סופרמן, שקרים ואחזקת האופנוע

10/11/2020 ב- 04:45 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על סופרמן, שקרים ואחזקת האופנוע

כבר אינני זוכר כיצד הגיע לידיי העותק הקודם של 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. אפשר שקניתיו. אינני זוכר מפני שהתחלתי לקרוא בו כעבור חודשים רבים. ישנו קושי אמיתי להסביר הרגל זה לאותם אלה שאינם קוראים ספרים. בניגוד למה שהם סוברים, הכרכים שהבריות רכשו ועדיין לא פתחו אותם, אינם משמשים לקישוט כדי לעורר בקרב אורחים רושם שבני הבית הינם משכילים. כל יצירה ספרותית תובעת מצב רוח מסוים על מנת להכירה לעומקה. אי אפשר ליטול כרך כלשהו מן הכוננית ולהתחיל לקרוא בו כך סתם. מודעים אנו שהספר נמצא שם וממתינים עד שתתפתח בשלות ונוכל לעיין בו. לעיתים, אחרי כמה דפים נגלה כי הקדמנו ונשיב את הכרך למקומו עד שיגיע זמנו מחדש. וישנם פעמים שנבין כבר אז שזמנו של הספר לא יגיע לעולם, שתוכנו אינו מעניין אותנו ונסיר אותו מן המדף. לרוב, אין חרטה על ביצוע הרכישה אלא צער מהול ברוגז, משום שבחלל החדר המצומצם תפס מקום של ספר אחר אשר דחינו את קנייתו.

היום הזה בושש להגיע. בינתיים הלכו והתמלאה הכוננית עד שכבר היתה עמוסה והגיע יום שבו מוכרח הייתי לפנות ממנה כמה כרכים – לקרוא בהם ולהעבירם הלאה. משכתי את הספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' ונכנסתי למיטתי. זוהי יצירה מיוחדת: סיפור על מסע בדרכים שמנפיק התבוננויות מהורהרות על מצב החיים. מי שרוח פילוסופית נעדרת ממנו ימצא אותה משעממת או אף יקבע כי כל דפיה גדושים בחרטוטים. אני לא חשבתי כך, אבל אני סובל מאד מנפש תחרותית. אני רוצה תמיד לנצח; אני מתעקש לבצע כל דבר טוב יותר מאחרים. מכיוון שעדיין לא יצאתי למסע הרפתקני באמזונאס, וקיוויתי שיהיה גולת הכותרת של חיי, ראיתי בנסיעה לאורך דרכיה המודרניות של ארה"ב כהתפשרות מצד המחבר. ואני מתעב התפשרויות מעין אלה. יציאה למסע נועדה לשם תכלית זו בלבד, והיא מוכרחה להיות יוצאת דופן בזכות עצמה. אם נלווים אליה הרהורים נוגים מה טוב, ואם לאו – אין זה משנה. החוויה מחויבת להתקיים הודות למראות שנגלים לעין ומפגשים עם תופעות בלתי מוכרות. יציאה למסע כדי לאסוף תובנות על חיי אנוש נראתה בעיניי כבזבוז זמן. אמרתי לעצמי שאני מסוגל לעשות זאת גם מן הכורסה.

הפסקתי לקרוא בספר מיד לאחר תחילתו, ולא באשמת המחבר. מחמת עיוורון לא שמתי לב כי היתה זו הערת המתרגם שעצבנה אותי כליל, וגרמה לסגור אותו כאדם שנחשף למשהו מאוס מבעד לחלון ומליט אותו בווילון. המחבר הזכיר את סופרמן וצורף ביאור במה מדובר, ואני שאלתי עצמי: האם הוא סבור שקוראיו מטומטמים? האם ישנו אחד בעולם שאינו יודע מיהו סופרמן! מה גם שלא חיבבתי את הדמות. בכל חג פורים היו כאלה שהתחפשו לה, וזו נראתה בעיניי תחפושת מגוחכת, ובעיקר אחת שלא נדרשה לה כל טרחה. גם כוחותיה העל-טבעיים הרגיזוני. לכוחותיו הביוניים של סטיב אוסטין היה הסבר חרף היותם דמיוניים. אצל סופרמן לא היה כזה. הוא היה בדוי מתחילתו ועד סופו באופן בלתי משכנע. עם זאת, כולם ידעו מיהו. הסרט בכיכובו היה פופולרי. והנה, הסופר מרהיב עוז ללמדנו עובדה בסיסית זו שממש מתחרה עם השמש הזורחת כל בוקר. לא היה אינטרנט. לא היתה דרך לברר שכשנכתב הספר טרם נוצרה הדמות הקולנועית אשר אליה התוודענו בארץ. ובעיקר, מעיד המעשה על עצמי. כשאני מתמלא בחוסר סבלנות לגבי דבר כלשהו הרי שהוא אבסולוטי. אין גוונים בין שחור ולבן.

חלפו הימים והכרתי גרושה אחת שנולדה בברה"מ. היא ניחנה בעור רך ואני התאהבתי בה בשל כך. היא היתה מאוהבת בגרוש שלה, ונדמה שגם הוא בה. בכל עת שהגעתי ללון אצלה היה מטלפן ושניהם היו משוחחים דקות על גבי דקות, כשכל שניה נראתה נצח בעיניי. הם שוחחו בעברית. הוא נולד בישראל, והיא סיפרה תמיד על העדפותיה לצברים. מפני שלא סבלה ממבטא זר, לא הבינותי בתחילה מדוע עליה להדגיש את המובן מאליו. היה לה שם מקראי, היא דיברה כישראלית ונראתה מלידה אחת משלנו. יום אחד הלכנו לבקר את אמא שלה והם שוחחו ברוסית. הייתי משוכנע כי איבדתי את הכרתי ואני שומע אותן מדברות מתוך עילפון. אחר כך ישבנו יחדיו ללגום קפה ואימה הגידה שאיננה מבינה מדוע בתה וההוא התגרשו. גם בנוכחותי אינה חדלה לדבר עליו.

