מהן תולדות ההקצנה בכל תחום?

20/11/2020 ב- 03:06 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מהן תולדות ההקצנה בכל תחום?

אחת הסוגיות שמעסיקה אותי בשנים האחרונות היא מאין נובעת ההקצנה. הדבר עלה בראשי בעת צפייה במשחק כדורגל דווקא. השופט שלף לנגד פניו של קשר כרטיס צהוב שני, ובעטיו כרטיס אדום, והוציאו בצדק מן המגרש בעקבות התנהגות בלתי הולמת כלפי צוות השיפוט. לעובדה הזו ישנה משמעות בלתי מבוטלת. מאחר שההחלטה השיפוטית לא נבעה משיקולים הקשורים למשחק, לא ניתן לזקוף לזכותה או לחובתה את מהלך האירועים שהתפתח אחרי כן. איש לא יוכל לומר כי השחקן הוצא בשל טעות שיפוט ובגללה התייאשה עד מאד הקבוצה הנחותה יותר מבחינה מספרית, או בגלל זעמה על הטעות ניצת בה הדחף לגבור על יריבתה. הפרשנים נוהגים לנתח את התוצאה הסופית לפי אחת משתי האפשרויות. בפעם הזאת ניטל מהם העוקץ.

התוצאה הזמנית, שהיתה 0:0, שיקפה היטב את היות שתי הקבוצות שקולות בכוחן עד הדקה ההיא במשחק. מן הרגע ההוא ואילך התברר כי הקבוצה שבעדיפות מספרית נותרה מתונה בהתנהגותה על המגרש. מנגד, כדורגלני הקבוצה השנייה החלו להתנהג באופן מקצין ומתגבר, אשר אמנם לא הביא לעלייה ברמת המשחק שלה, אבל גרם להשתלטותה במגרש עד שריקת הסיום שבו נקבע ניצחונה.

יום אחרי כן עיינתי בנתונים הסטטיסטיים של השחקנים מאותו משחק. התברר לפיהם כי המשחק אכן נעשה קצבי יותר לאחר הוצאת הכרטיס האדום, ובעוד הקבוצה המנצחת הגבירה את הקצב, הקבוצה המנוצחת לא יכלה לעמוד בו. ברי כי עשרת השחקנים שנותרו בקבוצה המנצחת היו מחויבים לנוע מרחק רב יותר בממוצע לכל אחד מהם, מן הרצון להבטיח אותה רמת משחק שהיתה לקבוצה קודם לכן עם שחקן נוסף, אך התחוור כי סך המרחק שנעה הקבוצה בממוצע לכל דקה עד ההרחקה היה קטן מאשר לאחריו. אצל הקבוצה המנוצחת אירע היפוכו של דבר. למרות שהיתה בעדיפות מספרית במגרש, דווקא שחקניה התייגעו יותר וזאת בניגוד לצפוי. סך המרחק שנעה הקבוצה בממוצע לכל דקה עד ההרחקה היה גדול מאשר לאחריו.

הפרשנים השתמשו בתום המשחק בקלישאה כי הקבוצה שרצתה יותר לנצח – ניצחה. ההבדל היה אפוא באמביציה. אם כן, מאין נבעה המוטיבציה המתגברת לנצח דווקא כשהיו שחקניה בנחיתות מספרית? אירוע הרחקה במגרש כדורגל שההתייחסות אליו ניטראלית אינו שכיח. על מנת למצוא תשובה פניתי לשדה הפוליטיקה שמציע הזדמנויות רבות יותר.

שאלת הביצה והתרנגולת של תנועות רדיקליות היא אחת שלא עוסקים בה, ואולי אינה עולה במחשבה, אבל אותי היא מעניינת. הקיצוניות הרחק משני צידי המתרס תמיד מצויה במיעוט יחסי. האם האידיאות של השמאל הקיצוני והימין הקיצוני פחות מושכות את הלב מאשר הרעיונות של השמאל המתון והימין המתון? ואולי היסטורית הינה הסיבה? בשל קשיי הזדהות יוצאות תנועות מיעוט מתנועות-אם רחבות במטרה להתבדל מהן. מספרם המועט של התומכים מצוי בנקודת הפתיחה שלהן. האם הם מקצינים מלית ברירה כמעט, ולו כדי להתבלט ככל שיותר ושקולם יהיה באותה מידה כקולו של הרוב?

האבולוציה של רצף הפגנות מכל רקע שהוא מביאה אותן לכדי מיעוט משתתפים, אפילו שתביעותיהם לא נענות בכלל. באמצעים דיגיטליים ניתן להיווכח אם קיימת זהות של אחד לאחד בין מפגינים מן ההפגנות הראשונות ובין מפגינים מן ההפגנות האחרונות. בהנחה שהזהות מתקיימת, כיצד התנהגו אחרוני המפגינים בראשית ההפגנות? האם התנהגו בקיצוניות, אך הרוב הלא קיצוני מיסך אותם? מדוע הלכו ועזבו המפגינים הלא-קיצוניים? האם כזאת עשו מפני שסלדו מן ההתנהגות הקיצונית של עמיתיהם? האם נטשו את ההפגנות מפני שמלכתחילה מאגר האנרגטיות שלהם היה מצומצם, ואילו הקיצוניים, שניזונים ממאגר גדול יותר בגין נטייתם להרחיב את הגבולות שלהם, עוד מחזיקים מעמד? ואולי בוחרים המעטים שנותרו בהפגנות להקצין יותר ויותר כדי להתבלט במידה שתואמת את כלל המפגינים שהיו עד לא מכבר?

הבחירה של הפרט בקיצוניות היא מסקרנת הואיל וביחידות עשוי פרט לנהוג במתינות, ואילו במסגרת קבוצתית הוא יבכר לזנוח אותה. מנגד, פרט ביחידות עשוי לנהוג בקיצוניות, ואילו במסגרת קבוצתית הוא יעדיף להתמתן ולמתן את רעיו. כולנו מתנהגים במתינות בתחומים מסוימים, ובתחומים אחרים נוהגים בקיצוניות, ונשאלת השאלה מהו חלקו של האינדיבידואל ומהו חלקה של החברה. האם זה רק עניין של כמות אשר מתחת לסף מסוים או שמעליו יש לצפות לשינוי?

פעם אחת בהיותי ביחידות נהגתי בקיצוניות מוגזמת לגבי דבר מסוים, וכעבור זמן כשפלוני ידע אותה חוויה כמותי פעלתי לגביו באופן שימתן את התנהגותו. בדיעבד חקרתי את עצמי מדוע חל השינוי שבי, והתבהר לי כי אם אדע שוב אותה החוויה ואהיה ביחידות, אז אנהג כפי שפעלתי בראשונה. התיישבתי על כורסתי ושאלתי עצמי פעם אחר פעם מדוע ולמה, ולא היתה בפי תשובה.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.