היכונו לתחבורה ציבורית בשחקים

13/11/2020 ב- 05:19 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על היכונו לתחבורה ציבורית בשחקים

את המונח "טקסי אייר" הכרתי לראשונה באגן האמזונאס. בעוונותיי נדרשתי להיפרד ממאות דולרים כדי להגיע לנקודה מסוימת, ורק בעל אווירון קטן עם מצופים (במקום גלגלים) הסכים לקחת אותי אליה. משהתברר כי משם לא אוכל להמשיך הלאה, החזיר אותי הטייס למקום ממנו יצאנו. במשך ימים התקמצנתי בצורה מחרידה על עצמי. זו היתה קמצנות שנבעה מכעס עצום. שילמתי מחיר מופקע על טיסה, ניחא. אבל לא נבע ממנה דבר. ואז פגשתי מישהו שזרה טונות של מלח על פצעיי הנפשיים. הוא תמה כיצד יכולתי לדעת שהוטסתי למקום שאליו רציתי להגיע. הרי הכול נראה מלמעלה ומלמטה פחות או יותר אותו הדבר: נהרות רחבים החוצים מישורים מיוערים. הייתי מזועזע לגמרי. באופן חפוז למדי הסקתי כי השיטה היעילה להתרפא היא לא להיכנע לגורל ושוב לנסות ולמצוא את האתר המדובר, תהא העלות אשר תהא. בסופו של דבר, נרגעתי. הזמן הוא משכך הכאב הטוב ביותר.

בחלוף שנים שמעתי את המושג "טקסי אייר" מחדש. נאמר לי כי בגלל רעשי אדמה אין חופרים בקליפורניה מנהרות תת-קרקעיות לשימוש רכבת תחתית, והדרך הנוחה להיחלץ מפקקי התנועה היא באוויר: שוכרים הליקופטר עם טייסו ומעופפים מגג מגדל משרדים אחד אל גג מגדל מגורים אחר. כצפוי, זוהי תחבורה שנועדה לעשירים בלבד. בהקשר זה עולה בזיכרון אנקדוטה נודעת: בניין האמפייר סטייט נחנך בשנת 1931, שבע שנים לפני ייצור המסוק הראשון, כך שאיש לא העלה על דעתו אז להקים על גגו מנחת מסוקים. תחת זאת תוכננה הקומה ה-103 כמקום עגינה לספינות אוויר שתהיינה קשורות בחבל לתורן הבניין.

הערים הקסומות של ז'ול ורן היו חזונות נפלאים לקריאה אך לא התממשו במציאות. איש אינו יוצא מחצרו וממריא בכדור פורח כדי לבקר את דודתו בקצה השני של הכרך. עם זאת, בשלהי חייו כבר יוצר המטוס הראשון. הוא גם זכה לראות כיצד מחליף הציבור את כרכרות הסוסים במכוניות מפני שהיו מהירות יותר. אולם, הוא לא צפה בעתיד העומד לקרות. מכונית וכרכרה לא רתומה לסוס דומות בשטחן. גם הכבישים במרכזי הערים האירופיות לא התרחבו מימיו עד זמננו, אבל תנועת כלי הרכב החדישים זוחלת על פניהם, עד כי הסופר הצרפתי ודאי היה מגרד את פדחתו ותוהה האם נסיעה בכרכרה לא תהיה מהירה יותר. איש לא חזה את פקקי התנועה הואיל וכולם דימו בליבם שבני אדם יחליפו כרכרה אחת במכונית יחידה. במקום זאת, חברת פורד ייצרה 15 מיליון מכוניות ממודל T.

אם היבשה הדו-ממדית כבר אבודה, לשמיים אין גבול בדמיונות. אמנם, התחבורה האווירית עדיין איננה מוצר שווה לכל נפש, אך הפער בינה לבין התחבורה היבשתית מצטמצם מבחינה טכנולוגית. הולכת וקרבה השעה כי מפס הייצור תצא מכונית מעופפת לקונה המרבה במחיר. זו עשויה להיות תחבורה פרטית של עשירים, אפילו עלות המכוניות המעופפות תוזל מאד. אם כל בר דעת ירכוש מכונית מעופפת, יתברר כי גם לשמיים יש גבול. הבריות תישאנה עיניהם אל-על ותראינה פקקי תנועה באוויר. על כן, השלטונות יקצו מסלולי אגרה גם במרחב האווירי, ורק האמידים יוכלו להרשות לעצמם לקנות זמן אוויר. החזיונות שאני רואה במחשבות יהיו למציאות.

כל מכונית מעופפת תהיה מצוידת בטכנולוגיה למניעת התנגשויות במרחב התלת-ממדי שתחליט להאט את המהירות, לבצע ריחוף במקום, להסיט אל הצד או להתרומם מעלה כדי לחמוק מתאונה אווירית. אולם לא די בטכנולוגיה המודרנית על מנת לטוס בבטחה. לפי ראותי, כל מכונית מעופפת תישלט על ידי מרכז בקרה באופן מוחלט. הנוסע האווירי יצטרך להזין למערכת שלה שני נתונים: לאן מועדות פניו ומתי ירצה להגיע לשם, ומרכז הבקרה היודע היכן נמצאת כל מכונית מעופפת, ייחשב עבורה מסלול לפי שלושת צירי המרחב, בהתאם לתנועה באוויר באותה עת. אם השמיים יהיו עמוסים תוצע אפשרות לקיים את הטיסה במועד אחר. במרוצת הזמן יהיה זה למענה הנפוץ.

אני חפץ למנוע את עומס התנועה באוויר. אני מבקש שהאנושות תלמד לקח מן הכישלון החרוץ של התחבורה הפרטית ביבשה ולא תחזור על טעותה באוויר. לפיכך, תחבורה ציבורית בלבד תתקיים בשחקים. מונית אוויר שתישא עשרה נוסעים תתפוס פחות נפח במרחב משתתפוסנה עשר מכוניות מעופפות שמיועדות לנוסע אחד. לעת עתה, טרם החלטתי כיצד יגיעו הנוסעים אל המוניות המעופפות. דרך אחת היא להגיע לתחנה קרקעית וממנה להמריא. אפשר כי זו תיראה לכם מסורבלת מדי, ועל כן מציע אני דרך נוספת: שכירה של רחפנים אישיים במרחב הציבורי, כפי ששוכרים כיום קורקינטים שיתופיים, ועליהם להמריא אל מונית האוויר. בתיאום מראש, זו תרחף בנקודה אחת עד שהנוסע יגיע אליה.

ברם, עדיין לא הצלחתי לפתור את סוגיית העגינה. הרי לא נכרוך בחבל את הרחפן אל תורן המונית המעופפת. ברי כי מוכרח להימצא בה אלקטרומגנט חזק שיופעל כדי למגנט את הרחפן אליו, ותבוטל הפעלתו על מנת לשחררו מעגינתו והנוסע יוכל לרחף את דרכו מטה. הצרה היא שאלקטרומגנט צורך חשמל רב. אינני חוזה הקטנה ניכרת בגודל ובמשקל הסוללה החשמלית, ולפיכך, הוא יכביד מאד על האנרגיה הכללית שתוציא המכונית המעופפת. אני יושב מול שרטוטים, מבטל את הצורך באווירודינמיות בשלב מסוים, ומייחל שאמצא דבר כלשהו שעד כה הסתתר בראשי – אם הגיע לתוכו, אם לא נמלט משם.

 

 

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.