מדוע פרצה האינתיפאדה השנייה?

04/11/2020 ב- 05:51 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על מדוע פרצה האינתיפאדה השנייה?

פרוץ האינתיפאדה הראשונה זעזע אותי כהוגן. הרגשתי כאדם שיצא לשוט בסירה על פני ים רוגע, ופתע פתאום, בלי התראה מוקדמת, גלים ענקיים מאיימים להטביעו. את תיאור ההרגשה הזו כתבתי בשנת 1988, ועל אף שאינני זוכר כיום, יתכן כי זו היתה תחושתי מלכתחילה. הייתי אז תלמיד בית ספר בתל-אביב ולא הכרתי ערבים באופן מעמיק, אך ראיתים סביבי כל השנים. פועלי בניין מעזה, סבלים בשוק, דייגים בנמל יפו. את שיעורי הימאות עשיתי שם וריח הדגים היה חלק מן הנוף המקומי. הייתי להוט להכיר את יצורי הים ושאלתי את היפואים לשמם. תמיד נעניתי בשמותיהם הערביים ולא הייתי מרוצה. איך אמצא מידע עליהם אם אינני יודע איך קוראים להם בעברית. יום אחד התגרה בי בחור על ספינת דיג: כאן זו ארץ ערבית.

דומה כי זו היתה הפעם הראשונה שנתקלו פניי ברגשי לאומיות ערבית. לא הבנתי זאת אז. הנחתי שהוא מתלוצץ. הרי מה רע לו בישראל. בדיעבד, שגיתי. הוא היה רציני. אולי לא היה לו רע, אבל הוא רצה שיהיה לו טוב שלא במדינת היהודים. היינו כה מקובעים בתפישות שלנו עד כי לא ניתחנו את אלה של שכנינו. כשתהיתי לעצמי מה רע לו בישראל התכוונתי לומר מה רע לו בארץ, כאילו שזהו אותו הדבר. לא היה לו רע כאן, כמובן. זהו ביתו, והוא הרגיש כי באו זרים ופלשו לתוכו. הבעיה שלנו נוצרה כשרבים מערביי הארץ כולה חשבו כמותו. אני הזדעזעתי מפרוץ האינתיפאדה הראשונה מפני שלא ידעתי זאת. הנחתי כי ערביי השטחים מרוצים בינתיים עד שניתן להם מדינה. פתאום התברר אחרת.

שנות השמונים במאה הקודמת כבר נדמים כעבר רחוק. מי שלא חי בימים ההם לא יבין את האווירה הכללית. הדיבורים על שלום עם הפלשתינים היו נושא השיחה העיקרית. מי שנולד אחרי כן יחשוב לעצמו כי אני כותב זאת מדמיוני. שנת 1967 היתה רחוקה רק שני עשורים. פיגועי הטרור משנות השבעים היו עוד כואבים, ובשנת 1987 היינו שקועים בבוץ הלבנוני. מי שנולד אחר כך יחשוב לעצמו כי פלשנו לארץ הארזים בגלל חזבאללה, כי מה שהיום הוא שהיה. במציאות, צה"ל הגיע עד מערב ביירות כדי לסלק משם את יאסר ערפאת. בשנה ההיא התדיינה ישראל כולה על הוועידה הבינלאומית לשלום. עייפנו מן המלחמות עם הפלשתינים. מחצית מן העם רצתה לנסות דרך אחרת. מחצית מן העם רצתה להמשיך באותה הדרך עד שהפלשתינים יתעייפו. הלהט ברחובות הרקיע לשחקים. בהפסקות שבין השיעורים הייתי מדקלם מדף המסרים של מפלגת העבודה, והמורה המשגיחה היתה מוכרחה לחלץ אותנו מן ההתנצחות כדי שנשוב לכיתה. הרגשתי כי ניצחון המחנה שלי קרוב, ואז התברר שהפלשתינים באמת התעייפו. בסוף אותה שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה.

האימה בציבור לא היתה מורגשת כל שנותיה, שלא כמו באינתיפאדה השנייה. תחושות של אסון או של ייאוש לא נודעו, ורק האכזבה מכל מה שקורה כאן התרוממה מעל אווירת הנכאים ששלטה בארץ. שוו בנפשכם כי הזעם כלפי הפלשתינים הגיע לשיאו כשבמהלך האינתיפאדה התחוללה מלחמת המפרץ, ומשפחות שלמות רקדו על הגגות בשכם מרוב שמחה. הסקאדים ששוגרו מעיראק היו מטילי מורא הרבה יותר מהפרות הסדר בשטחים. אולם, הכלכלה שנפגעה כתוצאה ממלחמת לבנון לא יכולה היתה להתאושש בגללן.

הסכמי אוסלו הביאו לסיום האינתיפאדה הראשונה. לא הלוחמה הכריעה אותה אלא התקווה לשלום. אין פיתרון צבאי לסכסוך עם הפלשתינים. "תנו לצה"ל לנצח" נשמע רק מפי המשיחיים שמתפללים לה' כי יתערב לטובתו. בחיים האמיתיים, גם לערבים יש אלוהים. אני זוכר כי הארץ געשה כפי שלא ראיתיה מעולם. היתה התנגדות חריפה במחצית מן העם למסירת יריחו תחילה לידי אש"ף. בסופה נרצח ראש הממשלה. ההתנגדות נחלשה מפני שאחרי כן העבירו מתנגדיו של רבין את חברון ועזה כולה לידי הרשות הפלשתינית, אפילו לא תמורת צעדים לשלום. טעות היא לחשוב כי יגאל עמיר רצח את התקווה לשלום ביחד עם יצחק רבין. נכון לומר שהוא התנקש באדם היחידי שידע להתנהל מול יאסר ערפאת, וכך החזיק את התקווה כל הזמן מעל פני המים.

הסכמי אוסלו הביאו לעדנה בינלאומית. קשרים רומנטיים הביאו אותי עד סקנדינביה, ואוכל להעיד כי האהדה לישראל היתה רבה. מבחוץ ניתן היה לראות את ישראל מזווית אחרת. חוגי הימין השתוללו בגלל טרור פלשתיני שהיה פחות בהרבה מזה שהתקיים לפני כן ואחרי כן. העובדות מדברות בעד עצמן. אולם, מלחמה של ממש לא התרחשה בארץ-ישראל בשנות התשעים. היא התנהלה בלבנון. את הקרבנות הרבים שלה ניסו במפלגות הימין להשכיח. זעקתם על דם יהודי שנשפך היתה קשורה רק אל הצורך להחזיק בהתנחלויות. מעולם לא התעניינו בטיפות דם שניתזו מכל הכיוונים לצרכים אחרים.

שנת הפתיחה של המילניום היתה גדושה בתקווה בתבל כולה. מפתיע להיווכח עד כמה הברייה האנושית הסכימה להתמכר לסמליות. הניסיונות החוזרים ונשנים של המתנחלים להוריד מסדר היום את חללי לבנון לא צלחו. האמת הטיחה עצמה בפרצופם ונבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. כפי שהבטיח לבוחריו, הוא הסיג את צה"ל בחזרה לשטח ישראל. מחאת האמהות השכולות גברה על הרעש של מפגיני הימין נגד השלום, והיה להן יום חג. באירופה לא ידעו כיצד לעכל את אשר קרה. בבירותיה ישבו אישים שתהו לאן מועדות פני ישראל. הם רצו שתתקדם לעבר סיום הסכסוך עם הפלשתינים, הם צהלו כשסולק בנימין נתניהו, והיו משוכנעים כי ברק ימשיך בדרך שהתוו לו. מה פתאום הנסיגה מלבנון עכשיו? לימים יספר לי אירופי אחד כי התקיים חשש שאזרחי ישראל לא יוכלו לספוג שתי נסיגות בתקופה קצרה. האירופאים רצו שהנסיגה תהיה מן השטחים הכבושים.

האירופים צדקו, ולא מן הסיבה הנכונה. ברק איבד הרבה נקודות בקרב העם, אך ורק מפני שהערבים לא פירשו את הנסיגה מלבנון דרך עיניים ישראליות. הם ראו בנסיגה אות של תבוסה. הנה אפשר להכניע את ישראל כשמקיזים את דם בניה. בינתיים ניסה ברק ללכוד בידו את הציפור השנייה. הוא וערפאת ישבו עם ביל קלינטון לאורך ימים ולילות, ושם התברר לראש הממשלה הישראלי וגם לנשיא האמריקני שמנהיג אש"ף מהתל בהם. לישראלים יש תכונה גרועה ביותר, תעדנה בפניי מתנדבות אירופיות: הם רצים מיד לספר לחבר'ה. כיליד קיבוץ ידע אהוד ברק מה הן מתכוונות. בניגוד ליצחק רבין שלא בטח בערפאת אבל ידע להתנהל במגעים עימו, אץ ברק לספר לכל העולם ואשתו את האמת על המחבל עם השערות על הפנים. רבין היה יודע לעצור בעד עצמו כדי להמשיך ולהנשים את התקווה. ואילו ברק, בלי מחשבה מוקדמת, ניתק אותה בצהלה ממכונת ההנשמה.

אני לא הייתי מזועזע מפרוץ האינתיפאדה השנייה מפני שלא ידעתי כי התחילה. גרתי בירושלים, וכישראלים וכפלשתינים הייתי סמוך ובטוח שהסערה תחלוף במהרה ונשכח אותה. כולנו התבדינו. מלחמה ניתן לנבא רק אם נוסעים אחורה במכונת הזמן. אולם, מתחת לפני השטח התרחשו שלושה תהליכים במקביל: א. המשיך הכרסום בכוח ההרתעה של ישראל עקב הנסיגה החפוזה מלבנון, ותעוזתו הפנימית של ערפאת שבה לפעם מחדש. ב. היעדר גינוי בוטה של אירופה למאורעות דמים וחוסר דרישתם שהרשות הפלשתינית תיטול עליהם אחריות, נראו בעיני ערפאת כאור ירוק בוהק להמשיכם. ג. אחרי כישלון הוועידה עם אהוד ברק, שערפאת להזכיר היה אחראי לו, סבר הלז כי נחוץ זעזוע כדי לטלטל מחדש את כלי המשחק ואז להתקדם על פני הלוח דרך מסלול שייטיב יותר עם הפלשתינים.

מכאן אנו למדים שהאינתיפאדה השנייה איננה גזירת גורל ולא היתה מוכרחה לפרוץ בזמנה. אם המושכות היו אצל אישיות דומה לרבין ניתן היה לעצור את הגלגלים לפני ההידרדרות לתהום. אין הכוונה שברק צריך היה לפייס את ערפאת בשלב המאוחר הזה. היה עליו לסכל לפני כן את הצורך לפייס אותו, ואת זאת לא השכיל לדעת. עוד יכול היה ברק להסיט את המפולת לקרקע בטוחה יותר, אך בחולשתו הוכיח לערבים ולאירופים כי התערער כוחה של ישראל. את מחיר הדמים שלה שילמנו בחיינו.

האם לא מן הנמנע שבמקום בעת ההיא יתכן שהיתה פורצת האינתיפאדה בעתיד? אולי, אך ראוי לתת את הדעת כי בזמן ההוא שילבו ידיים הכוחות הלאומיים והכוחות הדתיים של הפלשתינים, ואלמלא כן, קשה להניח שהיתה יכולה להתקיים בעוצמה. אם אפשר היה להוציא את ערפאת מן המשוואה, הצד שלנו בתוכה היה חייב פחות להתאמץ כדי להגיע לשוויון. הרי גם בפעם הזו לא היתה הכרעה צבאית. שני הצדדים היו מותשים מכדי להמשיך.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.