הרגשתי שמצוקתי הולכת וגוברת, וההשוואות ביני לבינו נעשו על ידה באופן תדיר: לו יש כפות ידיים עבות של גבר – לי יש כפות ידיים עדינות של אשה, וכיו"ב. ומכיוון שנהניתי ללוש בידיי את עורה היתה ההשוואה הזו למורת רוחי. מלבד המגע הגופני לא מצאתי רבות לעשות עימה. נדמיתי בעיניה לגרוש שלה ומסיבה כלשהי לא רצתה את המקור. דיברנו רק על שטויות. אמנם, נמצא בסלון ביתה ארון ספרים – כולם כתובים עברית – אך אשת ספר לא היתה. מחוסר מעש, ובעיקר מסקרנות רבה, ניגשתי לחטט בו כשנרדמה, או כך חשבתי. היא הצטרפה אליי והסבירה כי אלה ספריו של הגרוש. הייתי מופתע. טעמו הספרותי דמה לטעמי שלי. פתאום נחת מבטי על ספר והיא הבחינה היכן נעצרו עיניי ושלפה את 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. הודתה שהגרוש שלה נפעם מאד ממנו וחקרה ברכות אם הספקתי לקרוא בו. כיזבתי באומרי כי זו הפעם הראשונה שאני נתקל בו, והיא הניחה אותו בידיי וביקשה שאקרא. אחר כך נטלה אותי בחזרה אל המיטה. היא לא היתה מסוגלת לסבול רגע אחד בלי נוכחותי הפיסית, ובכל זאת גרמה לי להרגיש איזושהי קנאה. בזמן שהיתה רדומה באמת, פתחתי את הספר והתחלתי קורא בו בנימה הכי ביקורתית שיכולתי לסגל לעצמי. זו היתה הכוונה.

עמוד אחר עמוד מילאתי בהערות מחכימות עוד יותר משל הסופר, כשאני מנגח את הארותיו בהערות מנוגדות. הדפים הלכו והתמלאו בנימה חיובית כאשר מצאתי אצלו שלילית, ובנימה שלילית כאשר מצאתי אצלו חיובית. כשהעיד על אמת כלשהי, הוכחתי כי אלה שקרים מיסודם. כשלא היה בטוח בדבר-מה, ערערתי על עצם ההיסוס והצגתי מוסכמה מוחלטת שאי אפשר לחזור ממנה. אינני סבור שסופר כלשהו גרם לי לחשוב בעוצמה כזאת לפניו. אפשר כי הוא עצמו לא נתקל אף פעם בווכחן כמותי. ההנאה מן הקריאה היתה אפוא עצומה. בבוקר יום ראשון סיימתי לקרוא כשאני מאושר. הגרושה הופתעה מקשקושי העיפרון, אך לא אמרה דבר. לא היה לה מושג מה כתוב בספר. התברר כי לגרוש שלה יש אופנוע, והיא הסיקה משם הספר כי זוהי יצירה לחובבי כלי רכב דו-גלגליים ממונעים. יצאנו מן הבית והמתנתי עימה בתחנה עד שתעלה לאוטובוס, והיא עולה ויורדת, ומבקשת שאבוא לבקרה כבר הלילה, ועולה מחדש ומסובבת ראשה עם חיוך. כשהגעתי למקום עבודתי שאלה אותי המנהלת אם ביליתי בנעימים את סוף השבוע בחברת הגרושה. תיקנתי אותה מיד: היא אשה נשואה לשניים! ואז הצגתי בפניה ספר חדש שקניתי בדרכי לשם: 'זן ואמנות אחזקת האופנוע'. עד עצם היום הזה מונח הוא על מדף מבלי שנפתח. אלמלא אותה אחת שעוררה את שכלי באמצעות השוואות מטופשות, הספר הזה לא היה זוכה אף פעם לראות את עיניי. ואלמלא הספר, כבר הייתי שוכח אותה לגמרי.

חרף הבטחותיי המרובות לא התראיתי עימה יותר. אינני טיפוס קנאי. אני סובל לפעמים מהתנהגות גועלית בלא שאבין את פשרה. יתכן כי היתה ברקע גם הצטברות של דברים. לא שבתי עוד למקום עבודתי ואף לא הודעתי על כך. אפילו לא תכננתי זאת. העדפתי למחרת להסתובב בעיר עם ידידה אחת שאך השתחררה מהצבא. בשוק בצלאל, שם קנינו מנות פלאפל, איבדה את ארנקה וחיפשנו אחריו בשארית היום. אני לא יכול לשלול כי מיאוס פקדני, ואחת מסיבותיו היתה ההרגשה האמביוולנטית כלפי הספר הבלתי חשוב עבורי. ראוי לחקור עד כמה מאורעות חיצוניים חסרי משמעות עתידית, ולא סערת נפש פנימית, משפיעים על החלטותינו בהווה. אולי צדק המחבר, בסופו של דבר.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.