ואולי לשואה יש סיפור נוסף

29/09/2020 ב- 12:01 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על ואולי לשואה יש סיפור נוסף

אפתח בסיפור אישי, ברשותכם: ימים לא רבים לאחר שהגעתי לקיבוץ, בשנות העשרים של חיי, הכרתי מתנדבת גרמניה בשם סטפאני. אני מכנה אותה כיום סטפאני הראשונה, מטעמים מובנים. מתנדבות מטבען לא היו מסורות לניקיון במיוחד. חלקן הקפידו על ניקיונן האישי, אך אצל כולן הניקיון הכללי היווה את דאגתן האחרונה. בעת ההיא, אם בגלל לימודיי ואם בגלל חיבתי ליצורים משונים, גידלתי פרעושים בחדרי. אנשים עיקמו את האף בשומעם על הדבר, אבל פטרו עצמם במשיכת כתפיים מהטלת ביקורת עליי. בדרך כלל, הקפדתי על סדר בחדר, אך בשבוע ההוא נפרשו מפות טופוגרפיות על רצפתו, וכשנמצא פתח לבלגן בקנה מידה קטן לא ירחק הזמן עד שהאנדרלמוסיה תשלוט. סטפאני הקדימה את בואה לפני שהספקתי לסלק את הבלגן, ועל כן נאלצתי לסלקה גם כן. לא רציתי שתחזה בו במו עיניה.

לא היה אכפת לה לסטפאני לשוב מאוחר יותר. אפילו לא ידעתי אם נעלבה, אך באותו הלילה חשבתי רבות על מעשיי. האם בגלל שהיא גרמניה נהגתי כך? האם חשוב היה לי להוכיח לה שהיהודים נקיים? הרי דיברתי בלי הפסק על מחלת הדבר, המגפה השחורה ופרעושים. ומי שמכירני יודע מהי כוונתי באומרי "דיבורים ללא הפסק". גם סטפאני ניסתה כוחה להשתיקני בנשיקות. לא תמיד הצליחה.

הגרסה שלי להתפרצות השנאה כלפי יהודים במאה ה-14 מעולם לא ביטלה כליל את טענות הנוצרים. אני מיאנתי לטפול עליהם פשעי אנטישמיות בכל סוגיה. חשתי צורך לברר כל מקרה לגופו, מבלי לשכוח פרקים אפלים מן העבר שקדם לו. לא פעם מצאתי נסיבות נבדלות, וברוב האירועים גיליתי המשכים בצורות אחרות. אפשר שמחלת הדבר התפשטה במיוחד בריכוזי היהודים, אמרתי, כיוון שידוע כי תחלואה מתעצמת ככל שהצפיפות האנושית גבוהה. אולם שאלתי מי דחק את היהודים לתנאים הללו אם לא הנוצרים עצמם בהאשמות כזב על רצח משיחם. לו תלוי היה הדבר ביהודים הם לא היו מצטופפים כל כך.

כשנפתח הפולמוס בתחילת המאה על הקשר בין עלילות דם בדבר רצח נוצרים ובין מות קדושים של יהודים, כמו רבים אף אני הייתי מזועזע, אולם אחרי כן התפתיתי לבדוק אילו טענות הן נכונות. ראשית, שאלתי עצמי שאלות שאיש לא שאל אותן מעולם: לפני התאבדותם, האם התקהלו היהודים כתוצר לוואי של הרדיפה אחריהם. דהיינו, התכנסו במקום אחד בלית ברירה, או שבחרו לעשות כן כדי להגביר בנפשם את האומץ לעשות מעשה אחרון. בימי התקופה ההיא חקרתי האם עכבישונים של כסופי הפסים מצטופפים יחדיו במתקן הניסוי בגלל צורך פנימי שלהם או כתוצר לוואי של משיכתם האינסטינקטיבית אל מקור אור. את הרהוריי עליהם השלכתי אל בני עמי הרדופים. אט-אט התחוורה המסקנה, בלא סימוכין ממשיים, שהיהודים מתקהלים לא כדי למות, אלא על מנת לקדם את פני המוות. הם מעדיפים לא לעשות זאת בבדידות, ותחת להילחם ברוע הגזירה, הם מקבלים אותה ובתנאי שיעשו כן יחדיו. כביכול, אין תועלת במות קדושים אם איש אינו נוכח סביב. העדות קודמת לכול, לכאורה.

בדומה להיסטוריונים חובבים אחרים, גם אני ניסיתי להבין מימדים מסוימים של השואה דרך השתקפות רצח היהודים בימי המגפה השחורה, עת פרעושים נושאי דבר עשו שמות בכלל האוכלוסייה. התעמולה הנאצית ציירה את היהודים כעכברושים, ואם את המכרסמים המזיקים חובה לקטול, כך יש לעשות גם ביהודים מפיצי המחלות. הסרטונים והקריקטורות הללו מקוממים מאד ואכזריים ביותר מבחינת שקריהם הכוללניים, אך הם לא פעלו בחלל ריק. הגויים עדיין נושאים זיכרון היסטורי, אמיתי או מדומה, על יהודים כאלה. ברם, השואה לא התחוללה רק בגלל כזבים איומים. בצורתה היא, לא יכולה היתה להתרחש אלא בזמן ההוא, כשהטכנולוגיה כבר אפשרה רצח תעשייתי של בני אדם, ומאידך עדיין לא היתה יעילה דיה כדי לדווח בזמן אמת על המתחולל. זו היתה נקודת זמן חד-פעמית בהיסטוריה האנושית.

אולם, האם הטכנולוגיה היא הסיפור כולו מאחורי תעשיית השואה? איננו יודעים כמה יהודים ממש נספו במהלך מלחמת העולם השנייה. לכל אחד, אז כימינו, היתה הגדרה שונה בדבר מיהו יהודי. על פי חוקי הגזע הנאציים, די בסב יהודי אחד כדי לפסול אדם מלהיות לא-יהודי. כמובן, דינו היה השמדה. חרף צאצאי הזוגות המעורבים שהיו שכיחים במחצית הראשונה של המאה ה-20, אי אפשר להתכחש לעובדה שבכל זאת הושמדו מיליוני יהודים. אולי חמישה מיליונים. גם זהו מספר בלתי נתפש. איך קרה כדבר הזה? האם רק בטכנולוגיה נעוצה האשמה?

ברי כי הסיפור מסופר אחרת. את האשמה נועצים בגרמנים ובמשתפי הפעולה עימם, וקיימת מחלוקת האם זקני היהודים שיתפו אף הם פעולה עם מרצחיהם, אם מרצון כדי להציל נפשות אחדות, ואם מכורח בשל האימה. על פי סיפור צדדי זה, אם כי חשוב מאין כמוהו, השכיחו מעצמם יהודים רבים את היראה מליבם כשהובטח להם מפי זקניהם כי גורלם לא יהיה רע. התוצאה היתה שהם לא התקוממו בעיתוי הראוי, ודרך התקוממות זו ודאי היה מופחת מספר הנספים הכולל בשואה. ברור וידוע כי קל יותר להשמיד מי שאינו מתנגד להשמדתו על פני זה שנלחם על חייו בכל דרך אפשרית. מבחינה מעשית, לא יכלו הנספים לזכות בחייהם כשהורדו מקרונות הבקר. בדיעבד התברר כי כבר היה מאוחר מדי לדידם. ועדיין שואלים שוב ושוב: האם לא היה אפשר אחרת? האם ההליכה כצאן אל הטבח לא שיפרה את סיכויי הנאצים להשמיד ככל הניתן?

אני מעז לקשור את החוטים הללו ולטעון כי היהודים מאבדים פחד מפני הקיום העצמי של כל אחד מהם בהתקהלותם יחדיו. הדרך שלהם לנער מעליהם את סכנת המגפה השחורה היתה להצטופף וכך הגדילו את מספר מתיהם, במקום להתפזר לכל רוחות השמיים כפי שעשו מספרי הסיפורים אצל ג'ובאני בוקאצ'ו. הדרך שלהם לגבור על הגויים המעלילים עליהם בדיות היתה להתכנס כולם יחדיו במקום אחד, והתכנסות המונית זו הקלה על מלאכתם של רוצחיהם. ואם במחנות המוות היו יורדים בודדים מן הקרונות, אפשרי בהחלט כי דווקא אותם אחדים, כשכל הסיכויים נגדם, היו נלחמים עד מוות ברוצחיהם, ואם כולם היו פועלים בשיטה זו, משימתם של הנאצים היתה מסתבכת ולא יכלו הם להשמיד מיליונים. תחת זאת ומבלי דעת, ולמעשה תוך כדי ביטחון עצמי הגובל בזחיחות, אפשרו הרוצחים להמונים לרדת מן הרכבות. יתכן כי בני עמים אחרים היו מסתערים ופותחים מיד במהומת אלוהים, אך היהודים שמים מבטחם בקדוש ברוך הוא בהיותם זה צד זה, אחד ליד השני, יהודים לכל אורך הטור אל תאי גזים, עד האופק של המשרפות.

 

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: