מי הדביר את מגפת הדבר במילאנו?

21/11/2020 ב- 04:34 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על מי הדביר את מגפת הדבר במילאנו?

ככל הנראה, הגיעה המגפה מהונגריה, בה שלטו העות'מנים. היא התפשטה על ידי סוחרים מגרמניה לאורך הדנובה וחלפה דרך טרנטו, ורונה, ונציה. המגפה הופיעה בעיר מלניאנו ב-27 ביולי 1576. ב-4 באוגוסט פגעה במונצה ואז במילאנו ובעיירות נוספות בלומברדיה. היא נקראת 'המגפה של קרלו הקדוש' מאז נתן לה את שמה המחבר האיטלקי אלסנדרו מנצוני ביצירתו 'המאורסים', כדי להבדיל אותה ממגפת 1630, המתוארת גם בספר.

באותה שנה, בטרם פרצה מגפת הדבר, כבר הכה הרעב במילאנו. בשל מחסור ביבול הצטמצם הסחר בעיר, ויחד עימו גם מקור ההכנסה של רבים מן התושבים. הקץ לסבלותיהם עוד לא נראה, אך איש לא חזה כי אלה יוסיפו ויתגברו עד לבלי שאת. מקץ חודשיים, לפני שהחורף התדפק, כבר נקטלו ששת אלפים איש. המוות שלט בכול בעת שהמילאנזים הופקרו לגורלם. המושל הספרדי, בני האצולה ונכבדי העיר הספיקו להימלט מבעוד מועד. הרשות האזרחית ננטשה והעיר עמדה לפני קריסה. בזמן הקריטי הזה נשאר בעיר קרלו בורומאו (Carlo Borromeo), הארכיבישוף של מילאנו.

במידה רבה עוצבה מורשתו של קרלו משקיבל על עצמו את האחריות לניהול העיר במהלך המשבר שפקד אותה. חרף ממדי האבדון הוליך את צאן מרעיתו בשלווה בוטחת ובשיקול דעת ומנע פאניקה. בתחילה כינס את הממונים על הקהילות הדתיות במחוז לצורך התארגנות משותפת במאבק נגד הדבר. אחרי כן גייס מתנדבים כדי לטפל בנגועים ולשרת במסירות את הגוססים. לאורך אותם שבועות הצליח קרלו להביא אוכל לרבבות פיות רעבים. הוא בזבז את כל ממונו, נטל הלוואות, תרם הרבה מבגדיו ואף ויתר על שטיחי הכנסייה למען האנשים הנזקקים.

קרלו ידע כי ההתקהלות במקומות סגורים מביאה עוד יותר להפצת הדבר. על כן, החליט לנעול את דלתות הכנסיות. את המזבחות הקים מחוצה להן על מנת לאפשר למאמינים השתתפות במיסה שהיתה חשובה מאד לדידם. הוא גם הנהיג בקהילתו את "נוהל ארבעים השעות", כשהורה לחשוף למשך הזמן הזה את לחם הקודש מחוץ לבתי התפילה, כדי שכולם יספיקו לקיים את המצווה בזמן מרווח. הוא ארגן תהלוכות לא צפופות מתוך צורך חיוני לנחם את האנשים החולים. אחת התהלוכות הללו, שהתקיימה ב-6 באוקטובר 1576, מכונה "תהלוכת המסמר הקדוש", מכיוון שנאמר כי נכח בה המסמר מצליבתו של ישו.

יחד עם כל זאת, קרלו נזקק גם למענה פולחני במיגור האסון. ב-15 באוקטובר 1576 הוא קרא לעזרת סבסטיאן הקדוש, והכריז על נדריו לשחזור כנסיית סן סבסטיאנו החרבה. הבנייה מחדש הופקדה בידי האדריכל פלגרינו טיבאלדי (Pellegrino Tibaldi), ואת אבן היסוד הניח ב-6 בספטמבר 1577. במשתה שנערך ב-20 בינואר 1578 לכבודו של סבסטיאן הקדוש הכריז קרלו כי המגפה נמוגה.

סבסטיאן הקדוש (San Sebastiano) אשר לזכותו נזקפה הדברת המגפה במילאנו, התחנך בעיר 1300 שנה קודם לכן. על פי המסופר, הוא נידון למוות בפקודת הקיסר הרומי בגין הפצת הנצרות. הקשתים קשרוהו אל עץ וירו מטח חצים על גופו, אך במקום שידמם עד שתיפח נשמתו בייסורים, אירע נס אלוהי והוא נותר חי. על כך קדושתו מאז העת העתיקה ועד היום הזה.

האמונה כי סבסטיאן הקדוש ממלא תפקיד מיוחד בהגנה מפני מגפות נולדה בימי הביניים. לטענת פאולוס הדיאקון, המגפה של שנת 680 נעצרה בלומברדיה רק לאחר שהועברו שרידי זרועו לכנסיית פטרוס הקדוש בפאביה. ככל שרבו המגפות גברה הדבקות אליו, ונוכחותו הורגשה מאד בעיני מאמיניו. הם הפצירו בו להתערב למען טובתם והחלמתם, וכשהמגפה עזבה אותם גדלו עוד יותר המוניטין שלו.

אפשר כי הזיקה של הקדוש הירוי בחצים למגפת הדבר נעוצה בשתי סיבות. האחת, מבחינת חזותית יכולים פצעי החצים להידמות לתסמינים חיצוניים של מחלת הדבר. השנייה, אפולו אל הקשתים (קרוי גם אפולון או פויבוס) במיתולוגיה היוונית-רומית, קוטל לעיתים את אויביו בחצי מגפה שהוא יורה מהשמיים, ומנגד הוא גם הגואל מפני מגפה קטלנית.

דוגמה נמצא בספר הראשון של 'איליאדה' מאת הומרוס, שורות 35-70, בתרגום אהרן שבתאי:

כך דיבר, והזקן פחד וציית לפקודתו. פסע הוא בשקט לצד חום הים רב השאון; אז, בהתרחקו משם, התפלל הישיש רבות לאדון אפולון, אשר אותו ילדה לטו יפת השיער: "שמע אותי, בעל הקשת הכסופה הפורש חסותך על כריסה וקילה הקדושה, השולט בעוצמה על טנדוס, סמינתאוס! אם אי פעם סוככתי עבורך מקדש נאה, או אם אי פעם זבחתי לך עולת ירכיים דשנות של פרים ועזים, מלא נא משאלתי זו: יכפרו הדנאים על דמעותיי בחציך".

(סמינתאוס הוא כינוי לאל אפולון ומשמעו אל העכברים. משמו נרמז על מגפת הדבר שהפיצוה עכברושים).

כך דיבר בתפילתו; שמע אותו פויבוס-אפולון וירד מפסגות אולימפוס, כעס בליבו ועל כתיו קשתו ואשפת החצים המכוסה מכל צידיה. רעמו החצים על כתפיו של האל הכועס בעודו נע והולך, ויהי מראהו כלילה. אז התיישב הרחק מהספינות וירה חץ. רעם נורא בקע מקשתו הכסופה. בתחילה יצא כנגד הפרדים והכלבים הזריזים, אך לאחר מכן ירה חץ מר ופגע בבני האדם. ותבערנה מדורות המתים הרבות ללא הרף.

תשעה ימים פשו במחנה חצי האל, וביום העשירי זימן אכילס את העם לאספה. הרה האלה לבנת הזרועות השיאה לו זאת בנפשו, שכן דאב ליבה על הדנאים, הואיל וחזתה בחבלי גסיסתם. אם כן משנתאספו הלוחמים והתגודדו יחדיו, קם ממקומו אכילס קל הרגליים ודיבר בקרבם: "בן אטראוס, עתה חושב אני כי נשוב על עקבותינו, נתעה, ננדוד, ואולי נוכל להימלט מן המוות, כי אכן עשו המלחמה והמגפה יד אחת להחריב את האכיים. אולם הבה נשאל נביא כלשהו או כוהן, או אף פותר חלומות, שהרי גם החלום מזאוס, אשר יאמר מדוע כה רגז פויבוס-אפולון; הימצא בנו דופי בשל נדר או הקטומבה שלא שולמו? אולי ירצה להסיר מעלינו המגפה, לאחר שיגיע לאפו ניחוח עולת שיים ועזים טהורות".

על פי ההשערה, השימוש בחצים היו משותף לאלי המגפות בעולם העתיק. כמו אפולו, גם האל הכנעני רשף נשא עימו חץ, לפי כתובים מאוחרים. יתר על כן, הזיהוי בין השניים היה מוחלט בארץ-ישראל. הפיניקים הקימו את ארשוף על שם רשף במאה ה-6 לפנה"ס, וההלניסטים שינו את שם היישוב לאפולוניה. דומה כי בגין קורותיו הופקדה בידי סבסטיאן המשימה שניטלה מן האלוהות הרומית. המעבר מן הפאגאניות אל הנצרות היה רק בסגנון, אבל לא בתוכן.

ראו גם:

המקדש בתל מוצא: מי עבד את רשף אל המגפות?

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.