האם הנוף מן המרפסת הוא קניין הנהנה מן הזכות לפרטיות?

20/08/2020 ב- 09:34 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על האם הנוף מן המרפסת הוא קניין הנהנה מן הזכות לפרטיות?

לפני כמה שנים הזדמן לי בשהותי בגליל לשוחח עם נהג אוטובוס ממודיעין שנפש במקום. הוא סיפר לי על חייו, משפחתו וביתו. אותו ברנש מתגורר בדירת גן ומעליה מתנשאות יתר קומות הבניין. בעמל רב טיפח את גינת הבית והיה מרוצה מאד ממנה, ואז השתנה גורלו. את הדירה שמעליו בקומה השנייה שכרה משפחה חרדית מרובת ילדים קטנים, ואלה נהגו להשליך מטה מן המרפסת כל מיני דברים כך סתם ולכלכו את הגינה דרך קבע. כל תחנוניו של הנהג שהורי הילדים ילמדו אותם דרך ארץ אשר קדמה לתורה לא צלחו. עולם כמנהגו נהג, והנהג מוכרח היה לעשות מעשה. הוא הציב ארבעה מוטות בקרקע, פרש עליהם סדין רחב שאליו הצמיד באמצעות סיכות תמונות ענק של חזירים ואחרי כן של בחורות בעירום. הוא הניח בצדק כי התועבה הזו כלפי הדת תפריע כל כך לחרדים עד שיהיו מוכרחים להתחשב בשכנים שגרים מתחתם. הנהג ציפה כי פעולתו הקיצונית שנועדה להיות זוהמה ויזואלית תפחית במידה ניכרת את הזוהמה הפיסית. בכל פעם שיצאו השכנים למרפסת יתגלו לעיניהם מחזות קשים לצפייה. הוא לא ציפה שהם יעזבו, אבל כך עשו. הצורך שלהם ללכלך את סביבתם גבר על הכול – אם לא כאן, אז במקום אחר.

לפני שנים רבות היו זרים זה לזה שנפגשים בדרך, נלחמים עד מוות. הסגת גבולות הטריטוריה חייבה פעולה קיצונית משני הצדדים. כיום מורגלים בני אדם לפגוש כל הזמן זרים להם, ואיש אינו תוקף אותם בגין זרותם. אף אחד אינו יוצא מדלת ביתו עם חרב כאשר איש בלתי מוכר עולה במדרגות. אם גובר החשד לזהותו, מתעניינים במעשיו, אבל לא מבקשים לקטול אותו רק בגלל שהוא נמצא שם. דהיינו, נוף המורכב מבני אנוש הפך ללגיטימי.

למריבה על הקטע המטופח בנחל עמל יש פיתרון נאה. אני הצעתי להקים בריכה ציבורית, כמו הבריכות שבמעלה הנחל ומצויות בגן השלושה, ובלבד שהעילה למריבה היא גישה לרחצה ולא דווקאיות כלפי בני החלוצים שבאו מאשכנז, ותקועים עתה בטריטוריה צפון אפריקאית מובהקת, שנכפתה על האזור באמצעות החלטה שרירותית של דוד בן גוריון. בעוד הקיבוצניקים רצו ליישב את האדמה הזאת, עולי מרוקו נשלחו לשם כדי להרחיקם ממרכז הארץ. תרבותם נראתה בעיני השלטון כהמונית מדי לטעמו.

אין זה סוד כי כמעט בכל מקום שנופשים בו חרדים ומזרחים מן הפריפריה, מוצאים שם אחר כך לעיתים הררי זבל. אני מסייר בארץ לאורכה ולרוחבה ורואה זאת תדיר. מכיוון שנדיר לראות מזרחים וחרדים מלוכלכים בעצמם, ברי שהלכלוך אינו נדבך באורח חייהם. לכשעצמם הם נקיים, אך את הסביבה מלכלכים. המניע אינו אפוא תרבותי בכלל. הניקיון האישי שלהם זהה לשאר האוכלוסייה. סיבתם היא אחרת לגמרי. הם מרגישים שנזנחו על ידי המדינה, ולא רק שבגלל זאת לא אכפת להם איך נראית המדינה שלהם, יש מביניהם שסבורים כי הותרת הלכלוך היא סוג של פעולת תגמול כלפי החברה הישראלית. זאת אומרת, אין עסקינן בחינוך לקוי מן הבית, אלא בהמשך המלחמות העדתיות בצורה אחרת.

הזוהמה באתרי הנופש פוגעת מאד בבעלי החיים והצמחים ששוכנים במקומותיהם הטבעיים. היא גם איננה אסטטית לעין האדם ומצריכה משאבים גדולים כדי לפנותה. החשש של חברי קיבוץ ניר דוד מפני מפגע אסטטי הוא אמיתי. נניח שיהיו מוכרחים להרשות כניסתם של המוני בית-שאנים לנחל בלבד, מבלי שהללו יתרחקו כברת מטר מן הגדות, ונניח שכמה מן הבית-שאנים יתנהגו כדרך שהם מתנהגים בחופי הכנרת, מבלי שינקטו פעולה מכוונת במיוחד כדי לטנף את הנחל, ומה אז? האם בשם כיבוד חוק המים מוכרחים הקיבוצניקים לסבול מהפרעה קשה בנוף שהורגלו אליו? האם אין להם זכות ליהנות מן הפרטיות, שכוללת בין השאר, הסכמה של שינויים גדולים בסביבת ביתם? להסתובב בבגד ים היא זכות חוקית לכל אזרחית המבקרת בשכונה חרדית. אף שוטר לא יוכל להאשימה בהתערטלות. אולם, ברור כשמש שעבור תושבי השכונה זוהי זוהמה לעיניים שחודרת לפרטיות שלהם. היינו הך לגבי מערומים של אשפה על גדול נחל עמל.

הפיתרון הכולל לסוגיית נחל עמל מצוי במקום אחר. יש להקנות לחרדים ולמזרחים מן הפריפריה תחושת שייכות למדינה. הדבר אינו קל בכלל. רובם של הראשונים וחלקם של האחרים אינם משרתים בצבא למען הארץ ועמה, וגרוע מכך היא התערבותם של פוליטיקאים שנהנים באופן אישי מן המצב הקיים, ומלבים סכסוך של קבוצה אחת באוכלוסיה כלפי קבוצות אחרות כדי לשמר את כוחם. מי שמזדעק מדוע יש אנשים אכפתיים מאד כלפי עצמם שמטנפים את הסביבה, מוכרח לדעת שזוהי דרכם השקטה היחסית לא להבליג על הרעות שגרמה להם המדינה. בדרך אקטיבית יותר הם יבואו עם קלשונים ויעלו באש את בתי החילונים שעלו מאשכנז ונהנים מקום המדינה מפריבילגיות וזכויות-יתר באופן שמפר בצורה קשה את השוויון החברתי.

ראו גם: שתי גדות לנחל עמל