תחושת החירום במלחמת יום הכיפורים היתה בעוצמה שלא חזרה על עצמה

30/10/2020 ב- 04:01 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על תחושת החירום במלחמת יום הכיפורים היתה בעוצמה שלא חזרה על עצמה

בהיותי סטודנט גרתי במרחק הליכה קצרה מחלקת גדולי האומה. אני נושא ממנה שלושה זיכרונות שלא אשכח. הרחבה המפורסמת של קבר הרצל, שנראית כה גדולה בטקס הדלקת המשואות בחג העצמאות, היא קטנה להחריד. בימי שישי אחר הצהרים היו מגיעים נערים עם כדור ומשחקים שם. באופן מפליא, התנהגותם לא פגעה בקדושת המקום אלא חיזקה אותה. על הקבר של גולדה מאיר היו הרבה אבנים קטנות שמבקרים נהגו להניח מרחשי כבוד אליה. אף אבן לא נראתה על הקברים האחרים.

גולדה עודנה תעלומה בעיני רבים. במסגרת פעילותי בשירות המילואים חשפתי עצמי לדו"חות ותחקירים פנימיים מסקרנות טהורה. לא ריגלתי נגד המדינה. הייתי מוכן להעניק לה את חיי, ונטלתי על גופי סיכונים שאף גיבור נודע בלהט קרב לא היה מעז להרהר עליהם בעת שגרה. פעם אחת הוצאתי לבדי חייל שגורמים עוינים לא רצו לשחררו בתום חיפוש אצלם. לא היה בידיהם נשק חם, ובמקום לצוות על פעולה מהירה חיכו כולם לבואו של צוות התערבות. אני נכנסתי בידיים ריקות וחזרתי עם החייל. למעשיי היו עדי ראיה ועדי שמיעה שעודם בחיים. הוחלט לשפוט אותי בחומרה, אך מחשש כי הפרשה תדלוף החוצה, נחתמה לבסוף התקרית בהטחת זעם כלפיי. הייתי רגיל לזאת. הרי נשפטתי הרבה פעמים ולא התייאשתי. שום דבר אינו מרתיע אותי. בילדותי הייתי מתהלך על מעקה גג גבוה בעוד כולם משוכנעים שאני מטומטם. במקרה דנן, זו לא היתה אמרת כנף. כפסע היה ביני לבין המוות.

מדי שנה, לפני יום הכיפורים, כמו מנהג מחייב, מפזרת מערכת הביטחון עוד ערפל מסביב לאותה מלחמה נוראה. באופן מתמיה, אין ממש סודות צבאיים בנוגע אליה. יתכן כי ישנם סודות מדיניים, אולם כפי שטענתי בעבר, ובניגוד להבלים המסופרים כל הזמן מפי אנשים בלתי מוסמכים, אף אחד בישראל לא התכונן אז לשימוש בנשק יום הדין. יום אחד יתברר לכולם שצדקתי. מנגד, מלחמת ששת הימים ובעיקר הימים שלאחריה אפופים סודות שלא סופרו אף פעם. הרוגים בכל מיני תאונות ביזאריות שויכו בכוח עיוות הזמן למלחמה עצמה, כאילו נפלו בה. המשפחות לא ידעו, כמובן. הסתירו זאת מהן. לא רצו שזעקתן תפגע בניצחון המזהיר. במקרה אחד שוחח לוחם עם משפחתו שלושה ימים לאחר תום הלחימה. כעבור שעה היה מת בגלל מחדל שעליו לא אספר. הצבא לא ידע על אותה שיחה. סופר למשפחה כי הבן נהרג ביום האחרון של המלחמה. בני המשפחה היו בהלם, והצבא בשלו, המשיך להתעקש, עד שגם לו התבררה האמת. הנה נודע על השיחה למשפחה. המפקדים פטרו את השקר בדברם על טעות פקידותית. אתם יודעים, הבלבול לכאורה שאחרי המלחמה. שאלו עצמכם האם הטעות תוקנה ברשומות.

במבט מפוכח, מלחמת יום הכיפורים נראית מושלמת מכדי להיות אמיתית, כאילו כל אחד מהצדדים פעל לפי כללי משחק מוקדמים והתוצאה היתה ידועה מראש. ובאמת, הבהלה בה בזמן מפני חורבן הבית השלישי היא אגדה. למעשה, מתעלמים כולם מקיומה של מלחמה שהתרחשה לפני כן, היא מלחמת ההתשה, אשר שוכחים מלהזכירה כמו לא היתה, ובה לא ניצחנו. על מנת להבין את מלחמת יום הכיפורים מוכרחים לתפוש את השלכות אי-הניצחון ההוא. הרי ההיסטוריה לא נולדה ביום אחד. קדמו לה מאורעות שלא נרשמו.

לא הייתי במטבחון של גולדה, אבל אני משוכנע כי מסכת התקיפות שהפגינה בפומבי כנגד צעדי השלום שהציעה מצרים לא יצאה מלבבה. הנסיבות הפוליטיות דאז לא אפשרו לה להתגמש. אף אחד אינו מדבר על זה, משום מה. אנו יודעים מהי נדיבות של מנצחים. גולדה לא יכלה להיות נדיבה. במלחמת ההתשה לא ניצחנו. קבלת התכתיב המצרי בעת ההיא לא נתפשה רק ככניעה, אלא בהודאה כי התיקו בסוף אותה מלחמה יהיה לניצחון מצרי. כלומר, להפסד הראשון של ישראל במלחמותיה. המבוא למלחמת יום הכיפורים הוא אפוא הוויכוח על זהות המנצח במלחמה שקדמה לה.

הכישלון של גולדה שייך לימים ההם בלבד. זהו כישלון נפשי. ידה היתה מוכרחה לצאת העליונה אל מול ההכרה שצה"ל איננו מסוגל להחזיק בגבולות הארוכים בסיני. קווי הגנה של מדינה הם בטלי חשיבות אם בלתי אפשרי להגן עליהם לאורך זמן. חזינו בדבר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. בכל עת שהתחשק למצרים לבצע תרגיל נרחב היתה ממשלת ישראל מחויבת לגייס כוחות גדולים של המילואים. כך אי אפשר לטרטר צבא של מדינה. כך אי אפשר לנהל משק של מדינה. כל תרגיל מצרי שיתק את ישראל למשך שבועות. ההכרה הזאת כבר התקיימה בראשה של גולדה, אחרת מדוע שתירתע מגיוס כללי ביום הראשון של אוקטובר 1973?

גולדה ידעה כי עומדת לפרוץ מלחמה. היא ידעה כי בפעם הזו אין מדובר בתרגיל גדול. בניגוד למסופר בעיתונים ובספרים מיושנים, אני שמעתי דיווחים אחרים. אני בן למשפחה לוחמת. כל בני שיחי שלחמו בגולן ובסיני אמרו לי כי ידעו מבעוד מועד שמלחמה עומדת להיפתח בזמן הקרוב. סיפרו להם יום לפני כן. יותר מיממה הם ציפו לה. ההפתעה היחידה שלהם היתה השיח האינסופי על "ההפתעה". אם כך, מדוע גולדה לא הורתה לגייס את הצבא כולו? עתה היה מדובר באזעקת אמת. וכי למה הסתפקה יום קודם לכן בחיזוק דליל של הכוחות הישראליים ותו לא? בדיעבד, מוטב היה לכלכלת המדינה אילו נתנה הנחיה רחבה יותר לצבא.

א. ראש אגף המודיעין במטכ"ל הסתיר ממנה מידע, אפילו כיזב. דהיינו, במקום לחתור ולגלות את האמת המתבקשת הוא טמן ראשו בחול. הוא היה חסר אמונה באשר לעתיד להתחולל. זוהי הקונספציה הנודעת. מה יקרה אם תורה לגייס את כוחות המילואים ואז מצרים תירתע מפניהם ותדחה את המלחמה למועד אחר? כל הזמן הרהרה על הנזק הכלכלי שימיט גיוס המוני כזה למשק. היא לא ידעה שתמונת המודיעין שהובאה לפניה מלאה בחורים. היא לא ידעה שצבא מצרים עד אחרון חייליו יושב על גדת התעלה. היא לא ידעה כי גדול עבורו הנזק לעומת התועלת שבנסיגה.

ב. גולדה היתה חשופה לתדמית הבינלאומית שלה. כמו כן, היתה משוכנעת בכוחו האימתני של צה"ל, ובדיעבד צדקה. ישראל השיגה את הכביר בניצחונותיה כעבור זמן. גולדה חששה אפוא מגינוי עולמי אם צבאנו שוב יפתח במלחמת נגד אדירה, ויתברר שנית בבירות תבל כי ישראל נלחמת מול אויבים של נייר. האומות אינן סובלניות כלפי פער גדול ביחסי הכוחות. בל נשכח, זו היתה ישראל הגדולה עם מרחבים עצומים מכפי שניתן לכובשם. אין מדובר ב"גבולות אושוויץ" כדי שראשי מדינות ירחמו עלינו.

ג. אם נתעלם מן הקונספציה ומהשלכותיה באשר לאי-השגת מידע, הרי ששאר הפרטים בתמונת המודיעין היו מדויקים. גולדה ידעה שצבא מצרים לא ידהר לעבר ישראל. יכול היה לפעול רק בחסות טילי נ"מ הפרושים ממערב לסואץ, שאם לא כן ישמיד אותו חיל האוויר שלנו בלב המדבר. ואם נהיר כי הכוחות המצריים לא ירחיקו מן התעלה, אזי סכנה לא נשקפה לנגב מדרום-מערב. מרחב השגיאה שעמד לרשות גולדה גם היה רחב מן ההיבט האסטרטגי. במקרה שרוב מטוסינו היה מופל מעל התעלה, ברי היה לה כי המצרים לא ישעטו קדימה. יש להם נקודת תורפה הקרויה סכר אסואן. אף לא אחד משתוקק להתנסות בברירת שמשון.

ד. על פי הערכתי, גולדה ציפתה לניצחון זריז של צה"ל. קראתי הרבה תמלילים מתוך המלחמה, ואין בליבי ספק שראש הממשלה הופתעה מן המפלות הראשונות. היא אבתה לפני הקרבות הללו להשתמש בהישג הצבאי המהיר ולתת למצרים את אשר ביקשו. אותה נדיבות של מנצחים שהיללוה משוררים קדמונים. אני טוען בלי היסוסים שגולדה רצתה להיפטר מחצי האי סיני בחסות הניצחון האדיר. לבטח לא רצתה בבוא המלחמה, אך אם זו תיכפה עליה, התכוונה היא להוציא מתוק מעז. העול היה כבד מדי עבור ישראל. מי מסוגל לקיים חיים נורמליים בכל עת שהאויב יוצא לתרגיל צבאי? עד מתי תימשך ההתשה הזאת?

התחזיות המדיניות שהתקבעו לאחר אוגוסט 1970 התפוגגו לנוכח מציאות חדשה. השלום התקבל בנקל בישראל. לא ארונות המתים הזיזו את העם מדעתו, כי אם תחושת החירום שהרגיש בשומעו על תבוסה בקרבות. על רקע החרדה הקיומית התהוותה מאוחר יותר הבשלות הפוליטית לתנאי ההסכם: מצרים תקבל את אשר היה שייך לה מימי הפרעונים תמורת שקט נפשי לשני העמים. תחושת חירום כזאת תופיע מחדש אם שוב נחווה כישלון קולקטיבי שנדמה כי אין ממנו חזרה, שנדמיין לעצמנו את הסוף. טראומה כללית מעין זו אינה נראית באופק, אפילו שהאויב החדש הוא בלתי נראה.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: