הטור הקלימקטי בן שבעת השלבים בספרות המזרח הקדמון

09/12/2020 ב- 04:58 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על הטור הקלימקטי בן שבעת השלבים בספרות המזרח הקדמון

טור קלימקטי מציין מכלול שלבים הבאים בזה אחר זה, שנושאים אופי משלהם, ומשמשים השהיה והכנה לשיא כאחד. לעיתים, משקלם ועוצמתם הולכים ועולים, והקלימקס נוצר מן המתיחות שבין ההשהיה ובין העלייה בעוצמה; ולעיתים מקבילים השלבים זה לזה ומסתיימים בשלב האחרון שבו העיקר המכריע. הרי דוגמה לבניית טור קלימקטי בן שלושה שלבים: אם צעירה מגישה צלחת מרק לזאטוט שלה, וזה מעווה את פרצופו ורוצה שהצלחת תיעלם מעיניו. בינתיים לוגמת האם ממרקה ואומרת: אמא שותה מרק; אמא שותה מרק; אין מרק! היא רומזת לבנה כי אם חפצו שהמרק ייעלם, יש בפניו דרך אחת – לשתות את כולו.

בספרות המזרח הקדמון היה נפוץ טור קלימקטי בן שבעה שלבים מפני ששבע נודע אז כמספר השלמות, כפי שמשמש המספר עשר בימינו. ממצא 22446 במוזיאון הבריטי הוא לוחות בבליים 5 (4-6) בכתב יתדות, שפורסמו גם אצל Giovanni Pettinato בעבודתו Die Olwahrsagung bei den Babyloniern II 5-43. בשורות 48-55 מופיע טקסט באכדית המתאר סימני ניבוי באמצעות שמן ומים:

אם השמן מעלה בעבוע אחד…
אם השמן מעלה שני בעבועים…
אם השמן מעלה שלושה בעבועים…
אם השמן מעלה ארבעה בעבועים…
אם השמן מעלה חמישה בעבועים…
אם השמן מעלה ששה בעבועים…
אם השמן מעלה שבעה בעבועים, מעמד עבור היועץ.

רואים אנו בטור הקלימקטי לעיל כי השלבים ממוספרים. לא תמיד כך הוא הדבר. 'סורפו' הוא שמה של סדרת לחשי כישוף שהיתה מוכרת במסופוטמיה בשנים 1350-1050 לפנה"ס. היא תורגמה לאנגלית בידי Erica Reiner בעבודתה Šurpu: A Collection of Sumerian and Akkadian Incantations. בלוחות החמישי והשישי מבין תשעה נמצא טקסט באכדית ששימש בטקס שריפתם של חפצים המביאה לביטול קללה הרובצת על הסובל.

שורות 60-72:

כפי שבצל…

המחלה הקיימת בגופי, בשרי וגם בעורקי,
תנשור כקליפת בצל.
לוואי שהאש תכלה את כולו היום,
שהקללה תצא כדי שאראה את האור!

שורות 73-82:

כפי שדקל…

המחלה הקיימת בגופי, בשרי וגם בעורקי,
תופשט ככף דקל.
לוואי שהאש תכלה את כולו היום,
שהקללה תצא כדי שאראה את האור!

שורות 83-92:

כפי שמרבד…

המחלה הקיימת בגופי, בשרי וגם בעורקי,
תיפרם כסיבי מרבד.
לוואי שהאש תכלה את כולו היום,
שהקללה תצא כדי שאראה את האור!

שורות 93-102:

כפי שאניץ צמר…

המחלה הקיימת בגופי, בשרי וגם בעורקי,
תימרט כאניץ צמר.
לוואי שהאש תכלה את כולו היום,
שהקללה תצא כדי שאראה את האור!

שורות 103-112:

כפי ששערת עז..

המחלה הקיימת בגופי, בשרי וגם בעורקי,
תיתלש כשערת עז.
לוואי שהאש תכלה את כולה היום,
שהקללה תצא כדי שאראה את האור!

שורות 113-122:

כפי שצמר אדום…

המחלה הקיימת בגופי, בשרי וגם בעורקי,
תיקרע כצמר אדום.
לוואי שהאש תכלה את כולו היום,
שהקללה תצא כדי שאראה את האור!

שורות 123-143:

ידיי מלאות בגרעיני חיטה…
ידיי מלאות..

כפי שגרעין חיטה…

המחלה הקיימת בגופי, בשרי וגם בעורקי,
תישרף כגרעין חיטה.
לוואי שהאש תכלה את כולו היום,
שהקללה תצא כדי שאראה את האור!

שבעת הלחשים המלווים את השריפה שונים הם זה מזה, אך כולם מנוסחים במתכונת אחת וסיום אחד לכולם. אולם ללחש השביעי נוסף מבוא, שאין לו הקבלה בשאר הלחשים, כדי להדגיש את חשיבותה היתרה של הפעולה השביעית, המביאה את ריפוי הסובל לידי גמר.

מפורסם יותר הוא דגם הפעולה הנמשכת ששה ימים, ונוצרת ציפייה להופעת שינוי, עד שביום השביעי חל החידוש. דגם זה כבר נמצא בלוח אחד-עשר של עלילות גלגמש על אודות המבול, שמתורגם אצל שפרה שיפמן ויעקב קליין, ומסופר בהן שיום אחד, יום שני, אחז ההר את הספינה; יום שלישי, יום רביעי, אחז ההר את הספינה, עד שביום השביעי שילח אותנפשתים יונה, סנונית ועורב לראות הקלו המים. העורב לא שב.

שורות 127-131:

ששה ימים ושבעה לילות
התחולל רוח, מבול, סער זלעפות, הציף את הארץ.
בהגיע היום השביעי שכך סער-זלעפות, 'סופת הקרב',
אשר חלה וגחה כמו יולדת,
נח היום, נדם סער זלעפות, נכלא המבול.

שורות 140-153:

על הר ניציר נחה הספינה,
הר ניציר החזיק בספינה, והנשא לא נתנה.
יום אחד, יום שני, החזיק הר ניציר בספינה והנשא לא נתנה,
יום שלישי, יום רביעי, החזיק הר ניציר בספינה והנשא לא נתנה,
חמישי, שישי, החזיק הר ניציר בספינה והנשא לא נתנה.
בהגיע היום השביעי,
הוצאתי ואשלח יונה.
הלכה היונה, התעופפה,
מנוח לא נמצא לה, ותשב אליי.
הוצאתי ואשלח סנונית,
הלכה הסנונית, התעופפה,
מנוח לא נמצא לה, ותשב אליי.
הוצאתי ואשלח עורב,
הלך העורב, ראה כי קלו המים,
אכל, ניתר, פרח ולא שב אליי.

תרגום לאוגריתית של לוח אחד-עשר המוזכר לעיל, נתגלה בתל ראס שמרה (חורבות העיר אוגרית), ולפיכך מסיקים כי מחברי האפוסים האוגריתיים אימצו את השיטה הקלימקטית מן הספרות המסופוטמית. בעלילת אקהת, לוח ראשון (CAT 1.17), בתרגומה של שירלי נתן יולזרי, קוראים אנו על דנאל שמתפלל אל האלים ומבקש מהם שיעניקו לו בן. ששה ימים עורך דנאל את הטקס, וביום השביעי לתפילותיו חלה התפתחות חשובה: בעל אל הפריון שומע את תחנוניו. בעל פונה לאל אבי האלים, מתאר את מצוקתו של דנאל ומבקש מאת אל שייעתר לתחינתו.

טור א', שורות 1-16:

אזי דנאל איש רפא
אזי הגיבור איש הרנמי
חגור, את האלים מאכיל,
חגור, משקה את בני הקודש.
מסיר בגדו, עולה ושוכב,
מסיר חגורתו ולן.
הנה יום אחד, ושני –
חגור, את האלים, דנאל –
חגור, את האלים מאכיל,
חגור, משקה את בני הקודש.
יום שלישי, ורביעי –
חגור, את האלים, דנאל –
חגור, את האלים מאכיל,
חגור, משקה את בני הקודש.
יום חמישי, ושישי –
חגור, את האלים, דנאל –
חגור, את האלים מאכיל,
חגור, משקה את בני הקודש.
מסיר בגדו, דנאל,
מסיר בגדו, עולה ושוכב,
מסיר חגורתו ולן.
והנה ביום השביעי,
ובעל קרב בתחינתו.

דנאל עוזב את המקדש עם היוודע לו שיזכה לבן. הכושרות, אלות ההיריון והלידה, נכנסות אל מעונו. במשך ששה ימים עורך דנאל טקס למענן, וביום השביעי הן עוזבות את הבית. הן סיימו את תפקידן לדאוג להצלחתו של שלב העיבור.

טור ב', שורות 24-40:

דנאל לביתו מגיע,
בא דנאל להיכלו.
נכנסות לביתו הכושרות,
בנות הלל הסנוניות.
אזי דנאל איש רפא,
אזי הגיבור, איש הרנמי,
פר טובח למען הכושרות,
מאכיל את הכושרות,
ומשקה את בנות הלל הסנוניות.
הנה יום אחד, ושני –
מאכיל את הכושרות,
ומשקה את בנות הלל הסנוניות.
יום שלישי ורביעי –
מאכיל את הכושרות,
ומשקה את בנות הלל הסנוניות.
יום חמישי, ושישי –
מאכיל את הכושרות,
ומשקה את בנות הלל הסנוניות.
והנה ביום השביעי,
הולכות מביתו הכושרות,
בנות הלל הסנוניות.

אותו הדגם חוזר בטור ו' של עלילות אלאין בעל, שתרגם חיים אריה גינזברג, באשר לבניית היכלו של בעל. מביאים ארזים מלבנון ושריון ומציתים אש בביתו הישן של בעל. ששה ימים היא בוערת, וביום השביעי נהפך כל הכסף והזהב, שהביאו הגיאיות והגבעות, למטילים וללבינים. ההיכל עומד מוכן, בנוי זהב וכסף, ובעל השמח מזמן את אחיו ואחיותיו לחנוכת הבית.

שורות 18-34:

הלך ללבנון ועציו
לשריון מחמד ארזיו –
הלך ללבנון ועציו,
לשריון מחמד ארזיו.
תושת אש בבתים,
להבות בהיכלות.
הן יום אחד ושני, תאכל
האש בבתים. הלהבות
בהיכלות; יום שלישי ורביעי
תאכל האש בבתים,
הלהבות בהיכלות;
יום חמישי ושישי, תאכל
האש בבתים, הלהבות
בקרב ההיכלות. אך
ביום השביעי, יצאה האש
מהבתים, הלהבות מן ההיכלות.
הפך הכסף למטילים. הזהב
נהפך ללבינים.

דגם זה של ששה ימים בהם נמשכות פעולות הבנייה עד שביום השביעי נשלמת המלאכה, זכה לשכלולו האחרון במעשה בראשית של הבריאה, שכל חוליה וחוליה אשר בו נושאת צביון משלה ואף מציינת שלב נוסף לקראת גמר הפעולה.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: