לבריאות שזה נכון

30/11/2020 ב- 03:40 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על לבריאות שזה נכון

בהיותי עול ימים לא הבינותי מדוע מתייחסים בביטול ואפילו כטרדה אל פלוני שמשתעל עצמו כמעט עד מוות, ואם פלוני מתעטש קלות מיד ובלי היסוס מאחלים לו "לבריאות". שאלתי לפשר הדבר ואיש לא ידע לענות לי מאין הבעת הדאגה החפוזה למצב הרפואי. מה גם שכולם הוגים בפיהם את "לבריאות" מחוץ לתקנות השפה, ואף זה מפליא למדי, אלא אם הוא ביטוי חדש יחסית. אפשר כי המילה העברית הושאלה לא מזמן מן הגרמנית דרך יידיש באמצעות דוברים של שתי הלשונות. Gesundheit אומרים הגרמנים ופירושה בריאות. אולם, ברכות דומות למתעטשים היו מקובלות מימים ימימה, בטרם השתקעו יהודים באשכנז.

החכמים הקדמונים אשר שיערו כי הנשימה היא מהות החיים, סברו כי בזמן התעטשות יוצאת הרבה מרוחו של בריה, ואם תצא כולה היא תומת. על כן, שמחו למענה אם שרדה אפצ'י אחר אפצ'י. ב'פרקי דרבי אליעזר' שחובר במאה ה-8, מסופר בפרק נב: "מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה. אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש והיה נשמתו יוצאת מנחיריו. עד שבא יעקב אבינו ביקש על זאת רחמים ואמר לפניו ריבון כל העולמים: אל תיקח את נפשי ממני עד שאצווה את בני ובני ביתי. ונעתר לו שנאמר: ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. ושמעו הדברים כל עמי הארץ ותמהו שלא היה כמותו מיום שנבראו שמים וארץ. לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים, שנהפך המוות הזה לאור שנאמר". הנה כי כן, איחולי לחיים הנפוצים בהרמת כוסית נאמרו בעבר גם אחרי עיטוש.

אולם, המנהג הזה לא היה מקובל בעת העתיקה. איש לא בירך את המתעטש. נותר בידינו תיעוד מ'מסע הרבבה' כשסיפר קסנופון בן גרילוס במאה ה-4 לפנה"ס כיצד נאם בפני החיילים היווניים אחרי בגידת טיסאפרנס שרצח בדם קר את מצביאיהם בעת שהזמינם לשאת ולתת עימו על כינון שלום. קסנופון קרא להם לא לסמוך יותר על איש מלבד עצמם ולהילחם מלחמת חורמה למען חייהם כי רק כך ייחלצו בשלום מהמקום הזה. כאשר אמר זאת התעטש מישהו וכאשר שמעו זאת החיילים כרעו כולם כאיש אחד על ברכיהם והודו לאל זאוס המושיע על האות שנתן להם – שכן העטישה נחשבה בעולם העתיק לסימן מבשר טובות ועטישה זו באה כאשר השמיע קסנופון את המילים "להיוושע בעזרת האלים". קסנופון הוסיף ואמר: חיילים, זאוס המושיע נתן לנו אות ברגע שדיברתי על היחלצותנו בשלום מן המקום הזה.

על פי היוונים הקדמונים, האלים שולחים את בשורתם גם דרך התעטשות כאשר המאמינים מהרהרים בהם באותם רגעים. גם בתלמוד בבלי ברכות כד ב נאמר: "תלמודאי המתעטש בתפילתו סימן יפה לו". מתישהו יוחסה האמונה בנכונות הדברים גם לאנשים רגילים בשיחות חולין. ואכן, עד היום שרדה אמונה זו ביוון, ונהוג שם לפנות לבן השיח שהקשיב ופתע התעטש ולומר לו: תתברך, שהרי דבריי הם אמת. יתכן כי זהו המקור אצל דוברי אנגלית להגיד למתעטש: תבורך! האל יברכך! כלומר, ההרגל לברך בני אדם לאחר התעטשותם היה בתחילה רק משום הרצון לחזק את דברי העצמי, ולא מפני החשש לחייהם, ודברי הברכה התגלגלו אנה ואנה עד שנכרכו בשלומם של המבורכים.

 

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: