האם היטלר הקם לתחייה היה מתנצל בפני היהודים?

19/08/2020 ב- 10:02 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם היטלר הקם לתחייה היה מתנצל בפני היהודים?

כל שיחה בטלה על תחיית המתים משיבה אותי לסיפור סתום ביותר במקרא – פרשת מותו בקצרה של הנביא אלישע: "וימת אלישע ויקברהו וגדודי מואב יבאו בארץ בא שנה. ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו" (מלכים ב', י"ג, כ-כא). היו שעות שהשתרעתי על הספה ובמאמץ מרוכז של חשיבה התעמקתי למצולות הכתוב, הפכתי בדברים מכל כיוון אפשרי, ולבסוף מוכרח הייתי לפשפש היטב בזיכרוני כדי לדלות ידיעות שאגורות במוחי או פרטים שיובילו אותי לעיין שוב בספרים שקראתי.

לכאורה, עולה מן הפסוקים כי פלוני השיב את נשמתו לבורא, ובגלל החיפזון לקוברו עת נראו גדודי אויב באופק, השליכוהו אל בור קברו של אלישע שמת לא מכבר. וכשנגעה גווייתו של הפלוני בשרידי גופתו של הנביא אירע נס והוא שב לתחייה. הרי כבר ידוע לנו כי בחייו הצליח אלישע להחיות מתים, אז מדוע שלא יעשה כן במותו? אולם, בקריאה חוזרת לא ברור כלל מיהו הקם לתחייה. אפשר כי זהו אלישע שהתעורר לחיים מעוצמת החבטה. הרי נביא זה היה ממשיכו של אליהו הנביא, שעליו מסופר כי לא מת. עוד לפני שנודע על סנטה קלאוס, כבר הופיע אליהו החי ונושם בבתי החוגגים בישראל, לאחר שהתכנסו בליל הסדר והתפזרו למיטותיהם. זהו מנהגם של קדושים להגיח בחשכת הליל באין רואים ולהשאיר סימנים מוסכמים על נוכחותם, שניתן גם לפרשם אחרת.

פעם אחת לפני שנים שוחחתי עם אשה שהתייתמה מאימה בחודש ההוא. דיברנו על תחיית המתים והיא השתוקקה שכך יקרה והאם תשוב אליה במהירות. כבר כה התגעגעה אליה. תחינותיה הפליאוני. למשל, בנים סוררים בצעירותם נוהגים בזקנתם לומר: אילו הוריי יקומו לתחייה ויראו אותי בימים אלה, הם יתגאו מאד בילד שלהם. בדרך כלל, אנשים מבקשים שיחלוף זמן עד שיקיריהם ישובו מן המתים כדי שיבחינו בשינוי לטובה. מישהו מפורסם אף אמר לכלי תקשורת: אבא שלי סלד כל כך מן הדרך שבה הלכתי וציפה כי לא אגיע בה לכלום, ועתה רוצה אני שיחזור, ייווכח ששגה ויביע חרטה. באמת ובתמים, ישנן בריות אשר מצטערות ביותר שבלתי אפשרי להשיב את המתים לחיים ובלבד שיתנצלו בפניהן. המוות מילט אותם מבקשת המחילה שמוכרחה להיאמר.

לפני שאדולף היטלר שם קץ לחייו, הוא האשים את בני עמו שלא היו ראויים למנהיג כמותו, שמא בעתיד יצליחו להבחין בגדולתו, אם כי מאוחר מדי עבורם. על רקע זה, משונה היתה דרישתו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. לאחר המלחמה טענו אנשים חשובים כמותו ששיתפו פעולה עם הנאצים כי לפי רוח מחשבתם היו מחויבים לתמוך במשטר החדש מפני שבואו ויסודותיו תאמו את ציפיותיהם, אלא שהיטלר הונה אותם. הוא ניצל את תמיכתם כדי ליצור מדינה שלא התכוונו אליה ולא רצו בה. היידגר רצה שהיטלר ישוב מן המתים רק כדי לשמוע מפיו התנצלות רבתי על מעשה ההונאה.

אני נמנה על אלה שמעדיפים כי היטלר יישאר היכן שהוא נמצא עכשיו, אך דבריו של היידגר אינם יכולים להיוותר בלי תגובה. הרי רצוי שהיטלר יביע צער מלא, ולא רק בפני בודדים, אלא כלפי האנושות כולה ובפרט היהודים. לא נסלח לו, כמובן, אבל לחרטה שלו עשויה להיות משמעות בדורות הבאים. האם היטלר כפי שלמדנו לדעת מיהו, מסוגל היה להתנצל בפני העם היהודי אם היה קם לתחייה?

סוגיה מקדימה שנצטרך לברר היא ביחס לפער הזמן. בני אדם צעירים אינם מצטערים על כלום, משוכנעים שכולם שוגים והעתיד יוכיח את צדקתם. כאמור, היטלר נשאר כזה עד יומו האחרון, חרף היותו בן 56. כאשר אדם מגיע לגיל כזה, הוא כבר מכיר בחלק משגיאותיו, ובאלה שעדיין אינן מתבררות לעיניו, הוא כבר לא יודע להגיד דבר על העתיד שהולך ומצטמצם לגביו ככל שחולפות השנים. האם ההכרה הזאת נובעת מבשלות ביולוגית או מהתנסויות רבות-ערך שהצטברו במרוצת השנים? כלומר, האם בלי תלות בניסיון, הכרונולוגיה הטבעית של גוף האדם גורמת לנו להבין דברים שהמוח הצעיר איננו מסוגל? או, במידה שנזריק לראשו של אדם צעיר את כל החוויות אשר עתיד הוא להתנסות בהן בחייו הארוכים, האם יבין כבר בגיל 30 את שיצטרך עשרים שנה אחרי כן?

גם תחיית המתים בהקשר זה היא סתומה לגבינו. האם המתים ממשיכים להתקיים בהווייתם זו וצוברים עוד חוויות וניסיונות, או שהמוות מקפיא אותם בזמן, וכשיקיצו ממנו בעוד מאה שנה, הם יישארו אותם בני גיל כשהיו? לפני שמדברים על התקיימותה של תחיית המתים ועל ראיית המדע את אפשרותה, מוכרחים לברר מהי בכלל. ברם, בכל אחד משני המקרים דנן, מסוגל אדם לקום מן המתים ולהתנצל. בין אם היה משותק כליל בתוך קברו או בין אם בילה עתותיו בעולם המתים, החיים המשיכו בהיעדרו. הורים מתוסכלים ביום מותם עשויים להיות מרוצים ממצבם של ילדיהם לכשיתעוררו מחדש לחיים. בחלוף עשרים שנה הגיעו הללו להישגים נכבדים שאיש לפני כן לא ציפה להם. להורים היו ציפיות מילדיהם שטרם התמלאו כשעזבו את העולם, ועתה התברר שהן התממשו במלואן ואף למעבר לזה. ההורים הקמים לתחייה יהיו מרוצים בהחלט, ויודו בפה מלא כי טעו באשר לגורל יקיריהם.

את הדברים הללו אני רושם בשנת 2016 ועדיין אינני יודע אימתי אפרסמם. ישנם יהודים שמסוגלים להתחלחל לגמרי מן המחשבה שעולה בראשי על שיבתו לחיים של אדולף היטלר, רק משום רצוני לדעת האם יתנצל. למען האמת, לא הייתי מסוגל להרהר על הדבר בעצמי אילולא קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון לשעבר, סיפר לא מזמן שהיטלר היה ציוני. הוא רצה שהיהודים יעזבו את אירופה ויחיו במולדתם, והרי לדבר הזה שותפים גם הציונים. וכשהדבר לא נסתייע בידו, פנה היטלר להשמדה.

הציונות מבקשת את טובתם של היהודים, ואילו היטלר חשב על טובתם של הגרמנים, לפי השקפתו. זהו הבדל תהומי בין הפיתרון שמגשימה הציונות ובין שלל הפיתרונות שעלו במוחו המעוות של היטלר כדי לטהר את גרמניה מיהודים. ובכל זאת, השנים חולפות, ובמסגרת התרגיל המחשבתי אני מעיר את היטלר מן המתים כדי שיראה במו עיניו כי המורשת שלו מתה ואין לה תקומה בעתיד הנראה לעין, ואילו היהודים חיים וקיימים וכוננו מחדש את מולדתם ההיסטורית. מה יאמר אז היטלר?

היטלר יוכל לומר לעצמו ולשומעיו כי מדינת היהודים היא הפיתרון הסופי לבעיה שהציקה לנאצים כל כך. הוא יאמר כי האפשרות הזאת היתה על הפרק מלכתחילה, כיוון שנראתה בעיניו כקלה יותר לביצוע. הוא יטען כי נדחק להשמדת היהודים מפני שזו התבררה כמלאכה מכבידה פחות. ואז יסביר כי אלמלא התחיל בהשמדה, מדינת ישראל לא היתה קמה. השואה זירזה את המאוחר או יצרה את המציאות שבה יכלה לקום מדינה לעם היהודי.

אבל, אם אמשיך בקו של ליווינגסטון על דעת עצמי, אפשר שהיטלר ישתומם מאד. בימיו האחרונים ידע שהפסיד מוקדם במלחמה מפני שהאובססיה לפתור את בעיית היהודים שלו השתלטה גם על כלל הכוחות הגרמניים. תחת להקצות אנשים וציוד על מנת להתגונן חזיתות, הרכבות לא היו עמוסות בחיילים ובחימוש אלא ביהודים רבים. הפיתרון הסופי הפך לחזות המלחמה ולא הרייך בן אלף השנים. יש שיאמרו כי היטלר יצא למלחמה הגדולה קודם כול בגלל שנאתו ליהודים, ויש שיאמרו כי ניסה להשיג את שני היעדים במקביל. אולם, הגרמנים הסכימו להשתתף במלחמה הזאת מפני שהובטח להם רייך בן אלף שנים. יתכן מאד שהיטלר סבר בעצמו כי יש קדימות ניכרת למימוש ההבטחה הזאת. אם זה היה מצב הדברים, היטלר יהיה מוכרח להצטער.

אם היטלר היה מגשים את השאיפות הציוניות בדרכו לפתור את בעיית היהודים שלו, ומקים להם מדינה משלהם בישראל, אזי תיתכן אפשרות כלשהי שהרייך השלישי היה מחזיק מעמד. הטרחה הרבה בעשייה הזו היתה משתלמת לנאצים. היהודים היו יושבים בארצם, ואת כל הכוחות הגרמניים ניתן היה להפנות ללחימה בלבד. הצער היה מתרחב מאד בהרהוריו של היטלר, והצער הזה, מכוח אישיותו המיוחדת והבעייתית, היה משתלט עליו כליל, ומוביל מחדש לאובדנו בידי עצמו. היטלר היה שם מחדש קץ לחייו, ולא בגלל שהיה מצטער כי היהודים ניצחוהו ויש לרשותם מדינה משגשגת, אלא משום שהיה מצטער כי לא עשה זאת בעצמו, ובחוסר המעש הזה הביא לאובדנו של הרייך השלישי. כפי הנראה, היטלר היה מביע התנצלות קלושה בפני הגרמנים על שלא הקים את מדינת ישראל, אך דומה כי אין סיכוי שהיה מתנצל בפני היהודים שנואי נפשו.

עתה שנת 2020. גמרתי אומר לפרסם את הדברים, אך משום שלא עולה בדעתי להשיב את היטלר ליום אחד בחיים, אפילו יובטח לי שיתנצל עמוקות בפני היהודים. הרהרתי לעצמי האם כדאי יהיה להחיותו כדי לשפוט אותו על פשעיו ולתלותו אחרי כן, ואז נבעתה נפשי מן האפשרות שאוויר העולם יזוהם שוב בנשימתו הרעילה. בחלוף ארבע שנים, סבורני כי למשנתו המסוכנת של היטלר יש כיום הרבה יותר אוהדים. שיבתו לחיים, אפילו כדי לענותו בייסורים קשים עד מוות, תזיק לאנושות יותר מאשר תועיל לצדק אליו כמהים הקרבנות.

 

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: