דונלד טראמפ היה האופטימיסט הכי נגטיבי שידע העולם

08/11/2020 ב- 14:15 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על דונלד טראמפ היה האופטימיסט הכי נגטיבי שידע העולם

בהגיענו אל שפת מכתש רמון מוכרח הייתי להביע דעתי באופן חד: אני מעדיף את המכתש הקטן. הייתי תיכוניסט שמומחיותו בוויכוחים. המדריך לא התאפק וסיפר כי מכתש קטן נמצא בקרבת מקום. אחד התושבים בעיירה הסמוכה חופר כל ימיו מכתש בגינת ביתו, והוא שמח וטוב-לב כי עשב לא גדל שם. לא הייתי זוכר דברים אלו אלמלא הגעתי לגור במצפה רמון בעשור שאחרי כן, וחיפשתי מידע אחר אותו האיש. אף אחד לא ידע על מה ועל מי אני מדבר, ומפני שהיישוב היה אז קטן, יצאתי לתור גינה אחר גינה בלית ברירה, ולא מצאתיו. התברר שנפלתי בבור של אגדה מדברית.

לימים החשבתי עצמי למהפכן, והייתי נוהג לומר כי זרעי המהפכה לא ינבטו אם לא נחפור קודם כול בור בעבורם. גודל המהפכה כגודל הבור. כל מהפכה נזקקת שיקדים אותה הרס הסדר הקיים כדי שנוכל לבנות מחדש עולם כהווייתנו. זהו הרס שנגוע באופטימיות, משום שבנבול פרח או לאחר חורבן יער יש לצפות לצמיחה מחודשת, אם כי בצורה אחרת.

את הנשיא היוצא של ארה"ב, אינני מחשיב כמהפכן, אבל הוא אופטימיסט באופן זהה לחופר המכתש מן האגדה. דונלד טראמפ הורס חלקה טובה וחלקה רעה, וממשיך להרוס הכול מתוך ראיה אופטימית שלפיה ככל שיעמיק ההרס, כך נתקרב לסופו, ואך משום כך יהיה טוב יותר לעולם. טראמפ אינו הורס על מנת לבנות עולם חדש, אלא כדי שבני אדם יחיו בחורבות. לפי השקפתו, החיים בחורבן גמור עדיפים על פני החיים בעולם של אתמול מפני שאותו אפשר היה עוד להחריב. הוא אינו זורע אפוא את זרעי המהפכה. הוא זורע הרס בלבד כדי שדבר לא יצמח. ככל שנעשה רע כך יש לשמוח, כי אם נגיע לתחתית הרוע, אזי לא יהיה רע יותר. אף יבלית לא תוכל לצמוח בגינה כזאת.

לדעתי, זוהי השקפת העולם של טראמפ, ובשבועות הקרובים ניתן יהיה להיווכח אם הצדק עימי. במידה שהנשיא האמריקני הינו סוג של ילדון פרוע שביום היכרותו עם אבני לגו, הוא מטיח אותן בכוח על הארץ, אזי ימשיך במלאכתו מבלי לחשוב על תוצאות מעשיו. ואם טראמפ יחדל ממלאכת ההרס ויירגע, אזי יקרה כזאת אך משום שיתפוש במוחו כי ביטוי השקפת עולמו כבר לא ישיג דבר.

דונלד טראמפ לימד אותי לקח חשוב שאשא כל חיי: הרס הסדר הקיים אינו מביא בהכרח לבנייה חדשה. לפעמים ההרס נותר על כנו. אנרכיה זמנית אינה מרתיעה אותי, אולם אנרכיה תמידית כהשקפת עולם היא מפחידה ביותר. וזו הצרה של כל מהפכה: איך נוכל לדעת כי לאחר שנצלח את השלב הראשון שלה – את ההרס שנביא – נוכל לעבור לשלב השני שהוא בניה מחודשת? הכיצד נוכל להבטיח מראש שלא נישאר עם ההרס כל חיינו?

אלמלא תופעת טראמפ הייתי נותר עד יומי האחרון עם תפישות נאיביות לגבי העולם. התפישות הללו עוצבו כשהתהלכתי במשך ימים עם רדיו נישא קטן והקשבתי לנפילת ברית המועצות. רעש הנפילה הדהד במוחי לאורך לילות, ובבקרים התעוררתי עם חלומות להגשים. יום אחד על פסגה בוליביאנית, לנוכח מראות העוני המחרידים, זעקתי בקולי קולות: עד מתי יימשך הסבל בעולם? לא הבנתי אז כי אשר אני שומע אינם קולות תמיכה, אלא הדים המגיעים מן ההרים. היום אני יודע כי לרצון לשנות את העולם כדי שיהא טוב יותר, ישנם שותפים מעטים. רוב האנושות עסוק בהרס. במשך שנים השליתי עצמי שזהו ההרס של השלב הראשון במהפכה. היום אני יודע שזהו הרס לשמו, ואל השלב השני אולי לא נתקדם ונגיע. עבור שבעים מיליון אמריקנים, למרבה הזעזוע, זוהי אידיליה.

 

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.