האם ישראל עלולה להיות דיקטטורה?

29/09/2020 ב- 08:52 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם ישראל עלולה להיות דיקטטורה?

מן היום שנהיה בנימין נתניהו נאשם, משתמש קהל מתנגדיו באמירה המדויקת שלו – על אהוד אולמרט – כי ראש ממשלה שהוגשו נגדו כתבי אישום ישתמש בסמכויותיו למען עצמו קודם שיפעל לטובת הציבור. במילים אחרות, זהו סגנונו המובהק של כל דיקטטור. נתניהו עצמו אינו רואה עצמו כזה ואינו רוצה להיות כזה, וספק רב אם יתדרדר למצב כזה בהשפעת מקורביו. ובכלל, נשאלת השאלה האם החברה הישראלית, בלי קשר אליו, מסוגלת להגיע לסיטואציה זו.

ידיעותיי ההיסטוריות אינן שלמות, ובקיאותי בתהליך של התהוות דיקטוטורות היא חלקית בלבד ורחוקה מלהיות מלאה, אך אני לא נזקקתי להן כדי לגבש את תפישת עולמי בסוגיה זו. אמנם היא שונה מכל אשר סבורות בריות אחרות, אך אני דבק בה לאורך שנים ולא מצאתי נחיצות להכניס בה תיקונים.

מספר לא מבוטל של מדינות בתבל כולה מורכבות מחברה לא הומוגנית ביסודותיה או שנעשתה כזו במרוצת הזמן. היו אימפריות ששרטטו קווי גבול שתחמו שבטים עוינים למרחב גיאוגרפי משותף כדי שיבזבזו כוחם על מאבק זה בזה ולא יוכלו להילחם בכובש. לפעמים, המעבר מצורת שלטון אחת לצורה אחרת פילגה חברה אתנית מדורי דורות לשני מחנות, כאשר אחד רוצה לשמר את הישן והשני חפץ בחדש. לעיתים, מדינה נוסדה בשיתוף פעולה של כוחות שונים, שהניחו בצד את השוני ביניהם כדי להצליח במטרת העל שלהם, ומשזו הושגה פרץ כעבור זמן אותו השוני וגרם לחילוקי דעות קשים שכבר לא אפשרו המשך משותף. ובל נשכח שינויים בעקבות הגירה כאשר מרכיב שונה, אתני או דתי, מוכנס מרצון או בכוח למדינה אחרת ומשנה אותה מבפנים במידה זו או אחרת.

ישראל מפולגת בכמה רמות ובמספר מישורים. היא היתה כזאת מראשיתה מטעמים היסטוריים, ויש הגורסים כי כמה ממנהיגיה, במקום לנסות ולאחדה, שיסעו אותה עוד יותר. "על מי מוטלת האשמה" הוא דיון שאין ממנו מוצא, הואיל ואף צד בימינו לא ישתכנע בטעותו, ואולי אין טועים. שאלה מהותית יותר היא לאן פני החברה הישראלית המגוונת, בהנחה שמצבה לא ישתנה בדורות הבאים: לא תהיה הגירה החוצה של קבוצת אוכלוסיה, ואם תהיה הגירה פנימה, זו תתקיים בחלקים דומים בגודלם. אף קבוצה במדינה לא תיטמע בקבוצה אחרת תוך כדי הפרת איזון ביניהן, והריבוי הטבעי של כל אחת מן הקבוצות לא יגדיל במידה משמעותית את הפער ביניהן.

מכאן יכולים להתקיים שני תהליכים בלבד: החלקים השונים בחברה יתקהו ויתמתנו בהדרגה עד כדי התקרבות למכנים משותפים רבים, או יתחדדו ויקצינו עד כדי הגעה לתחושת זרות זה כלפי זה. ראוי לתת את הדעת כי שגשוג כלכלי, אף אם אינו שוויוני, בולם את ההקצנה, ולהיפך. דברים דומים ניתן לספר על מצב של מלחמה מתמדת עם אויב חיצוני. דהיינו, הגעה לשלום עם שכנותינו לא תביא אותנו לשבת בנחלתנו בשלווה. המריבות הפנימיות תצוצנה ביתר שאת.

בראש ובראשונה, ההבדל הנראה ביותר לעין בכל אוכלוסיה הוא בין נשים וגברים. ברי כי שוויון זכויות ביניהם ימעיט את גודלו, ועל פניו דומה כי אנו מתקרבים לזמן הזה. בינתיים, חוזים אנו במקרי אלימות קשים ביותר כנגד נשים בחיק המשפחה, במקום שהוא לכאורה המוגן ביותר עבורן, ומאידך רואים כולנו כיצד במסגרת תנועת "מי טו" ניצודים גברים על זוטות, במקרים גבוליים שבין חיזור לא יוצלח לבין הטרדה רגעית. מכל מקום, בישראל עדיין הולכות הנשים בעקבות הגברים שלהן ואינן עצמאיות כפי שייחלו לעצמן עד כה.

הדתיים בכללם, בין אם מוסלמים ובין אם יהודים חרדים ובעלי כיפות סרוגות, הולכים ומקצינים בהתייחסותם כלפי נשים, ובמקרים מסוימים, עודם דורכים במקום. השיפור היחידי שמסוגלת האשה הדתיה לחוות כיום הוא רק ביציאה מן המסגרת הדתית. הדרת נשים במרחב הציבורי הולכת ונעשית מקובלת מיום ליום, גם כלפי נשים חילוניות, ולמעשה, בעיקר כלפיהן.

אצל המוסלמים מגלים שני תהליכי הקצנה במקביל. המסורתיים הולכים ונעשים אדוקים בדתם, והם מתנתקים משכניהם הערבים והיהודים כאחד בגלל ציווי דת אמיתיים ומדומיינים. החילונים הולכים ונעשים לאומנים, ותחת להתקרב לזהות הישראלית הם מאמצים לעצמם זהות פיקטיבית כהיותם פלשתינים, אלא כשם שאין עם סורי כך אין עם פלשתיני, נכון ליום זה.

אצל החרדים מגלים חוסר התגמשות נעדר היגיון במדינה כמו ישראל. וכשיתר הישראלים מתקוממים כנגד התנהגותם ומנהגיהם, מסתגרים החרדים בתוך עצמם ומקצינים בפסקי הלכה על גבול האבסורד ומעבר לו. ישראלים רבים מכבדים את רצונם לשמר את דתיותם ביתר שאת כשהם מוקפים במודרניזציה, אך אין מובן, למשל, הצורך להתלבש כמו במזרח אירופה במאה ה-18 בארץ חמה מאד, שהולכת ומתחממת בקצב כפול משאר כדור הארץ עקב השינוי האקלימי. מהו הקשר, למען השם, בין חליפות חורף לבין הקיץ הישראלי המיוזע? זוהי רק דוגמה אחת לכך שלחוסר ההתגמשות בקרב החרדים אין כל קשר לדת, אלא לדבר עצמו בלבד – לאי-הרצון להתגמש לעולם, אחרת מי יודע מה יקרה בהמשך.

אצל המתנחלים, בעיקר אלה המכונים חרדים לאומיים (אם כי אין להם כל זיקה לתנועות החרדיות), מתרחשת הקצנה מסוכנת ביותר ככל שהם מאמצים לעצמם סממנים משיחיים. האנשים הללו מאמינים בבואו של משיח, ישות בדויה ומומצאת, וכדי לקדם את הגעתו, מוכרחים הם, על פי תפישתם, לעשות מעשה. בתפישה הזאת, בית המקדש השלישי חי וקיים, ולמסגד המוסלמי על הר הבית אין עוד זכר. אם עסקינן באמונה בלבד – דיינו, אך כאמור, המתנחלים כשמם, הם אנשי עשייה. אחד מהם עלול להצית מלחמת עולם אם יבקש לפגוע במיליארדי מאמינים של האסלאם.

ההקצנה אצל החילונים היא חריפה ביותר ואין לה אח ורע בעולם. מחד, הם הניחו בצד את המסורת היהודית, ומאידך, ובניגוד לתנועות חילוניות אחרות בעולם, הם לא ייסדו או אימצו תרבות משלהם. כל חייהם מתמקדים במרדף אחר פרסום כוזב ומתקדמים מתוכנית ריאליטי לתוכנית ריאליטי, על כך הם מדברים ביניהם, ומכיוון שרבים לא קוראים דבר, שגיאות הכתיב שלהם הולכות ומרחיקות אותם מן העברית גופא, מלשונם שלהם. קבוצה בלי שפה מתפוררת מאליה, וההקצנה החילונית כרוכה בנסיגה מתמדת. אמנם הם משוכנעים כי הפרימיטיביים הם החרדים, אך מי שנעשים כאלה – הללו הם בעצמם.

האשכנזים צברו מקום המדינה יותר מדי כסף, הודות להתנגדותם המתמדת למיסי ירושה, והם יאבקו בכל כוחם נגד צדק חלוקתי. המאבק הזה אינו קבוצתי, כי אם אישי, והוא לובש צורות מגוחכות. בסופרמרקט בצפון תל-אביב, בעת מחאת הקוטג', זקנה אחת החיה לבדה, ואשר הודתה כי אינה אוכלת את סוג הגבינה הזה, קנתה דווקא שתי אריזות כדי להכעיס ולהפר את ציווי החרם לא לקנות קוטג' עד שירד מחירו, ואולי כדי להפגין את עושרה. כוחם של יוצאי אשכנז ילך ויפחת עם הזמן הואיל ואין להם יכולת מוכחת להתאגד, ובסופו של דבר הם עשויים למצוא את עצמם עם הגב אל הקיר או דחוקים יותר מדי אל פינה אפלה.

המזרחים עושים הרבה רעש, והם נשמעים בכל מקום, כמו הרעש המזרחי, שבשכונות מסוימות מכנים אותו מוסיקה. מפליא לגלות, לנוכח מאבקם הצודק כל כך, כי הדבר היחידי שמלכד אותם הוא המוסיקה המזרחית. אוי ואבוי למי שידבר עליה סרה. מכל מקום יעוטו עליו מזרחים ויתקפו אותו עד שגופו יגסוס. לעומת זאת, על מקרי אפליה אחרים, בדרך כלל הם שותקים. השתיקה הזאת, שאין בה אמירה ואין בה עשייה, היא שמקצינה את עמדותיהם. זהו השקט שמחלחל וחודר עמוק, ומתישהו תתפרץ נביעת הזעם בסערה. המזרחים אינם יודעים לפעול באיטיות ובנחישות על מנת להשיג את היעדים אליהם נישאות עיניהם, וזהו מקור צרתם, וצרתה של המדינה כולה.

הפילוג הזה עלול להוביל לקריעה ומשם לדיקטטורה. קיים סיכוי ארעי ששליט מסוים, שהגיע לכיסאו בשיטה הדמוקרטית, ייטול לעצמו סמכויות של דיקטטור, אולם אז תפרוץ מלחמת אזרחים קצרה שבסופה תיתלה גופתו מחוץ לחומות ביתו. קיים סיכוי גדול בהרבה שקבוצה אחת מבין אלה שמנינו לעיל, תצבור כוח רב מדי, או תגיע לנקודת חולשה מסוכנת עבורה, ותרצה להשתלט על יתר הקבוצות תוך כדי השלטת דיקטטורה בארץ הזאת. גם דיקטטורה זו תהיה קצרת יומין, אבל יהא זה גם סופה של המדינה.

את מלחמות ישראל לא ניצחו מנהיגיה ולא מפקדיה הבכירים. הם רק התהדרו בניצחונות מכוח המיקרופון שבידם. המנצחים היו החיילים הפשוטים והקצינים הזוטרים מקרב העם. בכוח תושייתם ובכוח רצונם לדאוג אחד לאחר, אפילו באמצעות הקרבה, הביאו לצבא ולמדינה את הניצחון. היהודים לא ניחנו לבדם בכוחות הללו, וגם אצל הערבים יכלו להתממש. החייל הערבי לא מסוגל היה לממש אותם היות ולא הרגיש כל שייכות לאחר. בדיקטטורה, האחר הוא האויב או עשוי להיות אויב. האחר הוא קודם כל אזרח אותה המדינה. בינם לבין עצמם חשים אותם אזרחים שאין להם אותה שותפות גורל. על כן, איש מהם לא יקריב את חייו למען זולתו.

אם ישראל תהיה דיקטטורה, הים יישאר אותו הים והערבים אותם ערבים. הצבאות שלהם גדולים הרבה יותר משל ישראל הזעירה, וכשדיקטטורות נלחמות אחת בשנייה, מנצחת לרוב הדיקטטורה הגדולה יותר. יתכן שזהו עתידנו הצפוי לקרות ויתכן גם שאני הוזה תרחיש פסימי לקץ תקומתנו המחודשת. מטבעי, אינני אדם פסימי. אני ברנש מציאותי.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: