האחרון שכיבה את מורשת רבין היה אהוד ברק

02/11/2020 ב- 04:22 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האחרון שכיבה את מורשת רבין היה אהוד ברק

עד לפני עשרים וחמש שנה איש לא הכיר את המושג מורשת רבין. גם יצחק רבין לא שמע עליה מעודו. הוא הספיק להיהרג לפני שהביכו אותו עם מורשת על שמו. בחייו הצליח רבין לגעת קלות, ללוש מבחוץ, לפרק מבפנים ולהרכיב מחדש מגוון של תחומים: חניך בית ספר חקלאי, לוחם פלמ"ח, רמטכ"ל ששת הימים, שגריר בו'ושינגטון, שר הביטחון, ראש ממשלת ישראל בתקופות שונות. שתי כהונותיו לא הסתיימו ביום הבחירות. הוא ירד מן הבמה בלתי מנוצח.

מי זה רבין? מהיכרותי עימו בנוער העבודה זכרתיו כטיפוס ששוכח מן האיפוק ומפטיר חיוך מחוץ למעגל המשתעשעים על חשבון מישהו מן החבר'ה, ומיד היה עוצר בעצמו, כולו מבויש. האם היה איש רעים בכלל? עם זאת, בנוכחותו קראנו לו יצחק. ושלא כמו שמעון פרס הקנטרן להחריד בנאומיו אך משוחרר מכבליו מחוץ לדוכן ונותן דרור לחזונותיו, רבין לא היה איש של אידיאולוגיות גדולות. אין זאת אומרת כי היה איש מעשה אשר גבר על כולם, אף על פי שזכורה עד היום התגרותו: אני אנווט! אני אעשה! מכל מקום, כששב לכס ראש הממשלה הייתי כה מאושר. אומנם בקושי פגשתיו קודם לניצחונו, אבל עדיין הרגשתי קרוב אליו כמו מעריץ אדוק של קבוצה והוא הכוכב הראשי שלה שמעניק שמחה ואליפות. ההערכה אליו בעם היתה רחבה בהרבה מתחושה אישית של אוהד, אבל לא היה לי אכפת. לא הייתי קנאי לו. הקנאות של מחנה רבין לא עלתה אז על הדעת. הרצח הוליד אותה.

כשדווח בהפתעה על מתווה אוסלו התמלאתי ברגשות מעורבים. ראשית, עוד לא הכרתי את העיר הזו. היא נדמתה בעיניי כמקום קפוא ובלתי נעים כאילו דחפו את ישראל עד לשם כדי שתסכים לכל הצעה ובלבד שתוכל להיחלץ ולחזור ארצה. שנית, שאלתי עצמי למה אש"ף? מנעוריי תמכתי בפשרה טריטוריאלית למען כינון שלום, אבל הייתי משוכנע שניתן להשאיר את ארגון המרצחים היכן שהיה, ולחתום על הסכם עם המנהיגות של ערביי עזה והגדה. הזיכרונות מאירועי הטרור בילדותי המשיכו לצמרר מכדי שאוכל לפתוח דף חדש כך פתאום. שלישית, אמרתי לעצמי כי טוב שרבין אוחז בהגה השלטון. איש לא יערים עליו.

רבין שידעתי לאורך שנים השתנה מקצה לקצה לאחר הסכם אוסלו. המריבות שלו עם המתנחלים הדהימו אותי. חוסר הרצון המוחלט שלו להקשיב להם הביא אותי לכדי השתוממות מוחלטת. רבין שהכרתי היה סבלני, יושב לו בפינה ומעשן סיגריה בנחת. אין לי מושג מה התחולל בליבו. אפשר כי זעם מאד. הוא הרגיש עצמו "מר ביטחון". אזרחי ישראל נטעו בו יותר ויותר את התואר הזה, ולפתע מגיעים אליו אזרחים שלא עשו דבר מימיהם בצבא ומתלוננים שהוא הפקיר את ביטחונם. היום ברור לי שרבין בתמימותו התעצבן לשווא, שהוא לא תפש כי זהו רק תירוץ בפיהם. הוא ידע מיהם, אך לא העז לשוות בנפשו עד תום כי הם מחויבים אך ורק להיאחז על גבעות הטרשים, גם במחיר של מלחמה בלתי פוסקת, שהם מבכרים חוסר ביטחון תמידי על פני סיכוי לשלום נדיר שעומד בפתח. דור תש"ח נלחם למען הכמיהה להסדר שיבטיח את קיום המדינה, והם ניצלו את עקב אכילס שלו, את רגישותו לערעור היותו "מר ביטחון", והוא התפוצץ מכעס.

מורשת רבין שצמחה לאחר ההתנקשות, שהלבישו אותה על המת ללא רשותו, משמעה חתירה לשלום בכל מחיר, כואב ככל שיהא, כמו היה הוא איש ללא גבולות. הזהו רבין? אינני חושב כך. כל אחד מוזמן לצפות בהצהרה של ראש הממשלה בתום ניסיון חילוצו הכושל של נחשון וקסמן, ומיד לאחר מכן בהענקת פרס נובל לשלום בבית עיריית אוסלו. כל אחד מסוגל לעמוד על ההבדלים הברורים ולהיווכח עד כמה הרגיש יצחק רבין כמי שלא שייך לטקס, שלא רק גודל המעמד מכביד עליו. היו לו ספקות. הוא צידד בסיכוי, אבל אולי בתוך תוכו לא היה שלם באמת עם העלות ההולכת ומאמירה. הרי התנגד בתוקף למושג "קרבנות השלום". הוא ראה בהם קרבנות הטרור. הדרך רבת המכשולים שלפניו היתה ברורה, אך ודאי שאל עצמו בכל צעד קדימה אם ילך עד הסוף. נדמה אפוא כי הוציאו את השם במורשת פרס המפוארת ושייכו אותה לרבין בכוח. עד היום לא הצליחו לגמרי להדביק אותה אליו.

באמצע שנות ה-90 חלה תמורה משמעותית. היא לא קרתה בעקבות הרצח. היה זה תהליך פנימי שהחל קודם אצל מאמיני האסלאם, הבשיל ויצא לעולם, ועודנו נמשך. בגלי המעצרים שקדמו לו היה לצה"ל עניין עם חילונים שהתייחסו אל היהודים כבני אדם. הם נולדו בטולכרם ובקלקיליה, ואני התגוררתי במרחק חצי שעת נסיעה. אבל אין עסקינן בקרבה גיאוגרפית אלא בהיעדר זרות. הם דיברו עברית, הכירו את התרבות הישראלית והיו להם הרבה זיכרונות מתל-אביב. הייתי לבוש מדים, אך הרגשתי כלפיהם קמצוץ של קרבה נפשית כאילו היו מכרים מן השכונה. רובם היו צעירים כמותי. בסופו של דבר, היה זה ריב שכנים אלים על חניה, ויכוח על טריטוריה. ואז השתנה הכול. מרבית העצורים היו חמאסניקים. אף אחד מהם לא חשב להתבדח כדי להוריד את המתח. הם נראו כאויבים לכל דבר, כמי ששונאים אותנו בלב ובנפש. זו הפכה למלחמת דת. ידעתי כי עם אנשים כאלה אי אפשר לעשות שלום. מה ערכה של מורשת רבין אם לא ניתן להחילה על העם השכן? מורשת רבין במקרה דנן היתה מלחמה ללא פשרות.

בערב חמישי החל לרדת שלג בהר הרצל. התרגשתי לא מעט. בחורף הראשון שלי בעיר הקודש זכיתי ליום מושלג. טלפנתי לחברתי בתל-אביב וסיפרתי כמה כיף להתהלך כשפתיתים לבנים צונחים מן השמיים. ברם, הירושלמים הגיבו באופן קיצוני. הייתי מורגל לקנות מצרכים לשבת בזמן הזה ומצאתי כי העיר סגורה ומסוגרת כל הלילה ההוא. בבוקר למחרת לא היה זכר לירידת שלגים. ניסיתי לצאת החוצה מבעד לשכבה לבנה בעובי חצי מטר ולא הצלחתי אלא בקושי רב. התקשרתי לחברתי ובישרתי לה שהיא לא תוכל להגיע אליי בסוף השבוע. כעבור שעתיים ניסיתי את מזלי שוב ובלי הצלחה רבה. בדרך חזרה לדירה פגשתי את שכנתי בחדר המדרגות. ביקשתי שתשאיל לי מספר מוצרים אם ישנם ברשותה. היא הגישה לי גם ריבה נפלאה מתוצרת ביתית, עד כי התפתיתי לבקש כמותה שוב כעבור זמן. השכנה הנלהבת באה עם עוד דברי מתיקה מעשי ידיה, אך אלה לא היו טעימים. מחשש שתיעלב אם אספר לה מהו טעמי, ואולי לא תוסיף ותיתן לי מן הריבה האהובה, אילצתי את עצמי לשבחה עוד יותר. באותה שנת דמים ניהל אהוד ברק את המדינה. אם היה נוהג כמותי, אפשר כי מורשת רבין היתה שורדת עוד זמן. הוא חשף את פרצופו האמיתי של יאסר ערפאת, ואז טרח לומר לו זאת בפרצוף. יא חביבי, ככה לא מתנהגים כלפי שכנים.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.