל, והתעלם מתוצאות של נבדק אחר בטענה שבדיעבד כי מד המשקל לא כוונן כיאות. הנבדק השישי איבד 21.3 גרם במועד המוות.

מתוך אמונה שלבני אדם יש נשמות ואין לבעלי חיים, מקדוגל מדד מאוחר יותר את שינויי המשקל בחמישה-עשר כלבים בזמן מותם. הוא רוצה לערוך את הניסוי בכלבים חולניים, אך לא הצליח למצוא כאלה. על כן, הרעיל כלבים בריאים לצורך המחקר. מקדוגל מצא כי אף אחד מהכלבים לא ירד במשקלו במועד המוות, ודיווח אפוא כי רק לאדם יש נשמה וזו שוקלת 21 גרם בממוצע. אמנם הצהיר כי יש לחזור על הניסוי שלו פעמים רבות לפני שניתן יהיה להגיע למסקנה סופית, אבל במרץ 1907, עוד בטרם פרסם את נתוניו בכתב-עת מדעי, כבר בישר 'ניו יורק טיימס' כי נמצאה הוכחה לקיומה של הנשמה. התעוררה מהומה.

המחקר של מקדוגל הביא לתודעה הציבורית כי לנשמה יש מסה, ובמיוחד נעשתה פופולרית הידיעה שהיא שוקלת עשרים ואחד גרמים. נדמה כי תוצאותיו הדהדו אז, וממשיכות להדהד, לא מפני אשר הוא מצא, או לא הצליח למצוא, אלא בגלל מה שהציע. הרעיון הפשוט כי אפשר לשקול את הנשמה מושך את הלב, מה גם שהוא כה משונה עד כי די בו כדי שיהיה ראוי לדיון.

מן הסתם, ההוכחה הלא-משמעית כי ישנה מסה לנשמה נדחתה על ידי הקהילה המדעית. נאמר כי עשה שימוש בגודל מדגם קטן מאד, ואפילו לגביו דיווח מקדוגל באופן סלקטיבי והתעלם מכמה תוצאות לא עקביות. רק אחד מששת הנבדקים אישש את השערתו לכאורה. שנים אחרי כן, נשמעה ביקורת לגבי קביעת רגע המוות המדויק שהיתה נהוגה באותה עת. לא תמיד ברור הוא כיום, ובהתחשב בטכנולוגיה בזמן שנערכו הניסויים, ברי כי שיטות המדידה הרפואיות היו גסות יותר.

הרופא אוגוסטוס קלארק (Augustus Clarke) היה אז למבקר העיקרי. הוא ציין כי בזמן המוות יש עלייה פתאומית בטמפרטורת הגוף מכיוון שהריאות מפסיקות לקרר את הדם. לפיכך, ישנה עוד עלייה בהזעת העור לצורך קירורו, שמקדוגל לא התחשב בה ובנסיבותיה, והיא יכולה להסביר התאדות של 21 גרם. קלארק גם הוסיף כי לכלבים אין בלוטות זיעה, ולכן הם לא ירדו במשקל עם מותם. מקדוגל ענה לו כי מחזור הדם נפסק ברגע המוות. משום כך, אפילו תהיה עלייה בטמפרטורה, הרי שהעור לא יתחמם כלל.

ממצאים נחשבים לא מדעיים ולא רק בגלל קושי במהימנותם, אלא גם אם אינם ניתנים לשחזור. בדצמבר 2001 פרסם הפיסיקאי לואיס הולנדר ג'וניור (Lewis Hollander Jr.) מאמר בכתב העת Journal of Scientific Exploration, ושם הציג תוצאות ניסוי דומה לזה שערך מקדוגל. הוא בדק את משקלם של אייל אחד, שבע כבשים, שלושה טלאים ועז אחת ברגע המוות. לפי ממצאיו, שבע מהכבשים הבוגרות שינו את משקלן עם מותן, אם כי לא איבדו ממנו, אלא הוסיפו עליו 18 עד 780 גרם, שאבדו שוב עם הזמן עד שחזרו הכבשים למשקלן הראשוני.

בהשראת המחקר של מקדוגל, הציע בשנת 2005 הרופא ג'רארד נהום (Gerard Nahum) ניסוי המבוסס על שימוש במגוון של גלאים אלקטרומגנטיים, כדי לתפוס כל סוג של אנרגיה הבורחת ברגע המוות. הוא ביקש למכור את הרעיון שלו למחלקות הנדסה, פיסיקה ופילוסופיה באוניברסיטת דיוק, ייל וסטנפורד, כמו גם לכנסייה הקתולית, אך נדחה.

בשנת 1911 דיווח 'ניו יורק טיימס' בעמוד השער שלו כי מקדוגל החליט לצלם את הנשמה בעת שהיא עוזבת את הגוף. עם זאת, הוא הביע חשש כי החומר שממנו עשויה הנשמה עלול להיות נסער מכדי להצטלם דווקא ברגע המוות. אף על פי כן, העיד מאוחר יותר כי הצליח כמה פעמים לצלם הילה מסוג כלשהו בסביבת הגולגולות של הנבדקים בזמן שמתו. בשנת 1920 הוא עצמו מת.

לקריאה נוספת:

Duncan MacDougall. 1907. Hypothesis Concerning Soul Substance Together with Experimental Evidence of the Existence of Such Substance. Journal of the American Society for Psychical Research 1 (1): 237

Duncan MacDougall. 1907. The Soul: Hypothesis Concerning Soul Substance Together with Experimental Evidence of the Existence of Such Substance. American Medicine 2: 240–243

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: