האם להאמין לדברים שלא נאמרים עלינו?

22/07/2020 ב- 02:49 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם להאמין לדברים שלא נאמרים עלינו?

לילה בהיר אחד, בעיצומו של החורף, החלטתי לצעוד מחוף שרתון הישן בואכה נווה צדק, ומשם להמשיך אל דירתי בנחלת בנימין. מימיני ניצב ים מפוסל אל תוך העלטה. על מנת להקשיב לאוושת גליו מוכרח הייתי להתקרב. בדרך כלל, כך אני פועל, אבל מכיוון שהטיילת היתה ריקה מאדם העדפתי להמשיך בה. הייתי במצב רוח נהדר. אחרי גמר העבודה החלטתי יחד עם עמית ועמיתה שנשב היכן שהוא בתל אביב הקטנה. שעתיים מקסימות חלפו עליי בחברתם. התבוננתי בפנסי הרחוב ההולכים ומתקרבים אליי והפטרתי חצי חיוך לקראתם. בפעם הקודמת שהילכתי באותו מקום חיברתי שיר היתולי בכיכובם. שיר בלתי מוצלח, יש לומר. למרות שרוח לא הורגשה היה מזג אוויר צונן למדי. משמאלי כבר נראו בתי המלון הגבוהים ועדיין לא נראתה נפש חיה. חשבתי לרגע כמה נפלא יוכל להיות אם אקפיא את המצב לאיזו תקופה. למשך שבועיים-שלושה תהיה העיר כולה רק לרשותי. כמה מוזר, אמרתי לעצמי. אך לפני שעה הייתי כה ידידותי במחיצת בני אנוש, והרי אינני טיפוס של ניגודים חדים כאלה.

הבחור היה חבר טוב שלי. הבחורה היתה שקטה. כמעט אף פעם אינה מדברת אם לא פונים אליה. ופתאום היא שואלת אותנו מה אנו חושבים עליה. לפי שיטתי, אסור לעולם להשיב על שאלה בהפתעה, אלא להגיש קודם כל דבר משלי. עד שיהרהרו בו כבר אמצא תשובה. הגדתי כי אף אחד אינו מכיר אותנו טוב יותר כמו עמיתינו לעבודה. יום בחלוף יום, שעות על גבי שעות, מאולצים להתנהג כפי שאנחנו באמת. אינני זוכר מה אמרה אחר כך, אולם אני בטוח כי הורידה עיניה. זו תמיד היתה תגובתה כשכפיתי עליה לסטות מדבריה. היתה מתנתקת בעדינות ומותירה אותי עם קושיותיי. בינתיים החילותי להרהר מה אענה לה.

אף עמיתי התחכם לה: לפני שאספר אני רוצה לדעת האם תאמיני לדבריי. לשמע הערתו התחלתי להרהר גם עליה. לא מצאתי בה שום אפשרות להגיע לתשובה המיוחלת. כשאני מספר לפלוני מה אני חושב עליו, יש לרשותו שתי אופציות: להאמין או לא להאמין לדבריי, ויאמר אשר יאמר, אין לי יכולת לדעת האם הוא מאמין. אם כן, מדוע לטרוח ולספר לזולת מה אנו חושבים עליו?

פסיעותיי נעשו לאט. תיארתי בליבי כי ככל שתימשך הדרך, אדע בסופה מהי השיטה הבדוקה לדעת האם מאמינים לנו. כשהגעתי הביתה נדמה היה לי שמצאתי משהו בלתי רגיל. במידה שבלתי אפשרי לאחרים לדעת האם אנו מאמינים לדברים שנאמרים עלינו, מה יקרה כשנהפוך את היוצרות? לראשונה בדברי הימים – ככל שניתן לשער – שאלה עצמה בריה: האם להאמין לדברים שלא נאמרים עלינו? בני אדם נחשבים רציונאליים מפני שהם מוציאים מפיהם משפטים רציונאליים. משמיעה ראשונה נדמית השאלה הזאת כבלתי רציונאלית בעליל. אין להתבלבל ולסבור כי השאלה היא איך ניתן להאמין בדבר שאינו מתקיים. למעשה, השאלה הינה: במידה שדבר אינו מתקיים, ואין לנו שום יכולת לדעת על אי-קיומו, האם נאמין בו בכל זאת?

נרדמתי מבלי שאגיע למוצא. אפילו פקפקתי בעצם השאלה. הקבלתי אותה לחילוק במספר אפס. הערתי לעצמי ברגעי הערות האחרונים כי במקום למפות את תוככי הסבך, עליי לתפוש כי אין סבך בכלל. זו שאלה מסוג אלה שבלתי אפשרי לשאול. ודאי יש קטגוריה למענן היכן שהוא, ואז נעצמו עיניי.

בבוקר למחרת מצאתי את עמיתתי עומדת במסדרון בדיוק כשהרימה את ספל הקפה אל שפתותיה. העיתוי היה מושלם. חלפתי לידה בזריזות באומרי: מאוחר מדי! היא קראה לעברי ומוכרח הייתי לעצור אך מבלי שאסובב פניי אליה. שמעתיה מסבירה: לא מאוחר בכלל. השעה היא עשרה לשמונה. כעת אמרתי בליבי שהיא אינה מבינה כי מאוחר מכדי לספר לה מה חושבים עליה, והמשכתי הלאה. בין כה וכה היתה מורגלת להתעלמות מופגנת מצד הקולגות שלה. לאמיתו של דבר, אם לא פנתה אלינו לצורך בירורים, לא היינו יודעים שהיא קיימת.

האם להאמין לדברים שלא נאמרים עלינו? בבוקר ההוא, כשטיפסתי במדרגות לקומה השלישית, נעצרתי והתבהר לפניי שזו שאלה לגיטימית. דמיינתי עצמי מגיע אל עיר בודדה. מלבדי לא נראה בה אף יצור אנושי. מכיוון שלא פגשתי איש, אף אחד לא מסוגל היה לחשוב על אודותיי ודבר לא נאמר לי. ההשפעה היתה בלתי קיימת. בזמנים כאלה הייתי מי שאני. למדתי להכיר את הפנימי שבי כפי שהוא באמת.

בחלוף חודש הופיעו כולם מחדש, ואז הרגשתי בשינויים שמתחוללים תוך כדי האינטראקציות עם הזולת. מיד עצרתי את הסרט והחזרתי את הגלגל לאחור. שוב אני לבדי בעיר הבודדה, וזוהי השעה האחרונה לפני שיצטרפו כולם. בעוד שישים דקות אהיה מי שאחליט להיות. הדברים שאינם יכולים להיאמר עליי עתה ודאי ימצאו דרכם להיאמר בעתיד, ובכוחי לקבוע אילו דברים אלה יהיו. בכוחי לעצב את מחשבות הבריות על אודותיי. אני אוכל להיות טיפוס א' או טיפוס ב', ועל פי הטיפוס שאני בוחר להיות, כך נקבעים הדברים שנאמרים עליי. כולנו שחקנים בדרמה האנושית. מכאן, רשאי אני בהחלט להאמין לדברים שנאמרים עליי מפי אנשים. אני הוא שנטעתי בתוכם את המחשבה ואת המילים שיוצאות מפיהם כדי לבטא אותה.

בעוד דקה הם מופיעים… אם ביכולתי להאמין לדברים שיאמרו עליי כבר ברגע הבא – מכוח יכולתי לגלם דמות כלשהי – הרי אין צורך שיביעו עצמם. עוד בטרם יגיעו, לפני שישמיעו קול, מן ההיגיון הוא להאמין לדברים שלא נאמרים עליי.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: