מדוע דווקא צלע היא החלק שממנו נבראה חווה?

02/07/2020 ב- 17:28 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, מעולם המקרא | סגור לתגובות על מדוע דווקא צלע היא החלק שממנו נבראה חווה?

סיפור גן העדן משמש כדוגמה מצוינת לבעיה הכללית של האדם מאז בריאתו: מוחנו קולט רק חלק מן התיאור שנגלה אליו. אנחנו רואים פיל בסוואנה ולא מסוגלים לומר אחר כך אם היו עצים מאחוריו או שהיתה שממה. כולנו יודעים לספר על חטאה של חוה מיד כשמבקשים אותנו לציין דבר כלשהו מגן העדן, אך כמה זוכרים כי חוה נבראה בגן העדן ושתיאור בריאתה הינו נדבך מן הסיפור הכולל?

בריאת אדם מתוארת בספר בראשית ב', ז: "וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". רק אחרי שנברא נוטע ה' גן בעדן. העפר שממנו נברא אדם מוזכר שוב בסיפור גן העדן כשה' אומר לו בפרק ג', יט: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". מדוע דווקא עפר? שתי סיבות לדבר: א. אחת מן השיטות ליצור צלמיות בעולם העתיק היתה מחומר. וכפי שהתנסה כל אחד בחוג יצירה, המטמורפוזה אשר עובר החומר הלח שאותו קודם לשנו לחומר הנוקשה כאבן גורמת בראשונה להתפעלות אחרי מישושו. בגין זאת, הדמיון מסוגל בלי קושי ליצור מטמורפוזה המאנישה פסל דומם. יש לדמיון על מה להתבסס. ב. הקבורה באדמה היא דרך מקובלת לסלק את המת, בצד שריפת גופתו או אף אכילתו. אז פועלים מיקרואורגניזמים ושאר יצורים ומפרקים את הגווייה ליסודותיה, עד שלא נותר ממנה זכר כצורה. בינה לבין הקרקע שהכילה אותה אין עוד הבדל נראה לעין. מכאן הידיעה כי הגוף מתפרק לאחר שניטלו ממנו החיים, וגם ההנחה הקדומה כי הוא מתפרק לגורמים שהרכיבוהו בתחילה – חלקיקי עפר.

לעומת אדם, חוה נבראה בדרך אחרת. מסופר בפרק ב', כא: "ויפל יהוה אלוהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה". חומר ההרדמה ששימש את הכירורג האלוהי עודנו בגדר ניחוש, אך התיאור נהיר בהחלט. כדרכו של מקרא, על כל דבר חלוקות הדעות, אך המדרש 'פרקי דרבי אליעזר' גורס בהיגיון רב שעסקינן בצלע ממש, עצם בגופנו, ולא באיזשהו משולש שווה-צלעות היפותטי. אם כך, מדוע צלע?

רשאים אנו להמשיך את הקו מקורות גוויתו של אדם. דומה כי מכל העצמות, הצלע מכוסה ככל שפחות בבשר. לאחר התמותה, כשהבשר נסוג ונעלם, נחשפות הצלעות ראשונות במלוא לובנן. יהא זה אפוא רציונאלי לסבור במחשבה הפרימיטיבית כי זה שמופיע ראשון אחרי הפירוק הוא גם הראשון להופיע בבריאת הגוף. כדברי אלוהים, קודם נטל את הצלע החשופה ואז כיסה אותה בבשר. זוהי אחת משתי השערותיי.

ברם, המוח האנושי מלפני אלפי שנים זהה בצורתו ובכוח פעולתו למוחנו כיום. רק הידע שאגר בתוכו היה פרימיטיבי לפי הנסיבות. ועל פיהן בלבד, זיהה האדם שהבריאה מתרחשת בגופו שלו. אט-אט מתנפחת בטנה של האשה עד שיום אחד מגיח משם ולד. השערתי השנייה היא שישב לו האדם הקדום וחשב וחשב, ושאל עצמו שוב ושוב מאין ראשיתו של העובר. הרי הוא חייב להתחיל מהיכן שהוא. בהיעדר מיקרוסקופ הצופה אל הזיגוטה, רק דמיונו מסוגל היה לפענח. וכך הגיע למסקנה כי מוכרח זה להיות איבר קרוב או עצם סמוכה, והצלע התחתונה יושבת במיקום הנכון ביותר לפי פירושו. דהיינו, אלוהים לא היה הרופא המרדים והמנתח בלבד. הוא גם המיילד. אדם הוליד את חוה מתוך בטנו. היה זה ניתוח קיסרי, מן הסתם.

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.