האם אחרי מעטים להטות?

12/11/2020 ב- 12:55 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האם אחרי מעטים להטות?

מזה שנות דור כלי התקשורת המסורתיים מתווכים בין המציאות המסוננת על ידם לבין הצופים, המאזינים והקוראים. בזמן האחרון קוראים עליהם תיגר. נאמר כלפיהם מפי חוגים מסוימים שהשידורים נעשים במעמד צד אחד וכי נחוץ איזון. באופן מעורר הערצה החליטו פה אחד כלי התקשורת ליצור איזון כזה עד רמת האבסורד. אם משודרת כתבה על ירושלים ומופיעים בה עננים אפורים ומאיימים, חלילה לשדר מיד אחר כך כתבה מצולמת על תל-אביב ביום שטוף שמש. בשם האיזון הקדוש, אין מפלים עוד את הירושלמים.

האיזון הוא חיוני עד דרגה מסוימת. במידה שאין בנמצא אנשים כשירים לתפקידי העיתונות בצד הימני של המפה הפוליטית, אזי יש להכשירם. תחת זאת, נתנו פתחון פה לרבים שהינם משוללי יכולת עיתונאית. לא רק ששתלו אותם שם, אלא הם מתפקדים גם כסוכנים שתולים של המחנה ממנו באו. יהיה אשר יהיה, השתולים הללו אינם מצליחים לדבר בשלילה על הימין הפוליטי. באופן שניתן לניבוי, השידורים שלהם נעשים במעמד צד אחד בלבד. ראו הם כי רע הוא טוב, והמשיכו להשתלט גם על אחורי הקלעים. תפקידים הדורשים מומחיות בעריכה ובהפקה אוישו באנשים בלתי מקצועיים. בקדמת הבמה כל מה שהם אומרים הוכתב להם בדף מסרים. הם מדקלמים אותו כלשונו בלי לשים לב כי לעיתים נשמטה מילת יחס בדף והיו מוכרחים בעצמם להוסיפה. אם יעז פלוני להשמיע ביקורת כלפי אחד מהם, מיד יקומו כל אלה לקראת המבקר. שוב ידבקו בסיפור האפליה ממנו סבלו הוריהם מאז שעלו מארצות ערב. דווקא הללו שטוענים כי די לפליטות הפלשתינית שעוברת מדור לדור, הם אלה שסבורים כי האפליה שלהם עוברת מדור לדור. ודאי שזוהי איננה הסתירה היחידה אצלם. מי שאין לו דרך אמיתית ללכת בה, אין לו גם דרך להיאחז באמת.

רחמים על השמאלנים. הם רואים ושומעים את עיתונאי האיזון ודעתם משתבשת מחמת זעם. בשנתיים האחרונות עדים אנו לנסיגה בחשיבות שרואים בחוכמת ההמונים, ובד בבד גם לניסיון דה-ציביליזציה של בני עדות המזרח, במובן של ההפחתה בערך תרבותם, ועל כן ביטול האזרח שבהם. ברי כי העילה העיקרית נעוצה במשברים הפוליטיים שיוזם בנימין נתניהו חדשות לפרקים, ורותם את יוצאי צפון אפריקה דרך הח"כים שלהם כדי שישכפצו אותו. לחלקים נרחבים בציבור נמאס מן הרועה, מכלבי השמירה ומן העדר.

ברם, תהליך התיעוב החל קודם לאיזון המדובר, כשפרץ לתודעה הז'אנר התרבותי של "שתו לי ואכלו לי", שהיה מוצדק חלקית והיווה איום סמלי על השבעים. ככל שתושבי הפריפריה ניסו להתרומם מן האשפתות שלדבריהם חיו בתוכם, כך ניסו המתנגדים לגמד אותם בחזרה. זוכר אני פעמים רבות כיצד הייתי מתקן מתוך לעג לדברי אנשים שקראו בבונים למרוקאים. מקוק ברברי, נהגתי להגיד. האנשים היו מתבלבלים וסברו כי שמעו מקק. לא נאה לדבר כך על יהודים, טענו כלפיי, אבל אתה צודק לגבי הברברים! עם הארץ שוכן בכל רחביה עד כי אפילו שמות הגנאי חוטאים לדיוק. מקוק משתנה לבבון, הברברים מיערות אירופה מזוהים כברברים מהרי האטלס. בעצב רב הקשבתי יום אחד להיסטוריון צפון תל-אביבי שלא ידע כי המעשים הברבריים שמיוחסים לברברים האירופיים לא בוצעו על ידם בכלל. הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס ה-1 שבא מרחוק ונלחם בהם הוא שגרם להרס מוחלט והשתרשה דעה קדומה דווקא בגנותם. הבורות של האשכנזים היא מטרידה הרבה יותר מזו של המזרחים מפני שהראשונים מתיימרים לדעת מה טוב לאחרונים, וכאמור גם עולם הידע שלהם צר כסדק שלא נכנסת בו נמלה.

מיום ליום שומע אני יותר ויותר אנשים ששואלים ברצינות איך נותנים לבני עדות המזרח להצביע ביום הבחירות. מיום ליום אני מודאג יותר ויותר. בימים האחרונים התחלתי לשמוע אנשים רציניים שחפצים למנוע מאוהדיו של ראש הממשלה את זכות הדיבור כשהם מתחילים לשקר. האנשים הללו רוצים להשתיק אותם דרך מניעת שידור דבריהם כשהם חדלים לומר אמת. מי יקבע מהי אמת, אינני יודע. המיעוט בקרב העם משוכנע כי הוא מכיר אותה. השמאלנים מתבלבלים בין שמות בעלי-חיים ובין זהויות של עמים. הם מתבלבלים גם באשר לגודל היחסי שלהם בחברה.

הכרעת הרוב היא שיטה שהגיעה אלינו מן העולם העתיק. המקרא פקד על עם ישראל "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג ב), אולם הסתייג כאשר הרוב מכריע לעשיית הרע. במקרה הזה אין להתחשב בכוחו של הרוב ויש לבטל את דעתו. ניצחון הרוב על המיעוט יתקבל רק למען מעשים טובים. אולם, איך נדע לחוש בטוב בשלל מקרים? האם כמוהו כהתאהבות כשפרפרים מרקדים בבטן? האם כמוהו כמלח שנזרה על הפצעים? כולם מכירים את תחושת הכאב הזה, כמו משיחת יוד צורב. המלח מחטא את הפצע ומטרתו טובה, אבל שאלו נא את הבריות והן תאמרנה כי מלח שנזרה על פצעים כוונתו רעה. אצל מי האמת?

לפני התנגדותי המוחלטת לסירוס חופש הביטוי, אני מסרב לרצון לפרש רק בצורה אחת את המשמעויות של דיבורים תוך ביטול השאר. מה נעשה ביחס למשפטים עם כפל משמעות? האם סף הרגישות של כולם נמוך דיו לתופשו? וכיצד נתנהג כלפי ציניות וסרקאזם? ומה יהא על לשון סגי נהור? העם היהודי נודע מאד בפרשנותו, אך לא בכוחו הפסקני. במשך אלפי שנים מתקיימים חילוקי דעות לגבי הביאור הנכון של כל פסוק ופסוק בתנ"ך. דעת חז"ל לא היתה מאוחדת לגבי אחד מהם. היכולת לפענח דבר כלשהו לא היתה מלאה מעולם. אפילו על כוונת המילים "אחרי רבים להטות" עוד מתווכחים רבים.

הרבה מילים נשפכות מפי אנשים שמתנגדים גם כן לסירוס חופש הביטוי ואני שמח על אוזניי, אולם להפתעתי הגמורה לא עלתה בדעתו של אף אחד מהם בעיית הרב-משמעות של הדיבור. לתוגת ליבי, איש לא התעכב עליה. כולנו בני בנים של פרשנים, אבל בימים ההם עוד לא פשתה הקקופוניה: "אני לא הפרעתי לך, אז על תפריע לי". גם העידן הצורם הזה עומד להסתיים לרעת "אם תפריע לי, אני אפריע לך".

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: