מאין הגיעו ערפדים צמאי דם לספרות הפופולרית?

07/08/2020 ב- 11:37 | פורסם בעל מדף הספרים | סגור לתגובות על מאין הגיעו ערפדים צמאי דם לספרות הפופולרית?

בקטע טלוויזיוני ששודר לפני שנים נשאל נער מהו ההבדל בין גולם וביצה. הצופים מצפים כי בשאלות מסוג זה יימצא הקשר, ועל כן משיבים בליבם שהביצה היא השלב ההתחלתי עבור הזחל והגולם הוא סופו. הנער מצא לנכון לענות אחרת: מן הגולם יוצא פרפר ומן הביצה יוצאת ציפור. הורגשה צרימה לגבי דבריו, שהרי גם דגים וזוחלים בוקעים מביצים. בכל זאת, הציפייה שלנו היא שיבקע מהן יצור מכונף. ולהיפך: בסיפור 'ביצת הבדולח' שכתב הרברט ג'ורג' ו'לס בוקע איש המאדים המכונף מתוך ביצה. המחשבה הראשונה שצצה בראש היא שיצור מכונף מוכרח לבקוע מביצה ולא מרחם האם. כשביולי 2019 פרסמה סוכנות החלל האמריקנית תמונה ממאדים שבה נראה יצור מעופף לכאורה (Winged creature flying over Mars), הציעו חובבי מדע בדיוני לחקור ביתר רצינות את קרקעית הפלנטה שמא תימצאנה שם ביצים.

באגדות ישנן דרכים נוספות לעופף ומבלי כנפיים. מכשפות רוכבות באוויר על מטאטא הקסמים שלהן; ילדים קלי משקל מתרוממים פתאום עם בלונים ממולאים בהליום; ונשגב מן הדעת כיצד סופרמן עושה זאת. לכל אלה אין קשר לביצים. גם לא למלאכים, אך הם מצוידים בכנפי ציפורים חרף היותם דומים כמעט בכול לבני אדם. מפני שאיננו מנוצים יש להודות כי אם היתה האבולוציה מוליכה אותנו לעתיד של תעופה עצמית היינו מכונפים כעטלפים. היונקים הרי קרובים אלינו יותר מבחינה גנטית. אף על פי כן, ניכרת טינה נצחית בתרבות באשר לכנפיים מעורות. אפילו אצל באטמן זוהי רק תחפושת של עטלף.

וכי למה בני אדם סולדים מעטלפים? בניגוד למעופפים אחרים, כמעט שאין פוגשים עטלפים בזמן מנוחה, ובגלל התנועות הזוויתיות החדות שבמעופם, אין לעינינו יכולת לעקוב אחריהם. מה גם שתמיד מופיעים הללו כשהאור נעשה קלוש, וכשהם נגלים אלינו בחטף, נדמה אז כי מוכרחים העטלפים להיעלם. גם פעילותם בעלטה אינה מוסיפה להם נקודות זכות, אף על פי שרבים בעלי החיים הפעילים רק בלילות. המסתורין שאופף אותם ביום אך מתגבר כשיורדת החשכה. לצאצאים של אלה אשר עזבו כבר לפני דורות את המערות, המחזה של ענני עטלפים היוצאים מפתחיהן בהמוניהם לאחר שקיעת החמה ודאי נראתה מרשימה עוד יותר בלא שהיה הסבר. לאן הם עפים בשעות שאיש אינו מסוגל לראות את מעלליהם, כמו גנבים בלילה? כידוע, כשאין רואים דבר כלשהו בבהירות, נוטה הנפש לייחס לו שליליות. האפרו-אמריקנים סובלים עד ימינו מן הנטייה הזאת. על כן, כבר בזמנים עתיקים ראו בעטלפים יצורים שליליים. אם המלאכים היו מתוארים כמיזוג של עוף עם גוף אנושי, השדים הרעים תוארו כבעלי כנפיים של עטלפים, וכשעופפו רבים מהם סמוך לבית מסוים די היה בחיזיון הזה כדי לפתוח בחקירה האם אחד הדיירים משתף פעולה עם כוחות האופל. עוד סופר כי משום שאין העטלפים יכולים לראות בלילה, הם עלולים להסתבך בשיערם של בני אדם. אולם, יש להישמר עוד יותר כי לפעמים אלה הם שדים מכונפים שנמשכים דווקא לשערותיה של האשה. משום כך הורו הנוצרים לנשים לכסות את שיערן בבואן לבית התפילה, כדי שהיצורים השטניים יישארו בחוץ. הצניעות המצווה בדת היתה מפני השדים קודם שהיתה מפני עיני הגברים.

לאחר גילוי העולם החדש התגלו בו גם עטלפים מוצצי דם שלא היו ידועים קודם. עבור האנושות היה זה כבר בלתי נסבל. הסיוטים הליליים נעשו לממשות והתיעוב אך התעצם. ואז קרה דבר המתבקש מאליו. הם כונו ומפירים על שם יצורים על-טבעיים המוצצים את דמם של בני אנוש. מילון אוקספורד הוסיף את המילה מן התחום הזואולוגי בשנת 1774, ארבעים שנה לאחר שהופיעה בו אותה מילה מתחום הפולקלור. אמונות אודות יצורים על-טבעיים אלה התקיימו כמעט בכל תרבויות תבל עוד מימי קדם, אולם המונח ומפיר לציון זהותם תועד לראשונה רק בתחילת המאה ה-18, ובזמן ההוא לא היה לו שום קשר לעטלפים. אנו יודעים זאת בבטחה מאחר שיש בידינו דו"ח מפורט שחיבר בשנת 1751 תיאולוג ומלומד צרפתי בשם אנטוני אוגוסטין קלמט (Antoine Augustin Calmet). אף עטלף אינו מוזכר בו.

המילה ערפד מופיעה בתלמוד הבבלי: "עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד" (בבא קמא טז ע"א). הכוונה היא שסוג אחד של עטלף הופך לסוג אחר של עטלף, למשל מעטלף אוכל חרקים לעטלף אוכל פירות. במאה ה-19 נטלו מילונאים עבריים מילה זו ושייכוה למונח הלועזי ומפיר, ומאז היא משמשת כתרגום שלו בלשון הקודש.

בהתבססו על חיבורו של קלמט וסיפורים נוספים, פרסם הסופר האירי שרידן לה פאנו (Sheridan Le Fanu) בשנת 1872 את הנובלה 'קרמילה' על אודות רוזנת אל-מתה שיוצאת מקברה מדי לילה כדי לצוד קרבנות אדם, אך בדרך נשית להפליא. היא גורמת לנערות בשיא פריחתן להתאהב בה, קודם שהיא נועצת בצווארן את שיניה וצורכת את דמן. ליצירת האימה הזו היתה השפעה רבה על תת-הסוגה העוסקת ביצורים צמאי הדם, ובעיקר על סופר אירי אחר בשם בראם סטוקר.

בשנת 1897 פרסם סטוקר את 'דרקולה'. זהו רומן של חליפת מכתבים וקטעי יומן המתארים את הרפתקאותיה של חבורת אנשים הנאבקת לחיים ולאל-מוות ברוזן בשם זה. הם רוצים להשמיד את הערפד המחופש לרוזן חי והוא חפץ להפוך אותם לחיילים בשירות צבא הדמים שלו, ובינתיים מצליח לגבות קרבנות מביניהם. העלילה קצבית למדי ונטולת רגע אחד של שעמום, וכשהספר זכה להצלחה מרובה נפוץ במידה רבה עוד יותר גם המיתוס.

סטוקר הסתייע לשם חיבור יצירתו בספר 'הטירה בקרפטים' מאת ז'ול ורן. בספר נעורים זה זנח ורן את הבדיון המדעי, אם כי ציין בכל הזדמנות חידושים טכנולוגיים פרי תקופתו. מסופר שם על טרנסילבניה ונופיה מתוארים בפירוט רב, ובין השאר מוזכרים גם ערפדים מוצצי דם ששוכנים במסתריה. בחבל ארץ הררי זה מצויה טירה עתיקה, ויום אחד מתברר כי מישהו מתגורר בה אחרי שנים שהתרוקנה מאדם. השכנים הגרים בריחוק מה ממנה משוכנעים כי רוחות רפאים מסוכנות מאכלסות אותה, אולם מי שדר שם היה אדון הטירה – רוזן תימהוני ומסוכן לא פחות. כאן החליפו סטוקר בדמות מציאותית מימי הביניים בשם דרקולה.

דרקולה, שפירושו דרקול הצעיר, היה אחד מכינוייו של ולאד ה-3. אביו, שליט ולאכיה, קיבל את הכינוי דרקול כשהצטרף למסדר הדרקון – מסדר צבאי נוצרי שנוסד בידי זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. כינוי נוסף של הבן היה ולאד המשפד. ככל הנראה, הוא נולד בעיר סיגישואטרה שבטרנסילבניה בין 1429 ל-1431. בטרם נעוריו נשלח לשמש בן ערובה בידי העות'מנים ושם עונה פעמים רבות. אחרי כן גדל בחצרו של מלך הונגריה, שמינה אותו למושל טרנסילבניה. באותה תקופה היה חבל ארץ זה אזור החיץ בין האימפריה העות'מנית לארצות הנוצרים. מתוקף היותו המושל שם, מוכרח היה ולאד לשמש כמגן הנצרות. אביו וסבו נלחמו בעות'מנים במשך עשרות שנים, וגם לו עצמו היה חשבון אישי איתם בגין הסבל שגרמו לו בילדותו.

ולאד ה-3 אסף צבא גדול, שמומן מכספים שלווה מיהודי בודפשט ומסוחרים ארמניים, והיה מורכב משכירי חרב שונים, בהם כוזרים ובויארים, ויצא להילחם בעות'מנים. את החיילים התורכיים שנתפסו הורה לשפד על מוטות שפוזרו לאורך הדרכים, כשקצותיהם נעוצים בפי הביב ומשקלם של הקרבנות גורם למוטות לחדור ולהעמיק בגופם. נאמר כי כמאה אלף מאנשי האויב מצאו כך את מותם, עד כי אדם יכול היה להלך בצהרי היום בצל כנפיהם של העורבים שהתקבצו מעל בשר הפגרים, בלי לראות את השמש. לאכזריותו היו פנים רבות וכאשר הגיעו אליו שליחים מטעם השליט העות'מני, נהג ולאד להצמיד את טורבניהם במסמרים לראשם ולשלוח כך אותם בחזרה למקום שממנו באו.

ולאד ה-3 היה אהוד על בני אירופה, שראו בו חוצץ מפני הכופרים, והביעו את שביעות רצונם כשגם את נושיו שיפד, ובהם רבים מקהילת יהודי בודפשט שזומנו אליו כדי לקבל את חובם ומצאו את מותם בדרך איומה זו בחצר טירתו. בין קרבנותיו היו גם חיילים סוררים בצבאו, ועד מהרה היה השיפוד לעונש קבוע על כל עבירה חמורה שביצעו גברים בתחומי שליטתו. את הנשים העדיף לשרוף באש, וכשפילגשו ביקשה לשמחו ובישרה כי הרתה לו, שיסף את גופה בחרב וחיפש בבטנה את ולאד ה-4. רק מותו מחנית שנעץ בו אחד מחייליו שלו, בקרב עם התורכים, עצר את הטבח הבלתי פוסק.

ביצירתו של סטוקר הופך דרקולה זה לאל-מת, לובש לו כסות של חיות מעוררות חרדה, ופה ושם גם של עטלף הנוחת על אדני חלונות. אף עטלפי ערפד מאמריקה הדרומית מוזכרים במהלך העלילה כדי לציין את הדמיון בין היצור הטבעי לישות העל-טבעית, ומאז ואילך נוצרה הזיקה בין ערפדים יצירי תרבות לעטלפים בשר ודם, כפי שכולנו מכירים בה עד היום.

ראו גם:

אלטרואיזם הדדי אצל ערפד מצוי

 

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.