שיר על גשם וזיכרון

26/11/2020 ב- 17:01 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על שיר על גשם וזיכרון

הזיכרון זולג לכל מיני מקומות כטיפות גשם, שעומדות להתייבש. מוכרחים מעת לעת ללחלח אותן כדי לשומרו. הזיכרון הראשון שלי הוא מהשמעת אזעקה. כך נפתחת ההיסטוריה של חיי. נולדתי עם רגלי איקס ועדיין לא הייתי מסוגל להתהלך כשורה. מרבית הזמן זחלתי על הקרקע וביליתי בסמיכות לקיני נמלים. כמעט שלא דיברתי עם אף אחד. נאמר עליי אז כי אני אנטי-חברתי במידה חמורה, אם כי האמת היתה שאף אחד מן הילדים בני גילי לא טרח לשחק איתי. בשנותיי הראשונות בחיים הללו היו הנמלים חברותיי היחידות בעולם כולו. וברגע האזעקה כולם ניסו למצוא מקלט, ואני הייתי שרוע על הארץ לאחר שמעדתי והבטתי מגובה הקרקע בתזזית שמעליי עד שהבחנתי בפניה של אימי אשר מצאה אותי בתוך ההמון הנסער.

היה זה התירוץ שלי לא לברוח כשנשמעו במערכת הכריזה המילים: גשם סגול, גשם סגול. כביכול, מי שזיכרונו הראשון הוא מאזעקה כבר פיתח חסינות כלפי כל התרעת מלחמה. המתנחלים והחיילים בעזה ניתרו לתפוס מחסה, ואילו אני דילגתי במרדף אחר חגבים המקפצים ממקום למקום. לרוב, פצצות מרגמה כבר הפסיקו לנחות, כיוון ש"גשם סגול" הושמע רק בעקבות נפילת הפצמ"ר הראשון, ועדיין כולם היו ספונים בחדרי הבידוד. יוצא אליי המפקד וקורא: אתה לא מפחד למות? זו היתה שאלה מוזרה. הסיכוי שלי להיפגע מבחינה סטטיסטית היה קלוש. אין עסקינן במי שרופאיו מספרים כי נותרו לו ששה שבועות לחיות.

אני לא יודע כיצד נולד הביטוי המתריע "גשם סגול". כל אשר ידעתי בזמנו כי הזמר פרינס שר שיר בשם זה, ותהיתי על הקשר בין השניים. היחס שלי כלפי פרינס היה אמביוולנטי. ידעתי שהוא מוכשר, אבל כל שיריו התקיימו ברקע, מלבד "גשם סגול" שהייתי משמיע במיוחד לאוזניי. לא קישרתי אותו בכלל לגשם. בהאזיני לו תמיד דמיינתי מסך ערפל בצבע סגול, וכשהתפוצץ פצמ"ר במקום שיכולתי לראותו ציפיתי משום מה שיעלה משם עשן סגול.

מי יוכל להבין את רוחו של אדם. אינני גורר טראומה מפצצת מרגמה למעט לקות שמיעה, ואף על פי כן כבר כמה שנים אני מזנק אל המגבר כדי להנמיכו עד הסוף בכל עת שמושמע 'גשם סגול' של פרינס. התחלתי לקשר אותו אל מוות. לא מותו המוקדם של הזמר ששר אותו, אלא מלאך מוות שיורד ברעש מן השמיים ובפיו בשורות רעות. יום אחד בשנה שעברה השמיע בית קפה בו ישבתי עם ידידתי את 'גשם סגול'. החורף אך התחיל, ומבחוץ חדרו פנימה קולות רעמים. כמה שהשיר מתאים לאווירה, אמרה לי בקול שקט של מגלי סודות. סיפרתי שאני מדמיין הרעשה של השטן בגלל השיר הזה. לדעתה, בגיל רך הייתי מבוהל מן הרעם ועוד לא הצלחתי לשחרר את נפשי מהפצע הזה. אינני זוכר שום דבר כזה, עניתי לה, והיא התעקשה: בגיל שעוד לא מתעצבים הזיכרונות. המשיכה והסבירה ששיר על אודות גשם מזכיר את הקשר שלו לרעמים, ומשם נובעים פחדיי. כאן הייתי מוכרח להתערב: במחילה, אלה דברים בטלים. איך מסוגל השיר להזכיר דבר כלשהו מן התקופה שלא נותרים ממנה כל זיכרונות? האם אין הדבר שווה ערך לניסיון מציאת חפץ בריק מוחלט?

כמעט שנה חלפה מאז. בירכתיה לרגל ראש השנה הלועזית, גם בערב פסח, אף ביום הולדתה, ושקלתי האם כדאי בחגי תשרי. לבסוף נכנעתי ושלחתי לה ברכות בראש השנה העברית ולפני יום הכיפורים. פניי הושבו ריקם. היא ניתקה איתי כל קשר מן הסיבה הסתמית ביותר.

השירות בצבא מזמן לנו מחזות סוריאליסטיים. באזור התעשייה ארז היה נהוג להשמיע שירים ערביים כל שעות העבודה כדי להנעים זמנם של הפועלים. נדהמתי תמיד מחוסר השקט הבלתי פוסק. באחד הימים, בעת שהייתי בחלק הישראלי, נקראתי להגיע בדחיפות לבית הדין הצבאי שהיה ממוקם מעבר לאזור התעשייה, מצד ימין של הכביש המוליך אליו. מרוב ההמולה שפקדה אותי, שכחתי כללי זהירות וצעדתי עם M-16 מקוצר ממעבר ארז אל בסיס צה"ל דרך המפעלים. תפשתי איזו שטות עשיתי רק בהגיעי אליהם לבדי. הקפדתי לשמור על קור רוח והמשכתי הלאה, ופתאום אני שומע בקולי קולות את השיר November Rain של 'רובים ושושנים'. הופתעתי מן השינוי ברפרטואר. מבלי שאתן את הדעת על מעשיי הבאים נמשכתי אל פתח המפעל. העזתים הבחינו בי והתבוננו לעברי. לפליאתי, אף אחד לא עבד. כולם עמדו והאזינו לשיר, או כך חשבתי. ככל הנראה, חוויתי הלם מסוים. אחרי כמה שניות באה ההתעשתות. המוסיקה התנגנה מן האוזניות. מוכרח אני לציין שאז לא היה נובמבר ולא ירד גשם. בכלל, לא לכל מאורעות חיינו יש סוף מעגלי, אם כי אותם זוכרים במיוחד.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: