ההשתייכות לקהילה הדתית מעניקה יתרון חברתי ייחודי לבודדים

16/09/2020 ב- 06:27 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על ההשתייכות לקהילה הדתית מעניקה יתרון חברתי ייחודי לבודדים

בימים אלה כשהחברה הישראלית שסועה ומפולגת יותר מאי פעם ומתקפות הדדיות בין דתיים וחילונים נעשו לדבר שבשגרה, והרבה תוהים על חשיבות התפילה המשותפת דווקא עכשיו בבתי הכנסת, אני חפץ לספר על חוויה פחותה שהשפיעה עליי רבות, ואולי תלכוד גם את תשומת ליבם של אחרים.

כפי שניתן לנחש, אינני מן הנקלעים פתאום או דרך קבע לבתי תפילה. אין זה עניין של אמונה, אלא דעתי הנחרצת כי החיים קצרים מכדי לבזבז זמן יקר על דברים שחוזרים על עצמם. לפני כמה שנים ביקרתי ביישוב כלשהו וכשעמדתי לסיים את שהותי שם נפתחו ארובות השמיים. מיד אצתי להסתתר בפתח בניין, אך הקור העז הכריע אותי במהרה. בין הטיפות הבחנתי בבית כנסת מהודר הנמצא מולי. הגעתי אליו בכמה דילוגים ומצאתיו חמים למדי. עוד אני מתלבט מה לעשות ומאן דהוא הושיט לי כיפה. החלטתי לנצל את הסיטואציה עד תומה והתיישבתי על ספסל המתפללים. על מנת לא להשתעמם התחלתי לסקור את סביבתי והנה אני רואה בחור אחד, עומד בקרבתי, ופניו מעוותות לחלוטין. ניסיתי להתבונן בו מבלי שירגיש ותהיתי כיצד הגיע לכדי מצב שכזה. כל חיי לא ראיתי דבר דומה אליו.

לאחר זמן הגשם פסק ואני ניצלתי את ההפוגה כדי להימלט מן היישוב, אך דמותו של הבחור ההוא לא עזבה אותי לרגע. לא יכולתי לחדול מלחשוב עליו, על חייו, על ימיו ולילותיו. התרגלנו לראות פיסחים וגידמים, ואיש אינו מהרהר עליהם מעבר לשנייה בת חלוף. ספק אם מישהו מתעכב לרחם עליהם. אנו מניחים שהמדינה דואגת למענם ולא חסר להם דבר. אולם, בניגוד אליהם, שהות במחיצת פנים מעוותות אינה נוחה לאיש. בעוד נוכל לשוחח קמעא או ממושכות עם אדם בעל נכות אחרת ושום מחשבה נלווית לא תעלה במוחנו, הרי עם אותו בחור מבית הכנסת ברי שנחוש אחרת לגמרי. לא רק שפרצופו מבהיל, אלא מבהיל עוד יותר הרהור קצר על חילוף תפקידים. איך היו נראים חיינו במצבו?

אינני יודע אם אותו בחור נולד במשפחה דתית או שמראה פניו דחק אותו אל האמונה בישועת האל, אבל ברור כל כך כי במסגרת חילונית היו חייו החברתיים קשים מנשוא. מה היה עושה עימנו בעוד כולם משתדלים להתרחק ממנו ובעדינות כדי שלא ירגיש במעשה? במסגרת בית הכנסת הוא פוגש אנשים שהוא מכיר, אנשים שנעשים לידידיו ומשתפים עימו פעולה בין כותלי משכן התפילה ומחוצה לו. במסגרת הדתית חייו נעשים נורמליים. הוא כבר אינו חריג. איש שם לא נבהל ממנו. לאן שילך מכבדים אותו. תחושת השייכות הזאת, שהיתה חסרה לו בין החילונים, הופכת את חייו לנסבלים יותר.

בכל עת שאחד מכם רוצה לנעול את שערי בית הכנסת, אני מבקש קודם כל להרהר עליו. בית הכנסת הוא המקום המגונן עליו, זהו הבית שלו. בלעדי הבית הזה הוא ירגיש כפי שהייתם חשים אילו היו נוטלים מגופכם רגל או יד. אל תתנו לאנוכיות לנצח רגשות אחרים שמצויים בכם. הבו להם מקום להפציע בו גם כן. שנה טובה לכל בית ישראל.

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.